היו לי המון שמות לרשומה הזאת.

היא אצלי בראש כבר הרבה זמן, אני פוחד מהיום הז כבר הרבה זמן. סופר את הימים. אז היו לה כל מיני שמות: "אביר הג'דיי שלי", "החושך ניצח"….ובסוף יצא 50/50.

היום ה-6 לינואר 2013. עברו 5 שנים, 10 חודשים ו-16 ימים מאז שהלכת רותם שלי.

נולדת ב-5 לאפריל 2001 ונפטרת ב-21 לפברואר 2007 – 5 שנים, 10 חודשים ו-16 ימים היית בחיים

היום זה היום האחרון של המאזן, אתמול היה היום האחרון שהיית יותר חי מאשר מת, היום זה 50-50…..ומחר המוות ניצח.

כאילו אין לי מספיק מספרים ותאריכים בחיים, מספיק נקודות ציון, מספיק מצוקים ליפול מהם כלפי התהום, כבר שנה אני מחכה למצוק הזה…חושש ממנו. לפתע באמצע יום תופסת אותי המחשבה: אני מסתכל על התאריך ומחשב מהר בראש: מה אתה יותר ? חי או מת ?

ומה אני יותר ?

כאילו אין עוד שנייה אזכרה מספר 6. כאילו לא בעוד שבועיים זה יהיה חודש לאזכרה ואז אפסיק לגלח את שערות פניי בחודש האחרון של השנה מה-21 לינואר ועד ה-21 לפברואר כמו כל שנה בשש שנים האחרונות וארגיש בכל יום איך הגירוד מתגבר והדימום שבלב שאני עובד כל-כך קשה יום לעצור אותו ולסתום את הפצעים, איך הדימום הזה הולך ומתפשט ומכלה את גופי ונפשי ומאיים שוב להכריע אותי כילד קטן שאינו רוצה עוד לשאת בעול ואינו יכול עוד ורק רוצה שמישהו יחבק אותו ויגיד לו (אבל באמת) שהכל יהיה בסדר.

אז עכשיו אני עובר את הנקודה הזאת.

ולמה רציתי לקרוא לפוסט הזה "אביר הג'דיי שלי", כי כשהייתי ילד ראיתי כמו הרבה ילדים את מלחמת הכוכבים, גדלתי על לוק סקייווקר, אביר הג'דיי הנצחי שנלחם באויבו המושבע דארת' וויידר רק כדי לגלות בסוף שהוא אביו.

אני זוכר עוד את ההתרגשות שלי כשאבא שלי לקח אותי לקולנוע הישן באילת, קולנוע צייגר, אולם ענקי עם כסאות עץ ישנים ומתפרקים, אבל כשאתה ילד זה לא ממש משנה לך, כל עוד יש סרט ונקניקיה בלחמניה בשני שקלים…

וכשגדלתי הלך ועשה ג'ורג' לוקאס את מה שעשה וסיפר את הסיפור מתחילתו, וכך למדנו מה קרה שם, איך מילד קטן ששמו אניקן סקייווקר, הבטחה להיות אביר הג'דיי הגדול מכולם הוא נהפך לאויב הגדול של אבירי האור.

ולפני שיצא הפרק השלישי של הטרילוגיה, נקמת הסית', שחותם את הטרילוגיה הנ"ל, כבר הייתי ממש סקרן, לא הבנתי איך זה יכול לקרות. ואז מגלים שאניקן נמשך לצד האפל בהמון מניפולציות, אבל בסופו של דבר הסיבה שבגללה הוא עבר  לצד האפל הייתה האהבה, האהבה שלו לאהובתו פאדמה אשר הוא ראה בחלומותיו כיצד היא מתה והוא היה מוכן לעשות הכל כדי להציל אותה, וכך תיכמן אותו אביר האופל הראשי, הקיסר, בטענה כי אם ילמד לשלוט ברזי הצד האפל של ה"כוח", הוא יוכל אפילו לרמות את המוות….

אז חשבתי עלייך, פתאום נזכרתי בך, פתאום נזכרתי בזכרון שקשור אלייך שזה כבר לא קורה לי בכלל, נזכרתי שהיית ילד והיינו יוצאים מהבית כשקר, סירבת בכל תוקף לשים את הקפוצ'ון של הסווצ'ר על ראשך כנגד הקור.

