21/2/2016

היי

אני כבר לא ממש זוכר איך עושים את זה. אני לא זוכר כבר איך לכתוב לך, איך לעמוד ולהקריא את זה בקול רם. איך אני מפחד שכשאני אקריא את זה אני אקריא כמו רובוט בלי רגש, למרות שכל פעם כשאני מקריא אז הגרון מתכווץ ומיתרי הקול מתקשים והדמעות מתחילות לבצבץ. איך שהוא. לא יודע.

אני חייב לך המון. דילגתי על המון הזדמנויות לכתוב לך בשנתיים וקצת האחרונות, מעין שתיקה שגזרתי על עצמי, בגלל הנסיבות, בגלל כל מה שקרה. פספסתי לדבר איתך בבר המצווה שלך, פספסתי שנה שעברה באזכרה השמינית שלך. פספסתי כשפתרו את החידה שלך, פספסתי את יום הולדת 14 שלך. מצד אחד לא כתבתי כי הכל מסובך ולא פשוט, והכי פרטי בעולם ולא רציתי לשתף, אבל כן באיזה שהוא מקום פחדתי שאתה נורא כועס עליי, שאתה לא רוצה לדבר איתי, אתה לא רוצה להקשיב לי ולמה שיש לי לומר לך, להסברים שלי, לא הרגשתי אותך המון זמן.

ואז בספטמבר באת לבקר אותי, היית עדיין ילד בן 5 כמו שאתה, וכל הזמן צחקת בחלום, הכל הצחיק אותך, פשוט צחקת מהכל והיית מאושר. קמתי מהחלום ולמרות שהבנתי שהוא חלום לא התמוטטתי כמו בד"כ כשחולמים עלייך רק בשביל לקום ולגלות שזה רק חלום, זה היה חלום מחבק. ואז ידעתי שאתה קצת פחות כועס עליי.

ואז לפני שבועיים, חזרתי מאימון קשה, עמוק בתוך פברואר כבר, וקרעתי את עצמי באימון, סחטתי את עצמי, והגעתי הביתה והלכתי להתקלח, ובמקלחת סוף כל סוף בצבצו להם שבבים ראשונים של מחשבות, כמו פעם שהיו לי כל שנה, ושלחתי יד אינסטינקטיבית לצוואר, ללטף את הג'ירפה שלי, אותך על צווארי, אבל לא מצאתי, העברתי את היד שוב ושוב רק כדי לגלות שרשרת ריקה ללא ג'ירפה. ואז הכל כבר התפרץ, כל הקושי, כל הדמעות שנשטפו עם המים הרותחים. לא ידעתי אם הלכת לאיבוד באימון, או כשהורדתי בגדים, או כאן במקלחת ונשטפת לביוב…רק יכולתי לחשוב על המסר, על הסיבה שדווקא זה קרה, דווקא עכשיו, מכל הדברים. האם אתה כל-כך כועס עליי שרצית להתנתק ממני ? בסוף מצאתי אותך מונח על רצפת המטבח, כשטאטתי אותה מיואש מהאובדן שלה….

ועכשיו….עכשיו אני יושב ומנסה לחזור, לחזור ללכתוב לך, ולא סתם גיבובים, אלא לפתוח את הלב שלי, ולתת למחשבות ולכאב ולאהבה שלי אלייך לצאת החוצה, ולפתוח את הפה ולומר את זה שוב בקול רם, כי כמה אפשר לשתוק בלי לאבד את זה לתמיד ?

אני יושב בפינת המחשב הקטנה שלי, אני שומע שירים עצובים, הפלייליסט הקבוע, בדיוק דנה ברגר שרה את השיר שהיא כתבה עלייך, כמה מטרים ממני שמעיה מיילל. הוא כבר ממש זקן, הוא היה בן 16 החורף הזה, אבל עכשיו טוב לו, הוא גר איתי ועם אלון ונדב ולוטן בבית, יש לו מיטה מפנקת, אני מניח שאין לו עוד הרבה זמן ובקרוב תפגשו שוב, אתה הוא וקיווי. נזכרתי לא מזמן איך היינו הולכים לקצה השכונה הישנה, היינו זורקים להם אבנים, קיווי נורא אהב לרוץ אחרי אבנים ולהביא אותן, ושמעיה פשוט אהב לרוץ אחריו ולתפוס לו את הזנב….עכשיו הוא זקן וכמעט עיוור וחירש ובקושי מוצא את הזנב של עצמו…אבל טוב לו.

