פורסם ב-14 לאוקטובר 2009

——————————-

תכף אני אסביר.
בכל אופן. מזמן לא הייתי פה ומזמן לא כתבתי. למרות שבראש אני כותב בלי סוף. ומוחק. וכותב….ומוחק.
כל כך הרבה דברים קרו מאז שכתבתי וכל כך הרבה רציתי לומר והרוב נעלם או נשכח ובטח יצא לי מבולבל קצר ולא מעניין.

אני באורלנדו פלורידה. במלון מהסרטים (המחיר בעצמו הפקה הוליוודית, אבל שווה כל שקל).
הגענו היום לכאן אחרי 18 יום ו-1953 מיילים של נסיעה בקראוון.
האמת היא שלא כתבתי פה ימים כי לא היה לנו אינטרנט מזה כמה ימים טובים.

הימים האחרונים של השהות בקראוון היו כבר די מבוזבזים ומעט מרגיזים.
דבר ראשון כבר היה לנו יותר מידי, יותר מידי להיות בתוך החלל הקטן הזה, יותר מידי נסיעות, יותר מידי ימים עם גשם מבעס.
הייתה חוויה מדהימה, באמת, אבל ברגע שסיימנו עם פארק אדירונדק בניו-יורק (המדינה, לא העיר), תפס אותנו קצת גשם, נסענו לאגמי האצבעות והם היו קצת מאכזבים ובאופן כללי פשוט מיצינו את הקראוון.

הקדמנו את הנסיעה חזרה לכיוון ניו-יורק, חנינו פחות או יותר באחד משני הקאמפ-סייטס היחידים בקירבת מנהטן ובמשך יומיים נסענו ברכבת לחרוש קצת את מנהטן.
זה כבר היה משהו אחר.
אין על העיר הזאת, לא יודע מה יש בה בעיר הזאת, אבל מי שהיה מבין, אין כמוה עוד בעולם.
אפילו הילדים התרשמו מהבניינים הענקיים.
פחות התרשמו מלהיות בעגלה כל היום כמעט.
עשינו קצת קניות, היינו בכמה מקדונלדס (שטויות מה כבר יכול לקרות כשאתה צועד בעיר שכל שני מטר יש בה את החרא הזה ?!), הילדים אכלו בייגלה מהעגלות ברחוב, נקניקיות.
היינו ב-F.A.O SCHWARTZ שמה הם פגשו (וקיבלו) את כל הדמויות האהובות עליהן (פינוקי, הזחל הרעב, פקלי הסנאי ממוגלי…ובנצי הפיל !!!), וכמובן רצו והשתוללו על הפסנתר המפורסם מהסצינה המפורסמת מהסרט המפורסם: ביג (נו עם ההוא המפורסם: טום הנקס).

אפילו היינו בסנטרל פארק בגן שעשועים.
היה חוויה, נקרעו לנו הרגליים.
ונגמר.
היינו מושחתים והחזרנו את הכסאות בטיחות ל-TARGET וקיבלנו חזרה את ה-105‏$ שלנו בלי לשאול יותר משאלה אחת: "למה אתה מחזיר את הכסאות".
החזרנו אפילו את הספרים על ניו-אינגלנד….שחיתות לשמה.

ועכשיו אחרי שהקראוון מאחורינו אני נושם לרווחה.
אני שמח שעברתי 2000 מייל בנהיגה לא פשוטה וכל המשפחה שלי שלמה ובריאה, ולא דפקתי את הקראון ולא עשיתי תאונה ולא גירדתי מדרכה אחת.
כזאת הקלה.
עכשיו זה רק כיף.
טסנו היום לכאן לאורלנדו, כבר 4 תיקי ענק, תיק קטן נוסף (כולם שלחנו) + 2 תיקי גב מפוצצים + תיק מצלמה ששובר לי כבר את הגב.

ומכאן פינוקים, הסעה למלון באוטובוס של מיקי.
הילדים באקסטזה טוטאלית, יש תמונות של מיקי בכל מקום.
נושא המלון שלנו הוא האיים הקראייביים.
החדר מעוצב מדהים: שטיח בדוגמת סיפון, שתי מיטות בצורת אוניות פירטים, המקרר חבוי בחבית אבקת שריפה, וילון שנראה כמו מפרש סירת פיראטים עם גולגולת עליו. והארונות לבגדים בצורת ארבעה ארגזי עץ ישנים שמונחים זה על זה בצורה אקראית.

