רגע לפני שאני עולה על מטוס לסמן עוד V על פריט ב-BUCKET LIST שלי, רגע לפני שאני ממריא לשחקים ולגבהים (פיזית ומנטלית) אני גם חייב להתרסק הכי נמוך שיש.

הימים ימים של קצת טירוף בבית, אנחנו צובעים קצת את הבית, סותמים חורים, סדקים. ניצלנו את ההזדמנות לעשות סדר, להיפטר מהמון דברים ישנים, דברים שכבר לא צריך, צעצועים שהילדים כבר לא משחקים. צעצועים ששרדו ארבעה אינדיאנים. מעטפות ישנות. קשקושים מקומטים. דברים שכבר לא יודעים מה לעשות איתם, שהראש אומר לזרוק והלב צועק שלא.

חלק מהסדר היה במשחקיה, מה שהיה פעם החדר של רותם, שהוא היום קרוי המשחקיה. בתוך החדר נשאר הארון בגדים של רותם, כל הבגדים מזמן יצאו משם, מזמן עברו לילדים, מזמן עברו עוד עשרות או מאות של כביסות ואיבדו את כל הריח. בארון נשארו רק משחקים.

ופתאום כשסידרנו ורוקנתי את הארון מצאתי בעצם את המגירה העליונה בארון, שלא נגענו בה. לא רוקנו אותה מעולם. הורדתי אותה למטה לריצפה ביראה, מתוך ידיעה שאמצא שם כל מיני דברים:

שני זוגות משקפיים שלך. רכבת מעץ עם חיות שמעולם לא שיחקת בה. פומפה קטנה של פיזיוטרפיה נשימתית. קופסת קרון שקיבלת ליום הולדת שנה מדודה דפי עם מסגרת קטנה ותמונה שלך, של רני ושלי. בתוכה עבודות יצירה שלך. ברכות יום הולדת מכל מיני שנים. מחברת שבה כתבנו סיכומים של הטיפולים השונים שלך: אצל קלינאית התקשורת, בביקורים המדהימים עם אלה המדהימה במיח"א, אצל סמדר המקסימה בריפוי בעיסוק. כל ביקור כזה סיפור קטן, תזכורת לחייך, מתנה, אני כל-כך שמח שהחלטנו להתחיל לתעד את המפגשים האלו, כי עכשיו יש לי המון זכרונות וסיפורים עלייך.

מהסיכומים ניתן לקרוא על הקושי, על התסכול, על ההצלחות, על חוש ההומור האין סופי שלך שנשפך מהדפים….

בחרתי אחד:

9.11.2005 – ביקור במיח"א אצל אלה.

"הצעתי לאלה שננסה במפגשים הבאים שאני אשאר בחוץ. אלה אמרה שזה רעיון טוב. רותם מאוד שמח לפגוש אותה, השארתי אותם בחדר ויצאתי, הוא לא שם לב בכלל. ישנה גם סטודנטית בשם הילה.

רותם חוקר את החדר.

אלה הביאה לו כרטיסיות גדולות עם תמונות ששייכות ללוטו ענק. רותם לקח את הננה ושם אותה במקום. אח"כ פרח, הם בנו קצת משפטים של: אני רוצה להריח את הפרח, תן לי גם להריח !

אח"כ עם תמונה של בית. הוא מניח כרטיסיות במקומות לא נכונים אבל מספר מה הוא עושה: בננה על בננה, בית על פרח וכו'. רותם מתלהב מהראי הגדול שבחדר (שאני מאחוריו) הוא שם סירה על דלי ואומר…ואז מתגלגל מצחוק.

הוא שם גם דלי על דלי ואומר גם.

הוא עושה טעויות בכוונה, אומר אותן בקול ומתגלגל מצחוק…"

זה אתה, זה אתה בדיוק, עושה טעויות בכוונה ומתגלגל מצחוק.