אני יושב ומקליד ומפנה את המבט שלי לאחור, ויש שם את המסגרת עם חמשת התמונות שלך ושלי, מהסט המפורסם כשחזרת מהתספורת האחרונה בינואר ההוא, עם קוצים של שמוליק קיפוד, לבוש רק בגעטקס לבן. ואני מסתכל בהן…והן דהויות נורא. אתה ואני, לי היה קצת יותר שיער ופחות נשירה. גוון העור על פנינו דהה ואיננו טבעי…אבל יש משהו שלא דהה שם: החיוך שלך. החיוך שלך אתה מבין הוא נצחי, הוא קפוא בזמן, הוא בלתי שביר, הוא בלתי קמיט, הוא בלתי מחיק. הוא משהו שאפילו הגדול מכולם, הזמן, לא יכול לו. נזכרתי היום בצחוק שלך, בצחוק המתגלגל שלך, הצחוק האין סופי שלך, על החיים, כנגד כל הסיכויים וכל החרא. נזכרתי הערב שהיית צוחק כל-כך חזק שזה כבר סיכן אותך, כי היית מפסיק לנשום, היה צריך לנשוף על פנייך חזק כדי להזכיר לגוף שלך לנשום….

בשנה שחלפה מצאנו מה היה לך, נפתרה החידה אחת ולתמיד. מצאנו את הגן, מצאנו למה זה קרה. מצאנו שזה לא יקרה לאחים שלך, מצאנו שהסטטיסטיקה שתהיה חולה היתה בסופו של דבר 0.00000208 אבל שהסיכוי לזה שהאחים שלך יכלו לצאת חולים היה 25%, הבנו ששיחקנו רולטה רוסית של החיים.

ובעיקר, וזה היה הדבר השני הכי חשוב לי שבגללו המשכתי לרדוף אחרי הסוד הזה, החידה הזאת, מעבר לזה שלאחים שלך יהיו את כל הכלים והנתונים ביד לא להביא ילד חולה לעולם, מעבר לכך גילינו שלא היה מה לעשות, שבאמת עשינו כל מה שיכולנו, שהחזקת מעמד כמה שיכולת ושפרשת בזמן, ונתת לנו לזכור אותך כך: הילד הנצחי השמח עם הקוצים ושמחת החיים שעומד על שתי רגליו, רוקד ושר שירים של דנה ברגר ולא משהו שמחובר למכונות שמחזיקות אותו בחיים במשך שנים שלא לצורך.

ואם היה משפט אחד לקחת מכל הסיפור הזה, זה המשפט של אורלי אל-פלג עלייך: בסופו של דבר, רותם תרם לרפואה המערבית, יותר ממה שהרפואה יכלה לתרום לו.

וזאת סגירת מעגל גדולה בשבילי ילד שלי, כי אתה ואני יודעים שבמשך המון שנים האשמתי את עצמי, שלא עשיתי מספיק, שלא הפכתי מספיק אבנים, שלא דחפתי מספיק, שהסכמתי לקבל תשובה של "אנחנו לא יודעים", שלא הלכתי לכל קצוות העולם לחפש אנשים יותר חכמים, יותר מוכשרים, יותר סקרנים שירימו את הכפפה וימצאו מה יש לך.

חשבתי המון אחרי שמצאנו מה יש לך, מה היה קורה אם הייתי יודע את זה כשהיית בחיים ? איך היו נראים החיים שלנו אם בגיל 3 היו אומרים לי שאתה חי על זמן שאול, שפתיל חייך קצר והוא בוער בקצב מהיר ? האם החיים שלנו היו נראים אחרת ? האם הייתי עושה דברים אחרים ? האם היינו מספיקים עוד דברים ? לא יודע. כנראה שזה כבר לא משנה גם, אי אפשר לחזור אחורה בזמן. ואולי זה המקום שבו באמת הבורות היא ברכה.