עד שיום אחד הוצאתי אותך מהאמבטיה עטוף במגבת והמגבת על ראשך וגם אותה ניסית להוריד, אבל עמדנו מול המראה, ואחד מהסרטים של הטרילוגיה כיכב בקולנוע בימים ההם ואני הייתי (מתוקף היותי ילד נצחי וחנון לא קטן) נורא בקטע, ופתאום אמרתי לך: "היי רותם, תראה: אתה אביר ג'דיי" וזמזתי מנגינה של מלחמת הכוכבים: טם-טם-טם-דם…(נו תדמיינו את זה), אז לא ידעת מה זה ג'דיי ומיהו לוק סקייווקר, אבל זה נורא מצא חן בעינייך ורצית עוד.

ומאותו יום פשוט היינו אומרים לך: "רותם תהיה ג'דיי", והיית שם בשמחה את הקפוצ'ון על הראש….ואפילו מסרב להוריד אותו.

אביר הג'דיי שלי…..גם אני כמו אניקן הייתי רוצה לרמות את המוות ולהחזיר אותך אליי בכל דרך אפשרית.

אבל המוות רימה אותנו.

ולא סתם היום זה היום, פתאום בשיחה שבוע שעבר בין אמא לסבתא ליזי, הם נזכרו בעובדה ששתי הסבתות רבות שלך: אלה אמא של סבתא יוספה ומניה אמא של סבתא ליזי, נולדו ב-6/1….ושמעתי את העובדה הזאת כבר בעבר, אבל פתאום שבוע שעבר, רגע לפני שהקו נחצה, אני מוצא עוד משהו מוזר במארג המוזר הזה של החיים שלנו שנטווה וכל הזמן אנו מגלים איך חוטים בו ארוגים בחיים של אחרים ומצטלבים עם חיינו בדרך זו או אחרת.

והיום כדי לציין את היום הזה, כדי להרגיש שאני מציין את היום הזה איך שהוא, שאני צריך איזה שהוא נשק סודי שיטה את  כף המאזניים רק עוד פעם אחת לטובתנו, נסעתי בבוקר לגן שלך, "גן השיטה" ולקחתי מאביבה את הקלסר המדובר.

קלסר תכלת טיפה מרופט, עליו יש מדבקה: רותם אנגל 5/4/2001 32301296/3

ושמתי לב שאני זוכר את תעודת הזהות שלך עדיין בעל-פה למרות שאני כבר לא צריך להקריא אותה כל שנייה בטלפון בקביעת תור כל שהוא לאן שהוא…

ופתחתי את הקלסר והיו שם כל מיני סיכומים של הצוות המקצועי ושרבוטים שלך על נייר, ותמונה שלך שהבאנו לגן, והטפסים המקוריים שמילאנו לגבייך….ומעטפה לבנה קטנה ובתוכה כל מה שאפשר לקוות לו:

תמונות שלך שמעולם לא ראינו. תמונות אחרונות.

את המעטפה לא פתחתי בגן, לא העזתי, גם ככה כבר דמעתי בתוך הגן, רק חיבקתי חזק את אביבה וברחתי בגשם השוטף חזרה לאוטו, שם בידיים רועדות פתחתי את המעטפה ובתמונה הראשונה, כשהרעם הרעיד את השמיים נפתחו ארובות עיניי והכל יצא החוצה….וישבתי כמה דקות ורק בכיתי ושיחררתי.

ועכשיו כשאני מסתכל על התמונה אני רואה שרק אתמול קיפלתי את החליפה הזאת שנדב לבש רק השבוע.

וזהו. וכך העברתי את היום בשתיקה אין סופית ופנים חתומות ורצון שהיום הזה ייגמר ואוכל לבוא ולכתוב לך שהפסדנו בקרב הזה גם.

זהו רותם אנגל, אתה יותר מת מחי וזה אומר המון. יותר ממה שאני יודע להכיל, יותר ממה שאני מסוגל להבין.

ועצוב לי, וחרא לי שזה הפוסט הראשון שלי כאן בבלוג החדש שלי…אבל זה מה יש…וכנראה שזה תמיד מה שיהיה….

לילה טוב אביר ג'דיי קטן שלי….בשבילי תמיד תהיה אביר של אור ולא של חושך