מוות. ומוסיקה. נראה לי שזה מה שאני כותב עליו. אלה שני הטריגרים שמביאים אותי אל המקלדת. הם מביאים אותי אל הקצה, הם מרתיחים את המים (או הדם) בפנים מספיק בשביל שהסיר לחץ הזה בתור מוחי (או נפשי) יגלשו וככה יוצא הקיטור.

וכשיש הופעה של מישהו שגדלתי עליהם מוסיקלית והם גם מתעסקים לא מעט במוות….אז בכלל כל התנאים בשלים.

אז נאמר כבר הכל ? אין לי מה להוסיף לזה ? דווקא יש…אז חזרנו עכשיו מאמפי שוני, הופעה של החברים של נטאשה, הם התאחדו (איזה כיף לכולנו ואפילו יש סוכוי קלוש לחומרים חדשים !!!)….והם עלו לבמה ופתחו להם באינטרו מוסיקלי משובח….וההתרגשות מתגברת לה לאט לאט. וכשארקדי ומיכה עלו לבמה זה כבר ברמת צמרמורות….ואז כשמיקי מתחיל את הסולו שלו של "פרדי על הבוקר" (וכן כן שמעתי כבר לפני 21 שנים על זה שהם גנבו את זה מ-Shine on you crazy diamond של פינק פלויד….ומשינה גנבו הכל ממדנס…תנוחו, תנו להנות מהרגע) כבר הנפש ממריאה גבוה גבוה.

תוך דקות ספורות הנאטשות לקחו אותי למסע קסום בזמן…במעבר בין שלושת האלבומים הכל-כך מושלמים האלו, זה היה כמו להיכנס לדלוריאן עם דוק אמט בראון ומרטי מקפליי, ולעוף לשלוש תקופות שונות בחיי, הן היו די קרובות אחת לשניה, בסה"כ שלושת האלבומים של הנטאשות יצאו על פני5 שנים בלבד והפירוק לא היה הרבה אחר כך (1996).

וכך עברתי בכל תחנה וכל תחנה החיתה לי עוד קטע בחיי. כשהם שרו את "יש זמן" מתוך אלבומם הראשון עפתי ל-1989, לתיכון, אני בן 16, כיתה י'. אנחנו בחוף הים ביום שישי בצהריים, באנו לשחק כדור עף בחוף. אנחנו מדברים על האלבום המדהים הזה, על החבורה הזאת של המכוערים עם ארקדי השמן, אבל איזה מוסיקה מטורפת. אנחנו בני 16 ופתאום משמיעים לנו ברדיו את "מלנכולי" ואפשר לשמוע ברדיו: "הירקון זורם לים, הזונות גם". איזה מטורפים הם ! הם אומרים זונות בשיר וגם משמיעים את זה !!! איזה בועט זה, איזה מהפכני, אני מניח שלקבל את השיר הזה ב"במתנה" בגיל 16, בשיא המרד, זה כמו מה שקיבלו 3 שנים אח"כ אלה שהיו בתיכון שהופיע השיר המיתולגי של Rage against the machine: Killing in the name….. כמו אקדח מנטלי טעון בידיו של מתבגר שמדליק את הרדיו ואומר: פאק !!! הם בתוך הראש שלי ומרגישים בדיוק כמוני. הם זקוקים לאהבה כמוני, הם מלאים אכזבות כמוני, יש שם מישהו בחוץ….כמוני.

ובתחנה השניה כבר 1991, אני מסיים את התיכון ואחד הדברים שאני לוקח איתי ללימודי בתור סטודנט צעיר במכללת כרמיאל זה את הקסטה הזאת. עזבתי את הבית ללמוד רחוק רחוק מהבית, ופתאום יוצא הדבר המושלם הזה שנקרא "שינויים בהרגלי הצריחה", והוא איתי. ואני יושב ושומע אותו במעונות שוב ושוב, ובאוטובוסים מאילת לכרמיאל (7 שעות תודה רבה….) אני שומע את האלבום הזה שוב ושוב ושוב ולומד אותו יותר ממה שאני לומד את מה שאני אמור ללמוד שם. והתחנה הזאת כוללת בתוכה גם המון אהבה. כי בשנה השניה הופיעה ההיא, הילדה מאילת עם התלתלים הבלונדיניים והמשקפיים וכובשת את ליבי, והאלבום הזה (וביחד איתו זמן סוכר של איפה הילד ו-"גן חיות" של "גן חיות") מהווה את פס הקול שמלווה את הזוגיות שלנו, את האהבה המטורפת שהוצתה בינינו. את המכתבים והפתקים שהיינו משאירים אחד/ת לשני/ה בחדר עם ציטוטים מהשירים של נטאשה…..אנחנו ביחד בכדי לחיות לנצח.