מצאתי גם בתוך המגירה הזאת מטוס צעצוע בצבעים כחול וצהוב ובתוכו טייס דובון. ומיד נצבט לי הלב. כי את המטוס הזה אני יודע איפה קניתי ומתי בדיוק. טסתי מהעבודה שלי אז P-Cube לחוף המערבי בארה"ב. בערב הטיסה התחלת להעלות חום, היינו בספורטן בזכרון יעקוב, חגגנו יום הולדת 9 לדודה שלך יובל, אני נסעתי מהספורטן ישר לשדה התעופה. היה לנו ברור שזה לא נראה טוב. כשנחתתי בחוף המזרחי כבר קדחת מחום. כשהגעתי לחוף המערבי כבר אישפזו אותך והתחילו כל מיני דיבורים לא טובים, ואני עשיתי פרסה חזרה הביתה. אלה היו ה-48 שעות הכי ארוכות של חיי. בדרך חזרה בשדה התעופה של סאן פרנסיסקו רצתי בשדה בחיפוש אחר חנות צעצועים כי לא הספקתי לקנות לך דבר ומצאתי את המטוס הזה, מין מטוס שתולים מהתיקרה, מפעילים והוא מסתובב במעגלים, כשאני הייתי ילד היה לנו כזה תלוי במסדרון בבית באילת, הוא היה של מטוס פאנטום. כל-כך אהבתי אותו. אני זוכר הכל בבירור, היה פברואר, 2002, רק 5 חודשים אחרי 9/11 והאמריקאים היו עדיין בהיסטריה, השתרכו תורים נוראיים בשדה התעופה, פחדתי שלא אספיק לטיסה חזרה אליך. אני זוכר שכשנכנסתי לחדר שלך בביה"ח היית כל-כך שפוך מהדלקת ריאות, שבקושי הגבת אלי. באותו ערב כתבתי לך את המכתב הראשון, לא ידעתי אז שהוא יהיה הפרק הראשון בספר שלך. התאריך היה ה-20/2/2002 והשעה היתה כמעט ארבע לפנות בוקר…

הסיבה השניה שנזכרתי במטוס הזה היא כשתליתי לך אותו בחדר והפעלתי לך אותו יום אחד אחרי כמה שנים נורא התלהבנו שנינו….ואז הוא הלחיץ אותך ואמרת לי: "אבא אני מפחד!" ואני זוכר כמה הופתעתי וכמה שמחתי על היכולת שלך להביע את עצמך בצורה כל-כך ברורה, להפגין את הרגש הזה של הפחד, לדעת שיש לך גם את זה, שאתה מסוגל להגיד לי, ובעיקר שאני שם בשביל לכבות את המטוס ולחבק אותך ולקחת את הפחד ממך.

ואתה היית כל-כך אמיץ כל חייך הקצרים והמלאים, היית הילד הכי גיבור שבעולם, הכי אמיץ, הכי לא מפחד, הכי לוקח את החיים ראש בראש….

ואז ליד הכל במגירה היה הדובדבן שבקצפת.

סווצ'ר אחד וזוג מכנסיים ארוכים. שלך. אף אחד לא נגע, אף אחד לא כיבס, אף אחד לא ירש. ולאט לאט קירבתי אותם אל פניי ודחפתי את אפי לתוכם ומילאתי את ריאותי מלוא אוויר שנכנס דרך בגדייך….והריח, ילד שלי, הריח שלך היה שם !!! בדיוק כמו שזכרתי אותו, ריח שאזהה אותו מתוך מיליון ריחות, ריח שאם אעמוד בשוק סואן מלא תבלינים ומסריח בהודו…אצליח לזהות אותו מבין כולם.

ואמא באה והריחה גם ונדהמנו שהריח עדיין שם….6.5 שנים אחרי. ולקחתי את הבגדים לחדר שלנו והנחתי אותם על הכרית שלי עד שאלך לישון….וכשהלכתי לישון חשבתי על הפחד שלך ודחפתי את האף שלי לתוך הכרית והרחתי….אבל הריח לא עבר לכרית….ואז אני פחדתי.

פחדתי מהרגע הזה שהריח האחרון שלך ילך מהבית….

וככה אני מסתובב עם זה כבר חמישה ימים בבטן….ועכשיו כשמצאתי כמה דקות….אני מוציא.

אני לוקח את הריח שלך בראשי, את הפחדים, שלך ושלי ארוזים בתוך ג'ירפה שעל צווארי…תכף אשוב ואביא לך ג'ירפה משלך מארץ אחרת.

אני