אני והמוות. המוות ואני. לא תכננתי לכתוב את זה, אני עדיין מתלבט אם לכתוב את זה תוך כדי שאני כותב את זה. בטח שאני מתלבט אם לשלוח את זה. מפחד לפגוע, לפצוע, לדרוך במקום שהוא לא שלי, מה יש לי מונופול על השכול ?

אתמול בבוקר פתחתי את המייל של העבודה, מצאתי שם שוב חדשות רעות, שוב בשורות של מוות של קרוב משפחה של אבא של חבר מהעבודה, חבר טוב מזה כבר 12 שנים….

ככה סתם באמצע החיים, יוסי, נסע לקאנטרי שהוא כל-כך אהב, נכנס לסאונה שהוא כל-כך אהב, עם התשבצים שהוא כל-כך אהב (כל-כך צורם לי לכתוב הכל בלשון עבר…), וזהו, אח"כ מצאו אותו שם….ללא רוח חיים. למה, איך…לא יודעים וכבר לא ידעו לעולם, זה גם לא משנה, אבל בעיקר הלמה….את הלמה לעולם לא נבין וזה מה שהכי מרגיז.

וככה מצאתי אתמול את עצמי שוב באוטו לבד, שוב דוהר על הכביש, שם לי את הפלייליסט המקולל שלי שאני קורא לו   Blueשהוא סכין בתוך הבטן הרכה שלי, כל השירים שם מדמיעים, כל אחד מהם פוצע, מזכיר, מוריד למטה, מרגיע, מדמם…ושוב אני דוהר לפגישה מעל תלולית עפר, רוצה כבר להגיע, לחבק את חבר שלי, לנסות לקלף ממנו פיסת כאב אחת.

בדרך חשבתי מחשבות נורא מוזרות, לא הבנתי למה זה קרה, לא הבנתי למה זה קרה עכשיו, למה זה קרה לעוד חבר טוב, ואיך זה יכול להיות שזה קורה לעוד חבר טוב מהחברה/חבורה הזאת. היה קטע שהתחלתי לדמיין בראשי שאנחנו מקוללים, שאנחנו עובדים במקום הכי טוב בעולם, וכיוון שנצליח יום אחד ממש בגדול, אחד אחרי השני אנחנו חוטפים (או חטפנו לפני שבאנו) את הכאפות של החיים, כדי שההצלחה הגדולה תגיע, נישאר עם הרגליים על הקרקע, כדי שנזכור את הפרופורציות ומה באמת חשוב, כדי כשתגיע ההודעה המשמחת, יצבוט לנו טיפה בלב, כי אותו אהוב/אהובה יחסרו ואנחנו נשמח אבל נתגעגע טיפה יותר ונחשוב שכמה חבל שהם לא פה לראות….וכמה שהם היו גאים בנו.

אני יודע, אני חולה בראש….אולי זה פשוט הגיל, רובנו מתחילים להסתובב סביב גיל ה-40 או חצינו אותו, וההורים מתבגרים גם הם, וזה תהליך טבעי….אבל מה שקרה אתמול זה לא….

למה עכשיו ? דווקא עכשיו כשצריך את סבא יוסי שמחכה לנכד חדש, שאורי ודנה עברו לבית חדש…. למה עוד עצב ועוד שכול, הרי עוד פחות מחודש זה כבר שנתיים לשירי ושוב נתכנס ונרכין ראש ונבכה….למה צריך עוד אחד, לוח השנה מתחיל להתמלא לאיטו, פעם היינו מציינים על לוח השנה רק ימי הולדת וימי נישואין, עוד מעט לא יהיו חודשים בלי אזכרות….

בהלוויה שוב שמתי לב איך החושים שלי מתחדדים ואיך פיסות המידע מסביבי נצרבות בראשי אחת אחרי השנייה, ואני כאילו עומד שם ומצייר רישומי פחם של המוות. זה מה שאני, מתעד מוצלח של שכול, כאב  ומוות.

שמתי לב לפתע לקול המצמרר כשכיסו את הקבר בעפר, לקראת הסוף את החפירה גירדה את הבטון שוב ושוב כאשר אספו עוד עפר, וכל מה שעבר לי בראש זה כמה שהצליל הפשוט הזה נוראי, כמה הוא נשמע לי כמו מישהו שנאחז בציפורניו בבטון ומסרב ללכת, כי זה לא זמנו.

כשאורי ספד לאביו, הוא עשה עם כולנו חסד, כי הוא סיפר לנו מי היה יוסי וככה אלה מאיתנו שלא הכירו אותו למדו עליו טיפה, כל משפט התחיל ב: "אבא שלי…" וכמובן שאוטומטית התנגן לי בראש "לאבא שלי יש סולם…מגיע כמעט עד שמיים", ושבטח אורי היה שמח עכשיו למין סולם כזה שמגיע עד שמיים, ולו לרגע לטפס למעלה וללכת לומר שלום, כי הוא לא הספיק וזה הכי לא הוגן בעולם….

וככה גיליתי שיוסי אהב את הטבע, אהב הכי את הים ואת התשבצים שלו….אולי הוא נתקל בהגדרה שלשום בתשבץ שהתשובה אליה היא לא כאן, אולי ההגדרה הייתה כל-כך סבוכה ומסתורית שהתשובה אליה רק בעולם הבא…אבל לא נראה לי שיוסי היה "עוזב" רק בשביל לפתור תשבץ כשיש כל-כך הרבה אהבה בחייו כאן, זה פשוט נראה לי טעות במספר של מלאך המוות המטופש הזה….אין הסבר הגיוני אחר.

ואורי סיים בזה שהוא אמר שהוא לא זוכר מתי פעם אחרונה הוא אמר לאבא שלו שהוא אוהב אותו, ושהוא כל-כך אוהב אותו, ושהוא לא הספיק לומר לו את זה. וזה היה החסד השני שאורי עשה עבורי ועבור אבי ואימי אתמול, כי כשחזרתי אתמול לביתם בערב אחרי ההלוויה לאסוף את ילדיי אמרתי להם בפירוש שאני לא אומר להם את זה מספיק, אז שידעו אני אוהב אותם מאוד…אנחנו לא מעריכים מספיק את הורינו ואז יום אחד זה נגמר בלי הודעה מראש והכל נגמר ונשאר רק געגוע ותחושת החמצה.

וככה הסתיימה עוד הלוויה ליד עוד תלולית של חול, ואנשים באו והרימו אבן מהריצפה והניחו על התלולית של יוסי, וכן אני יודע שזה המנהג, אבל לא הייתי מסוגל….לא היה זמן, ולא ידעתי דבר על יוסי, אבל אם הייתי יכול הייתי מביא דלי מלא צדפים מחוף הים עבור יוסי…נראה לי שהוא היה אוהב את זה….

ובסוף הלכתי, וירדתי כמה שורות בבית העלמין וחיפשתי קבר מסויים שהייתי לידו כבר פעם אחת…ובסוף מצאתי

ב-14/2/2007, שבוע בדיוק לפני ה-21/2/2007 כשרותם נפטר, נפטרה אלמוג, ילדה חמודה בת 4 שחיידק טורף קטע את חייה ככה סתם….פגשנו אותה ואת הוריה בטיפול נמרץ בשניידר….רק לא ידענו שגורלנו וגורלם יהיה זהה…

וזהו….יצאתי משם ובראשי זימזם לו ברי סחרוף ושר שוב ושוב ושוב: "כמה חול…..כמה יוסי"

לילה טוב אורי….מחבק אותך מכאן.

מקווה שלא פגעתי.