יצא מוזר. לפני שנה רצתי 10 ק"מ. זה היה המירוץ הראשון שלי. רצתי אז ב-28/2/14, וכתבתי את הפוסט ב-1/4/14. חודש אחרי.

השנה רצתי ב-27/2/15 ואני מפרסם אותו שוב חודש וקצת אחרי.

את שניהם כתבתי תוך כדי כל צעד שבו הרגל שלי נחתה על האספלט, ובזמן שכל שיר ספציפי התנגן לי בראש, אבל לקח לי חודש לעבד את המידע, ולהגיע לרגע שבו אני מחליט לכתוב אותו כאן ולפרסם או לאבד אותו לנצח.

לא תכננתי ממש לכתוב פוסט, לשם שינוי תכננתי לפוסט הזה להיות כתוב באמצעות 25 משפטים שלא אני כתבתי, אלא פשוט דיברו אליי במהלך הריצה.

לפני הריצה ששיערכתי שתיקח לי קצת מעל שעתיים, הרכבתי לי את הפלייליסט שלי לריצה הזאת, התחלתי לגרור שירים לתוך הרשימה, אמרתי לעצמי שאנסה לקחת שיר אחד מכל אומן בספריית המוזיקה שלי, ונניח במקרים מסויימים כמו ה-Foo Fighters, אני אקח שיר אחד מכל אלבום שלהם (שמונה במספר) ועוד כמה של שניים שלושה…

אז זה מה שהתחלתי לעשות ותוך זמן קצר מצאתי את עצמי עם רשימה מכובדת של 89 שירים שסך כל זמן הניגון שלהם הוא 6 שעות, 28 דקות ו-23 שניות….שזה אפילו יותר ממה שאזדקק לו בריצה של שנה הבאה. וזה בלי שהצלחתי לעבור על כל רשימת האומנים בספריה שלי…

אז פשוט שמתי שם הכל ברשימה, לחצתי Random ופשוט התחלתי לרוץ, וזה מה שיצא, 25 שירים (את השיר ה-25 שמעתי בחציו מעולף על הגב על הדשא ואוכל קרטיב לימון עם חיוך מרוח על פניי), כל שיר הגורל בחר בשבילי, אבל בכל אחד מצאתי לפחות משפט אחד שדיבר אליי, שהזכיר לי משהו חשוב, שדחף אותי קדימה, שלא נתן לי ליפול, או לעצור…כוחה המופלא של המוזיקה על חיי.

אז הנה זה בא, 25 שירים, 25 שורות, 21 קילומטרים ומאה מטרים:

"לפעמים הרוח טובה ושמש חמה נוגעת בפני. לפעמים העולם יפה ואין אחד כזה בעולם שיכול עלי .
ברגע אחד אני משתנה צפים הפחדים, אני שוב שונא, ימים חשוכים, שדות חרוכים והסוף לא נראה."

"After the known Is beyond understanding There you’ll find love In the depths of your soul"

"There goes my hero Watch him as he goes There goes my hero He's ordinary"

"השדים של הלילה יוצאים כבר לרקוד, הם נוגעים בי נוגעים בך נוגעים עוד ועוד.תני לי יד תני לי מקום תני לי יד תני לי מקום אצלך בעולם"

"Started crying and I couldn't stop myself. I started running but there's nowhere to run to"

"Next time you point a finger I'll point you to the mirror"

"And anytime you feel the pain, hey Jude, refrain
Don't carry the world upon your shoulders
For well you know that it's a fool who plays it cool
By making his world a little colder"

"אין אהבה שלא שורטת יש רק ימים יפים שלא כואב יותר
אין רגעים שקטים הלילה רק חלומות שהכל בסוף יסתדר בעצב שלנו"

It is the summer of my smiles – flee from me Keepers of the Gloom"
Speak to me only with your eyes. It is to you I give this tune.
"Ain't so hard to recognize – These things are clear to all from time to time.

I'm looking down now that it's over"
Reflecting on all of my mistakes
I thought I found the road to somewhere.
Hold me now I'm six feet from the edge and I'm thinking
maybe six feet Ain't so far down.”

Step out the front door like a ghost"
into the fog where no one notices
the contrast of white on white.
And in between the moon and you
the angels get a better view
of the crumbling difference between wrong and right."

"All night long I dream of the day
When it comes around then it's taken away
Leaves me with the feeling that I feel the most
Feel it come to life when I see your ghost"

"You're kneeling over his body in the vestibule
Praying for his life"

"מתי נפסיק לספור את השעות והדקות
ולחכות שהחיים סוף סוף יתחילו לקרות
עוד מעט, עוד מעט נגיע"

Call and I'll answer at home in the lost and found"
You say that I'm much too proud Someone who's taking pleasure in breaking down"

"לחפש משמעות
לא מספיק לי לחיות ולמות
ולזרום
לא לחלום
לעמוד מיותם
ולנשום

ולברוח רק לברוח
ולבנות מגדלים באוויר
ולצרוח כדי לשכוח"

Oh, it's a fragile thing This life we lead"
If I think too much I can get overwhelmed by the grace
By which we live our lives with death over our shoulders"

"אין לי אוויר, אין מנוחה, בלעדייך הימים שלי יהיו אפורים…"

