פורסם במקור ב-6 לאוקטובר 2009

————————————-

שלום.
זה שוב אני.

למה אני מפחומם למוות ? קודם כל, כי מישהו ספציפי שקורא את זה יבין את הבדיחה.
אבל באופן כללי כי זה מה שקורה לי פה.
לארוחת בוקר לחמניה.
בצהריים בד"כ אנחנו נתקעים במקדונלדס ואז אולי אני אוכל קצת צ`יפס ואז בארוחת ערב פיצה או פסטה או שאני מכין לעצמי פירה או פסטה בקראוון.
בקיצור פחמימות בלי סוף.
פעם ב…אנחנו מגיעים למסעדה ואז אני יורד על איזה סטייק…נראה לי שכל המחסנים של הברזל שטרחתי למלא עכשיו בשלושה חודשים של לקיחת ויטמינים וברזל…תלך לאיבוד.
בכל אופן נראה לי שהפחמימות העבירו אותי על דעתי כי היום היה יום ממש קשה, האמת היא שהוא שהתחיל טוב. ישנו בקמפינג קרוב לפעילות הבוקר שלנו, אתמול לקראת ערב כשהגענו אליו, עקב התברברות של ה-GPS הגענו לאגם מדהים שיצאו לי ממנו כמה מהתמונות המוצלחות של הטיול עד כה.
והבוקר: בנוהל, מגיעים לאתר הפעילות: לא רוצים לצאת, לא רוצים לעשות כלום.
באופן כללי אתמול חצינו את הגבול ממדינת ורמונט שהיא האחרונה בחלק של הטיול של ניו-אינגלנד ועברנו חזרה למדינת ניו-יורק. אנחנו בפארק ענק שנקרא ADIRONDACK שהוא בעצמו בגודל מדינה קטנה.
הוא מלא בנחלים, אגמים, יערות ומה לא.
היום הלכנו בבוקר למקום שנקרא NATURAL STONE BRIDGE AND CAVES
מקום ממש חביב עם הרבה זרימת מים, מסלול הליכה די פשוט, קצת מדרגות קצת גשרים ובעיקר: משכירים מנשאי גב, ולא רק משכירים: זה עולה 1$ למנשא !!!
שזה מדהים, דיברנו על זה שבטח בארץ היו משכירים ב-50 ש"ח.
הילדים סוף כל סוף היו במנשא, שאפשר לנו לעשות את המסלול בקלילות (למרות המשקל), בלי תלונות, למרות שזה לא מנע מהשניים לדווח שהם עייפים והם רוצים לחזור לקראוון.

היה שם ממש כיף, יצאו תמונות טובות, ושום דבר לא בישר על מה שיצפה לנו עוד.

הייתה לנו נסיעה של מעל שעה לאיזור של מקום שנקרא LAKE PLACID, עיירה קטנה, שבה נערכו משחקי אולימפיידת החורף ב-1984 וב-1932 (אני חושב אל תתחילו לגגל עכשיו רק כדי לכתוב בתגובות שבעל הבלוג אדיוט). מה שכל-כך מוזר שהעיירה פצפונת ופתאום רואים אולם ענק של החלקה על הקרח. יש שני מתקני גלישה עצומים ליד העיירה. מדהים.
נסענו למקום שנקרא HIGH FALLS GORGE שממש קרוב לפה כדי לראות (איך לא) עוד מפלים (מדהימים).
כשהגענו נפתחו שני שערים:
שערי השמיים שפתחו גשם שוטף.
ושערי הגיהנום מהם הגיחו שני השדים הקטנים לבית אנגל..וכשאני קורא להם שדים קטנים, זה אחרי עידון רב ומדיטציה של שעות טרם באתי לכתוב.
בדוכן של הכרטיסים השניים עשו סצינה כמו הפרסומת של הילד בסופר שצורח ובוכה ומעיף קרטונים על הרצפה, נשכב עליה אל מול אביו המתבייש בזמן שכלה קונים בסופר צופים בו במבטים מרחמים והרעיון של הפרסומת הוא: אל תהיה טיפש, קנה קונדומים !!!
אז השניים האלה בכו כל-כך שם וצרחו….שכשקנינו את הכרטיסים…שאלנו אם הם רוצים לאמץ.