וכמובן למרות שכבר כתבתי את זה כאן: (http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2205286) אבל לא יכולתי שלא להיזכר בחיוך ובערגה על אותו סוף שבוע שבאתי לאילת, אף אחד לא היה בבית, המיטת נוער שלי היתה פתוחה בחדר שלי באילת לכדי מיטה זוגית (להלן: הבמה שלי), בידי AIR GUITAR ואני רץ ומשתולל ושומע את "סדר עולמי חדש" ושר ומשתולל ורץ על "הבמה" עד קטע הסיום בו אני וארקדי צורחים בסנכרון מושלם (לא ברור מי יותר חזק): "או לנשים מוכות גורל"…..ארקדי היה בתוך הקומפקט דיסק….אז הוא לא ראה, אבל אני הרמתי את הראש ושם עמד אבי במין מבט אכזבה של: "איפה טעיתי….."

והתחנה הכמעט אחרונה היתה כמובן רדיו בלה בלה. השנה 1994. אני חייל. אני גר בתל-אביב עם אחותי וגיסי לעתיד (ועוד חבר או שניים או שלושה מזדמנים) בדירה ברחוב הקונגרס….ומידי פעם הטלפון מצלצל ושואלים אם ז'אן פול בבית….כן מסתבר שגרנו בדירה שלפני זה הושכרה לז'אן פול זימבריס, המתופף של הנטאשות….ובעיקר אני גר שם וליבי שבור. כי אישתי (לעתיד) זרקה אותי לאנחות, וכמה שהאלבום הזה מצא אותי בזמן טוב, כלומר בזמן גרוע, כי אני מאבד את כל התמימות שבי (וזה עוד כלום לעומת הניפוץ הסופי של התמימות שלי כמה שנים טובות אח"כ): כי אהבת האמת מתה (ויש לנטאשות שיר כזה באלבום: "האהבה מתה"), כי פורצים לנו לדירה וגונבים את כל הדיסקים שלנו, ואת שתי המצלמות שלי ושל גיסי….אז המלנכוליה של נטאשה מתלבשת טוב על שלי…..ואני לא רוקד כשעצוב….

נהנתי מאוד היום, הקשבתי לכל שיר, הם ניגנו כל-כך יפה, שרו קצת פחות טוב מפעם, יש שיגידו הרבה פחות, אפילו ארקדי אמר לפני שיר מהאלבום הראשון: "אז נורא התלהבנו, היום קצת פחות", אבל עדיין הם חבורה שמנגנת טוב ביחד ובאשפתם חיצים רבים מחודדים שפוגעים ישר בלב.

חשבתי על המון דברים, חשבתי על חבר שלי שעומד שם למעלה, ומאיר אותם בכל-כך הרבה כשרון וגאונות, כאילו הוא הנגן ה-6 על הבמה, וכמה הוא מוכשר….וכמה אני מקנא בו על כך.

חשבתי על כל שיר ושיר, על כך שבכל שיר אם אני לא מתחבר אליו טוטאלית, לפחות יש שם שורה אחת שאני והיא הם אחד, רוצים דוגמאות ? אין בעיה:

– פרדי על הבוקר: "יום חדש מתחיל, זה מה שברור בינתיים…נרוויח או נפסיד, שום דבר כבר לא בטוח" – ישר נזכרתי בתקופה שרותם היה חי והיינו חיים את היום, היו שואלים אותנו מה אנחנו עושים בשבת או בשבת או שבועיים…והיינו אומרים: בוא נראה מה יהיה מחר קודם…

– אני אוהב אותך: "אני אוהב אותך ואת אותי, ואם תראי לי את שלך אני אראה לך את שלי…." – כמה פעמים כתבתי את זה לדנה….

– דקה שפויה: "אז מה בינתיים ? על הברכיים, קרוב לאדמה רחוק מהשמיים, צמוד אלייך, בינתיים" – טוב זה די מסביר את עצמו…

– אל תתפשטי לי: "ראיתי כאן אבוד וכבר עמדתי לבכות, אך מישהו אמר לי שאת כל הצער לא ניתן לשטוף בדמעות…" – בדוק…הם צודקים

וככה עוד שיר ועוד שיר ועוד…שברי את הטלויזה ובואי נלך לישון, כבר הרבה הרבה זמן, אני לא מצליח לחלום….

ההופעה התחממה עוד ועוד בערב הקריר הזה, ולאט לאט כולנו נעמדנו ולא נשארה נפש אדישה ויושבת, וכמובן שהשיר שאיתו הם ירדו מהבמה לפני ההדרן היה "אם כבר לבד", שבו נותר לי רק לעצום את עיניי ולשיר את מילותיו ולהיזכר בי עומד על יד תלולית העפר הטריה שמתחתיה מונח עכשיו בני בכורי, ואני מיילל מילים מתוך ערימה של דפים צהובים בסופו של ההספד: "שנתחמם, שלא נקפא, שלא נתשגע…" והדמעות כבר זלגו מעצמן….

ובסוף הם באמת סיימו עם "נאמר כבר הכל" ובאמת אין לי מה להוסיף לזה…פשוט לא יכול הלילות ארוכים והפחד…כולם בעצם כבר יודעים….איך בכיתי כמו ילד.

תודה ארקדי, מיכה, מיקי וז'אן…..מילאתם את ליבי בדלק כה נחוץ….

(נ.ב – עד שאני מחליט שאין טעם להביא מצלמה להופעה….יש הופעה בת זונה ואני אוכל את עצמי כל ההופעה…)