שוב. שוב המוות בא לבקר אותי. ואני כסוחר במוות, אחרי שאני מנגב את הדמעות וצורח מבפנים, ורגע לפני פרץ הדמעות הבא…יושב וכותב. יושב וכותב את מה שבליבי, סוחר את נפשי הפצועה כמו אופיום להמונים, וכל זה למה ? כי רק ככה אני יודע, וכי אני מסומם לא קטן, מסומם של תשומת לב.

היום ב-21:30 בערב יצאתי לטיול הערב עם הכלבים. קיווי ושמעיה. קיווי בן 15 בדיוק החודש. שמעיה בן 14.

יצאנו מהשער, עשינו כמה צעדים, וככה פתאום סתם, בלי התראה קיווי נפל על המדרכה על צידו השמאלי והתחיל לבכות.

ואז גם אני. בתיישבנו ברחוב הקר כמה דקות בלי לזוז, עד שהשגנו וטרינר ויכולנו ליסוע אליו.

ומאז בערך 21:30 אני בוכה.

לכבוד יום הולדת 25 דנה מצאה לי את קיווי, גור של קוקר ספניילית ואבא…טוב אבא לא ברור, כנראה מישהו שהיה בשכונה באותו יום. גור קטן ושחור וחמוד מאין כמותו, נכנס בשקית נייר.

למה קראנו לו קיווי ? (שדרך אגב אין לבלבל עם קיוי הפרי) כי רצינו שהוא יזכיר לנו משהו טוב בחיים שלנו, משהו משמח. אז קראנו לו קיווי על שם הציפור הלאומית של ניוזילנד שחזרנו ממנה רק 8 חודשים לפני.

וטרוריסט קטן. גרנו אז בדירה ברמת-גן. כל יום היינו חוזרים מהעבודה ומוצאים דברים לעוסים היטב, יום אחד קיבלתי טלפון עם דמעות על המעיל החדש עם החור והקרע בכיס.

ויום אחד ראיתי מה קיווי חושב על זקני צפת, ועד היום לא החלפתי את העטיפה שלו:

אבל היה קשה לכעוס עליו הרבה זמן, כי היה בו משהו כל-כך חמוד. באותה שנה עברנו לגור בכרכור וקייווי קיבל חצר שלמה משלו….ואחרי כמה חודשים גם חבר או אח שבא לגור איתו במלונה ולנשוך אותו, ארס קטן שמצאנו ברחוב ושמו בישראל שמעיה, כן כמו שמעיה אנג'ל רק שמעיה אנגל. ערס…באשכנזית.

וככה הם היו, קיווי ושמעיה, שמעיה וקיווי…ואז אחרי שנה…בא רותם. ומאז קיווי ושמעיה ורותם.

כל-כך אהבת אותם, לטייל איתם לקצה רחוב, לשחרר אותם ואז לזרוק להם אבנים, קיווי רץ ומביא אותם ושמעיה רק רודף אחריו לתפוס את שמעיה. והיית פשוט נקרע מצחוק בלי סוף.

בכלל אהבנו לצחוק איתם. היינו משתמשים בזה בפיזיותרפיה נשימתית. היינו ממציאים מילים חלופיות לשירים של דנה ברגר שכללו את קיווי ושמעיה, למשל על "עד הקצה": אם אתה הולך ממני, אתה נשאר עם שמעיה, אם אתה הולך ממני, תעשה טובה תיקח גם את קיווי". הייתי שר לך את השירים ההיתוליים האלו ואתה היית מתגלגל מצחוק.

ועכשיו, מחר אני צריך לקום בבוקר ולשתוק המון ולהתאפק, ואחה"צ להושיב את הילדים על הספה, להסתכל להם בעיניים ולספר להם שקיווי מת. אתמול, בזמן שהם הלכו לישון והתכרבלו מתחת לפוך, ועשר דקות אחרי שאבא אמר להם: "חלומות נעימים" (יופי אבא….) הכלב שלהם מת.

ובטח יהיו להם מלא שאלות. של איך ולמה, אבל בעיקר הרבה דמעות ועצב…ובטח חוסר הבנה…

בדיוק היום חזרתי מהעבודה ונדב ביקש ששמעיה יהיה חיית המחמד שלו, שהוא יקום כל יום מוקדם ויבוא איתי לטיול…אוף על העולם הזה. מילא אני, הלב שלי כבר קווץ' אחד גדול, כמו כרית נודים שכזאת שקונים בחנות טריקים, לוחצים עליו הוא עושה רעש וריח מסריח…ומתנפח קצת בחזרה….אבל הילדים ? באמת ? למה ? למה אני צריך שוב להסביר להם שמישהו מהמשפחה מת ?!

כי הם כל-כך אוהבים אותו גם…

והמחשבה שלא יעבור זמן רב ונעבור שוב את אותו סרט עם שמעיה….

סתם. לא פייר, כן כן דרכו של עולם, 15 שנים זה המון, זה רק לטובתו. מכיר הכל. תחסכו ממני.

אני סתם עצוב, כי מישהו שאני אוהב שוב מת לי בידיים ושוב הייתי שם לידו ברגע האחרון:

וככה לקראת חצות. נפרדנו סופית. "רק זריקה קטנה כן וזה חולף".

ורגע לפני שהלך, אז לחשתי באוזנו, שימסור לך ד"ש. שאתה מחכה לו כבר כמעט 7 שנים ושאתה הכי תשמח בעולם עכשיו לפגוש אותו שוב, ושניכם תעשו חיים ותרוצו בעננים, ותזרוק לו אבנים כמו שהוא אוהב והוא יביא לך אותן בחזרה.

וברגע הראשון חשבתי, רגע, איך תיפגשו עכשיו, כי כמעט חצות ולילה. וקר. ואתה בטח ישן, ומה הוא יגיע לשם ואף אחד לא יחכה לו ? ומייד הבנתי. אתה תחכה לו על ענן מעל ניוזילנד, שם השם שלו נולד, שם הרעיון הזה נולד, וזה מצויין, כי בניו זילנד כבר בוקר, ובניו זילנד מתחיל הקיץ, והוא יגיע לשם, וירוץ אלייך ואת תכרע ברך ותצעק "קיווי" והוא ירוץ ישר אלייך וילקק את פנייך, אז רק שתדע, שחלק מהליקוקים….זה נשיקות מאיתנו, דרך קטנה למסור לך ד"ש ונשיקה.

מכולנו.

לילה טוב קיווי שלי, תודה על כל השנים, תודה על כל הליקוקים, על הנביחות, על הדיסק הלעוס בספריה, על החור במעיל, על מופע הלייזר המדהים שלך שהיית רץ אחרי סמן הלייזר ורץ על החומה, על הבריחות המתוחכמות מהחצר, על הריצה אחרי האבנים ובעיקר על האושר שהבאת לרותם ואלון ונדב ולוטן.

לילה טוב קיווי שלי. בוקר טוב רותם וקיווי באשר אתם….