טוב מספיק.

רציתי לספר על תחילת החוויות של הפרק המרכזי של הטיול שלנו: הקרוואן.

היה לנו בכלל יום מאתגר באותו יום שירדנו מהספינה בפלורידה, כמשפחה שהייתה לה טיסה מוקדמת, היינו חייבים לרדת מהאוניה בן הראשונים שזה גם אומר לקחת את המזוודות שלנו לבד. חוץ מזה, כבעלי דרכונים זרים היינו צריכים לבוא עם הילדים ב-6:45 בבוקר לפגוש את שלטונות ההגירה (שבאו ב-7:30 ותודה לכם על שההערנו את הילדים בשש וחצי ושמנו אותם בעגלות עם פיג`מות).
היציאה מהאונייה הייתה די סיוט: לסחוב שתי עגלות ובתוכן שני חפרנים, ושלושה תיקים ענקיים על גלגלים + שני תיקי גב מפוצצים + תיק מצלמה.
סיוט
עד שיצאנו מהאוניה הזענו בטירוף בלחות של פלורידה, שילמנו 60$ מראש כדי שיהיה לנו SHUTTLE עלק לשדה התעופה.
ה-SHUTTLE בקצה החנייה (בניגוד למונית שתחכה בפתח ותעלה 50$), וגם בנוסף לכל לא הופענו ברשימות של הנוסעים.
מזל שהנהג היה אמפתי והגיוני והניח שאף משפחה נורמלית לא הייתה ממציאה סיפור שכזה.

הטיסה ל-JFK בניו-יורק הייתה ממש טובה, שלושים ומשהו ערוצים בטלוויזיה.
אפילו התיקים הגיעו.

עד כאן החלק הקל.

מפה….העניינים הסתבכו:
דבר ראשון קיבלנו נהג מונית הודי…ואני לא מדבר על אינטיליגנט כמו מוהינדר סורש מ-HEROES, אלא הודי מבוגר, חיתול על הראש ויכולת להפעיל את ה-GPS שלו שהיא מאוד מוגבלת.
המונה טחן אותנו בנסיעה ללונג-איילנד בניו-יורק שם סוכנות הקרוואנים של כמעט $, שכמובן לפני זה הנהג ההודי רצה להוריד אותנו בחנייה של מסעדה יפנית, די זה מה שה-GPS אמר לו ושנצא לו מהמונית.
אחרי שהתקשרנו לסוכנות הם הצליחו להסביר לו לאן ליסוע והגענו לשם מותשים ועצבנים.

תוך כדי אלון ונדב כבר מחורפנים, צועקים, משתוללים, הולכים מכות, פיפי-שמיפי, סוכריה, מתגלגלים על הרצפה. קטעים איתם.
בסוכנות קיבלנו משימה לראות סרט וידאו של 20 דקות עם הסבר על הקרוואן.
היה קשה לשמוע חצי ממה שאמרו שם כי הייתה שם איזו כלבה פרחה שדיברה בקול רם כל-כך…
אחד מהפרטים שהיה שם בסרט פיספסתי שאחרי כמעט שבוע הבנתי איפה טעיתי.

בכל מקרה, עשו לנו סיבוב מסביב לקרוואן, לרשום מה לא בסדר, באנו עם רשימת CHECKLIST של מה לבדוק, וחצי מהדברים אי אפשר היה לבדוק, או לא היו, או אמרו לנו שיהיה באתרי הקמפינג, או שיהיה בסדר.
חוץ מזה הכלבה הכושית ובעלה ששכרו שם רכב היו צריכים לצאת מהמגרש אז די גרשו אותנו משם תוך דקות.

המצחיק הוא שלפני שאספנו את הקרוואן אמרתי לדנה שזה נורא מלחיץ אותי, כי אני זוכר שראיתי במירוץ למליון את שי וגיא מקבלים קרוואן בניון-זילנד ואחרי שנייה מגרדים אוטובוס שחלק שהם גירדו ממנו שיפד את הקרוואן.
דנה אמרה ששטויות, שם הם היו בלחץ והלחיצו אותם ושהם תוך דקות היו צריכים לעוף משם…ושלנו יהיה את כל הזמן שבעולם.

YEAH RIGHT !

עפנו מהמגרש של הסוכנות והרגשתי כמו עליסה בארץ הפלאות (מה יש לי עם הספר הזה…לא ברור), נהגתי לאט, הכיסא נמוך, מראה ימנית בלתי מתכווננת, הילדים טוחנים במוח מאחור, אני בפאניקה וכל מה שרצינו לעשות זה להגיע לסניף WALLMART הקרוב אלינו.
על פניו פשוט: מצאנו מראש באינטרנט כתובת, הזנו ל-GPS ויאללה.