כן, גם לנו יש רגעי שפל.
הגשם היה שוטף מידי ולא יכולנו גם לסחוב את עוץ לי וגוץ לי וגב להירטב עדשד עצמותינו….אז חזרנו לקראוון מוטרפים, עצבניים, הילדים עם עיניים אדומות.
הודענו להם שחוזרים מחר לכרכור ואז אלון  בבכי הודיע שהוא לא רוצים לחזור לכרכור, אלא ליסוע לבית של מיקי.

הכל בגלל הטלויזיה אני חושב.
מצד אחד היא מעניינת אותם והם די מכורים אליה, הם רואים פה מנות טלויזיה פי כמה וכמה ממה שהם רואים בבית שזה רע מאוד, מצד שני מה נעשה ? איך אמורים להעסיק שני ילדים קטנים שקשורים בכסאות בטיחות במשך שעות כשצריך לגמוע מרחקים.
ואנחנו לא מגזימים…אולי נוסעים בימים קשים 100 מייל.

חשבתי היום על הטיול שלי עם ההורים שלי לחו"ל, הייתי בן 7.5 והאחיות שלי בנות 11 ו-12.
חרשנו את אירופה במשך חודש, ואני זוכר שאנחנו שיחקנו במושב האחורי או ישנו, או הצקנו אחד לשני, ונסענו וההורים שלי כל-כך התפעלו מהנוף והיו אומרים לנו: "תראו ילדים איזה נוף, תראו את העצים, תראו את ה…."
ואנחנו ? השתעממנו, בקושי הרמנו את הראש ואם הרמנו היינו אומרים: "אה….איזה יופי"
והרגשתי כאילו אני נענש על הטיול של אז.
איך אמא שלי (וכל אמא/אבא) הייתה אומרת לי ? : "שהילדים שלך יעשו לך מה שאתה עושה לי"
וככה זה.
אנחנו מוציאים טונות של כסף ורק רוצים להינות ושהילדים יהנו…וזה לא מעניין אותם.
ומה שמטריף זה שאחרי מריבות עד השמיים והצרחות, הם כן נהנים…אבל עד אז הנשמה יוצאת.

ואם כבר דיברנו על נשמה.

הילדים מכורים לפים-פם-פה. אחד הדיסקים הראשונים של טוביה צפיר.
אז שני דברים:
1. הנה זכרון על רותם כי מזמן אני לא כותב בפנקס: אחד השירים הכי אהובים על רותם היה על החתול במגפיים, כי הילדה ששרה אותו מאוד יפה וזה נורא ריגש אותו לראות אותה, אז בפעם הראשונה שהילדים ראו את פים-פם נזכרתי בו.
2. היום במסלול הליכה עשינו חידון פים-פם, אנחנו נותנים רמזים על דמות והילדים צריכים לפתור מי היא, למשל: "יש לי תלתלים זהובים ואני מטיילת לבד ביער, מי אני ?!"
אז אחת השאלות היו היום: אני ירוק ואם תנשקו אותי אהפוך לנסיך. מי אני ?"
אחרי שהילדים ניחשו צפרדע, צעדנו עוד שני צעדים והופ !
דנה הכריזה: "הנה צפרדע" ושם הייתה לה צפרדע על האדמה.
ואני שואל: WHAT ARE THE ODDS ?
דנה ואני הסתכלנו אחד על השני, לא אמרנו בקול…אבל אני חושב ששנינו חשבנו מי שלח לנו את הצפרדע, מי מהמשפחה החליט להשתתף במשחק שלנו ולעשות לנו משהו כיפי.

וזה הצליח, כי מיד חשבתי עליו.

אז תודה ילד מלאך שלי שם למעלה, אני שמח לדעת שאתה עוקב אחרינו…וטורח להשתתף 🙂

לילה טוב.