"Another turning point, a fork stuck in the road
Time grabs you by the wrist, directs you where to go
So make the best of this test, and don't ask why
It's not a question, but a lesson learned in time"

 "I still don't know what I was waiting for
And my time was running wild
A million dead-end streets"

"לא יכול לישון כמו פעם מנסה להיזכר בטעם
עוצם את העניים וחולם רק לא נרדם עדיין.
לה לה לה…. כל אחד יכול להיאבד בשגעון
שבא מבפנים "

"האופטימיות שהייתה מנת חלקי דקות ארוכות
התחלפה באחת ברצף דיכאונות "

"Something is wrong with the sum of us
That I can't seem to erase
How can I be the only one Without a smile on my face"

"אין לי,
אין לי,
אין לי מנוחה
נדמה לי שאיבדתי שליטה
אין לי תחושות
אשאיר לך זר אחד על השולחן
במוקדם או מאוחר
אחכה לך עם זר בשמיים "

"One of these days your eyes will close and pain will disappear
One of these days you will forget to hope and learn to fear.
Easy for you to say your heart has never been broken…"

וזהו, זה מה שקרה, רצתי לי ככה 21.1 קילומטרים, שוב הסתכלתי על הכל מסביב, שוב נשמתי את האוויר ואת העיר ואת כל מה שהיה לה להראות לי במירוץ. שוב שמחתי והתרגשתי מהאנשים שעומדים בצד ומעודדים, הכי הרבה התרגשתי מהילדים שעמדו עם השלטים שבהם כתוב כמה הם מעודדים ואוהבים את אבא או אמא שלהם (וקיוויתי ששנה הבאה או מתי שהוא הילדים שלי יעמדו שם וישפכו עליי מים…)

התרגשתי משורות של ילדים שפשוט עמדו שם בשוליים וחיכו לרצים שיסכימו לתת להם כיפים, וכל פעם שהיתה שורה כזאת סטיתי קרוב לשוליים כדי לתת להם כיפים, למרות שזה מאט, אבל הם כאלה חמודים ובכלל לא ברור מי התרגש יותר מהחווה, הם או אני.

הגעתי למסקנה ששנה אחת אני פשוט חייב לראות את המירוץ המדהים הזה מהצד של העדשה, כי זה פשוט אין ספור של מה שנקרא Kodak Moments וסיפורים קטנים שאפשר לראות שם אם רק מסתכלים

ראיתי באיזה שהוא שלב את יואב קוטנר על אופניים וישר נזכרתי בכתבה עליו בשבעה ימים בערב יום הכיפורים 1994 שבו סופר הסיפור על איך נפל בטיול לפני הצבא ואיבד את כל הזכרון שלו ולמעשה התחיל את החיים שלו מחדש.

ראיתי את שחר פאר בשוליים מעודדת ואחרי כמה קילומטרים פשוט מצאתי את עצמי רץ לידה, היא רצה עם מישהו, האטתי ואמרתי לה בקול מתנשף שהיא אחת הספורטאיות הכי מדהימות שהיו לנו במדינה הזאת ושאין כמוה, והיא נתנה לי כיף ואמרה לי תודה ואני המשכתי הלאה (אחרי כמה מטרים אמרתי לעצמי איזה דביל אני שאמרתי לה "הספורטאיות שהיו לנו" במקום ה"ספורטאיות שיש לנו !" ומי אני שידבר עליה בלשון עבר…אבל קיוויתי שהיא הבינה את המסר החיובי).

וזהו.

רצתי 21.1 שישה ימים אחרי ה-21.2, שמונה שנים בלי רותם ופעם ראשונה שלא כתבתי לו משהו, שלא אמרתי.

והנה, התחלתי לכתוב את הפוסט הזה ביום שבת ה-4/4, שמתי לי שוב את 25 השירים מההתחלה באותו סדר שהם התנגנו אז במירוץ, ואני בשורות האחרונות של הפוסט אחרי שעה ו-54 דקות ו-57 שניות, ובלי שהרגשתי הגיע ה-5/4/15, ואתה רותם שלי בן 14 היום.

ואני אמור לתת לך מתנה כל שנה ולחגוג לך, ואני לא יודע איך, אני חושב שאתה כועס עליי. נורא אפילו. על הכל. כי אני לא יודע מה איתך ולא שומע ממך כבר המון זמן, אבל פתאום ככה סתם לפני שבוע באת לבקר אותי בלילה, חלום אחד ארוך שנמשך כל הלילה. מצאתי אותך בחלום, הסתבר שאתה בחיים ומעולם לא מתת. מסתבר שפשוט לקחו אותך אנשים, החביאו אותך במשך שנים. אפילו לא ממש כעסתי עליהם על השנים שאבדו, אפילו לא כעסתי על השקר וההתממות שלהם כאילו הם לא ידעו שאתה שלי. פשוט שמחתי שאתה שוב איתי.

היית גדול שם בחלום, נער, כזה בן 14 אתה יודע. עוד תשע וחצי שנים כשלוטן יגדל אני אדע איך זה יראה באמת. לא דיברת בחלום, לא אמרת לי מילה כשלקחתי אותך חזרה הביתה, אולי זה כי אתה כועס, אבל היית שמח שוב בחלום.

וזה…כל מה שאבא יכול לבקש עבור הילד שלו.

מזל טוב פרפר לבן שלי

אני.