א-מה-מה ?! במדינה NY הדפוקה הזאת יש מה שנקרא PARKWAY ויש HIGHWAY
PARKWAY מסתבר זה לא לרכבים גדולים, משאיות וכאלה, כי כל שניה יש גשר נמוך, בסוכנות הסבירו שגובה הקרוואן הוא 12 FEET , וה-GPS כל הזמן לקח אותנו דרך כבישים עם גשרים בגובה 7 או 8 או 9 FEET.
לא יכולנו לזוז.
עד היום לא יודע איך, אבל הגענו בסוף לאיזה חור ואז דנה ראתה בפוקס משאית של WALMART, ועצרנו נהג מונית שכיוון אותנו לשם.

שם עשינו קניות ראשונות של כל הבסיסים: מצעים, כריות, שמיכות, אוכל, מים, לא היו כסאות בטיחות לילדים.
הוצאנו שם מעל 300$.
היום הזה היה כל-כך מתיש והסוף שלו מפחיד, פשוט הרגשתי במבוך.
את הלילה בכלל בילינו בחנייה של WALMART, יש שם תאורה, מצלמות בטחון ותנועה כל הלילה, אך עם זאת תחושה לא נעימה.

הקרוואן ממש מגניב, לבעלי מידות קטנות עד בנוניות (למשל כל פעם שאני נכנס לשירותים/מקלחת אני מנסה לדמיין את חבר שלי גיא כץ יושב שם על האסלה….)
המיטה של הילדים היא מיטת מלכים מאחורי המטבח, דנה ואני לעומת זאת בחרנו בכוך שעוביו  50 ס"מ וממוקם מעל קבינת הנהג.
זה כל-כך צר שמי שישן בצד הפנימי בקושי יכול לרדת למטה…והוא נגיד את זה ככה: חוץ מלישון אי אפשר לעשות שם כלום….

אנחנו נתקעים כל הזמן בכל דבר, דופקים את הראש בתיקרה, דנה נפלה פעמיים בנסיון לרדת מהמיטה בלילה/בוקר…והילדים….חורפים כמו מלכים עד 9 בבוקר.

בסה"כ עכשיו אחרי יותר משבוע, זה ממש אחלה ומגניב "הבית על הגלגלים שלנו" ואני מרגיש נוח לנהוג עליו אבל היום הראשון ולמחרת הנסיון לצאת ממדינת ניו-יורק בלי לעבור ב-PARKWAY היו כל-כך מייאשים שכבר דמיינתי את עצמי מתקשר לסוכנות ואומר להם שישלחו מישהו שיבוא וינהג בדבר הזה ויסיע אותנו חזרה לסוכנות כי אני לא נוהג עוד מטר.
ובדמיון שלי נזכרתי בקרמר אומר לסיינפלד שיבוא לקחת אותו, וכשהוא שואל איפה הוא הוא אומר לו: פינת רחוב 1 ו-1, אוי אני בצומת של סוף העולם…."

טוב אבל זה מאחורינו מזמן.
הקרוואן מצויין, מקלחים את הילדים יום כן יום לא (הייתם מאמינים ?!), אנחנו אוכלים פחות או יותר 3 ארוחות פה בפנים, הנהיגה זורמת, הילדים רואים טלויזיה בדרך, או שומעים שירים או שאנחנו משחקים את משחק "מי רואה בית בצבע אדום" שבו הילדים מכריזים כשהם רואים בית אדום (או חום, או כחול, או ירוק) ולמשפחת בנו הערה: לא גנבנו ושינינו את משחק האוטו הצהוב, כי דנה המציאה את משחק הבית והיא לא מכירה את משחק האוטו הצהוב, אז זה צירוף מקרים.

עכשיו אנחנו בוורמונט, בשמורת ההרים הלבנים המדהימה, השלכת הגיעה לפה, היא בינונית ורק ההתחלה, אבל כבר עכשיו הצבעים מטורפים.

מכאן נתחיל ביותר ויותר פעילויות טבע.
כבר קור אימים כאן.
כבר 00:30
אני אלך לישון אולי ?
אולי.

לילה טוב
נ.ב – בתחתית התמונה יש קרוואן עם צבע תכלת עליו – זה הבית שלנו !@!!@!