אלון ונדב באקסטזה, קופצים, מתרגשים, מתגלגלים.
מחר ההרפתקאה מתחילה, הולכים ל-MAGIC KINGDOM, אלון ונדב בטח יתעלפו כשיפגשו את כל הדמויות האהובות עליהן.

וממה הכי נהניתי היום ?
מהמקלחת.
בשתיים עשרה בלילה נכנסתי למקלחת חמה וכל כך נהניתי מהרבה דברים:
1. אני פותח את המים ולא סוגר אותם, כי אני לא בבית וצריך לדאוג לכנרת, ואני לא בקראוון וצריך לדאוג לשיפוע שגורם למים לא לרדת או למיכל המים האפורים המלאים שלי.
2. הזרם לא של ברזיה בתיכון.
3. אני יכול להתקלח חצי שעה בכיף.
4. פרסתי ידיים לצדדים, התמתחתי, ישבתי באמבטיה.

לא עוד גוליבר בארץ הגמדים.

וכמובן אני לא יכול בלי להזכיר את רותם שלי.

1. בחנות צעצועים של שוורץ, היה מדהים לראות מדף מלא בנצים, ואלון ונדב כל-כך אוהבים אותו עכשיו אחרי הנסיעה הזאת שבה הם טחנו את הסרט. והצטערתי שלא היה בנצי לא מבד שיכולתי להביא לרותם.
2. בפינה של החנות היו בובות מרחוב סומסום. ופתאום פגשנו את "אף ארוכוס" שהוא דמות ידועה ברחוב סומסום האמריקאי, אבל דנה ואני מכירים אותו מ"אל תבכי ציפורת" שהיה אחד הספרים האהובים על רותם…ושסיפרתי לאלון ונדב שככה קוראים לו דנה פתאום הצטמררה מעט, כי היא שכחה מאף ארוכוס…וזה הזכיר לה אותו וכמה רותם אהב את הסיפור.
3. היום באוטובוס למלון הקרינו סרט על הפארקים שנהיה בהם ועל החוויה ועל המשפחתיות והשמחה,,,ולרגע נורא התרגשתי ואז דמעות חנקו את גרוני, כי חסרת לי רותם, כי ידעתי שלא הספקת גם את זה, לא הספקנו לקחת אותך לכאן להתרגש.

חסרה לי ההתרגשות שלך מדברים שבמהלכה אתה היית קופץ את אגרופייף הקטנים ומנפנף בהם ומתרגש או מקשקש משהו לא ברור.

במהלך הטיול אלון ונדב ראו המון טלויזיה ולרוב היו שקועים בה קשות ללא אינטראקציה רבה, ואמרתי לדנה שזה עוד הבדל ביניכם, אתה לא היית יכול לראות סרט בלי להשתתף בו, לרקוד ולשיר ולהציג.

וזהו אתה חסר לי, נכון שטוב לי, אבל אתה עדיין חסר.
תצטרף אלינו ?

ועוד דבר אחד, להסביר את הכותרת" יש שורה במוגלי שפאק-לי הסנאי מספר שהוא אמר למוגלי: "האש, מוגלי, האש !!!" כדי שמוגלי ישתמש באש להפחיד את שירחן הנמר.
שבוע שעבר באחד מהקמפינגים האחרונים החלטתי לעשות מדורה לאלון ונדב ושנעשה מרשמלו על האש.
וכך היה. היה לי נורא כיף והילדים עזרו לי לסחוב ענפים ועלים.

וטיפחתי את האש שעה או שעתיים ולא נתתי לה להיכבות למרות שכבר הילדים איבדו עניין, אבל לא יכולתי לתת לה לדעוך, והוספתי עוד עלים ועוד זרדים והפכתי גחלים ונשפתי בכל הכוח ובכל פעם שהאש שוב בערה התמוגגתי.
ואז חשבתי על המשפט הזה.
ואז חשבתי על אש אחרת, על האש של הזוגיות שלי, ולא הבנתי, לא הצלחתי להבין למה אני לא מטפח את האש ההיא כמו את המדורה הקטנה הזאת החד פעמית הזאת.
והרגשתי לא טוב עם עצמי והבטחתי לעצמי שאני חייב לנסות.
חייב להוסיף עוד עלים וזרדים למדורה של החיים ולנשוף ולנשוף ולנשוף…עד נשימתי האחרונה.