נגמרו לי המחשבות, הפנים שלי מגרדות, מקפיד עדיין על הטקס הזה שלי, 21 לחודש ינואר עד ה-21 לחודש פברואר, בלי להתגלח, פניי מלאות כבר שערות לבנות, בזקן ובשפם. מוזר, אני מזדקן ואתה נצחי.

לפני יומיים חבר כתב שלא יהיה זמין במהלך הסופ"ש כי הבת הגדולה שלו חוגגת בת מצווה, והייתי קצת בשוק, איך זה יכול להיות בת מצווה ? אני זוכר שהיא נולדה….ואז אמרתי לו שבעצם למה אני מופתע ? הרי עוד חודש אתה היית אמור להיות בן 15….בן 15. יש לי בן שהוא בן 15 כבר. זה כבר גבר. אבל למה אני מתפלא ? גיא יהיה השנה בן 17, הבר-מצווה שלו נראית כמו זכרון רחוק, חגגנו לרני בר-מצווה באותה שנה שהיתה שלך, אפילו ליהי הקטנה, ליצ'וק שלך גם חגגה כבר בת מצווה לפני חמישה חודשים ושוב היתה מצגת ושוב היו תמונות שלך במצגת. ולפני שאדע מה קורה סביבי, אלוני יחגוג בר-מצווה וגם שם תהיה מצגת, וזאת בעצם תהיה המצגת האחרונה שאתה מופיע בה…האחרון שפגש אותך. שזכה.

מעניין איך היית נראה היום, אני מדמיין את זה דרך לוטן, הוא הכי דומה לך, בערבים כשאני מקלח אותו הוא הכי דומה לך, עומד שם במקלחת בגופו הקטן והחמוד, שיערו הקצר, העיניים החומות והחיוך, בעיניי אתם דומים כמו שתי טיפות מים, אני מוצא את עצמי בוהה בו, ומחזיק את עצמי לא לומר לו דבר. כמו שאתמול בחגיגת יום המשפחה בגן שלו הוא ואני רקדנו ואז היה את "ילד פלא", והייתי צריך להחניק את הדמעות ולהמשיך לחייך, לך תתחיל לבכות באמצע הגן, לא תסביר לילד ששמח שזה היה אחד השירים הכי אהובים על אחיו הגדול שהוא בכלל לא מכיר, אני חושב שהייתם מסתדרים מצויין והוא היה אוהב אותך מאוד. הוא בן 5 שנים 5 חודשים ו-16 ימים…עוד שניה האח הכי קטן שלך משיג אותך. כל-כך מוזר…כל-כך עצוב.

אני חושב ככה, אני חושב הרבה, מה אם היה כך או אחרת, כל מיני תסריטי דלתות מסתובבות.

ילד שלי, נגמרו לי המילים, וקצת כואב לי כבר בחזה, אז אני אפסיק כאן היום הפעם, כמו לרכב על סוס או אופניים, צריך לחזור בהדרגה, אז אולי גם ככה עם הכתיבה. ניסיתי לצלם לך תמונה הלילה, טיפה אחרי חצות, בראש שלי היא היתה מיוחדת ומושלמת, במציאות….לא ממש, אבל אני בטוח שאת מה ששלחתי אלייך קיבלת. (ותודה לשני האחים שלו היו לי שחר בן-זאב וישי קינן, כשגם כשקוראים להם באמצע הלילה לבוא לעמוד בשדה שעורה בחושך ולהדליק פנסים סיניים הם פשוט מתייצבים תוך חמש דקות בלי לשאול שאלות מיותרות).

אני אוהב אותך רותם אנגל, אני מתגעגע אלייך יותר ממה שהצלחתי להעלות פה על הכתב, אני פשוט לא מאמין שעברו 9 שנים וששנה הבאה זה יהיה עשור בלעדייך. אולי אני פשוט מסרב להאמין. זהו. תמשיך לשמור על כולנו, אני יודע שזה לא פשוט, אני יודע שהכל הסתבך, אבל ככה זה. אז פשוט תעשה את הכי טוב שלך, גם אני מנסה את שלי.

ועכשיו שעה לפני שאני הולך לעמוד ליד הקבר שלך, לנסות לקרוא את זה בקול רם, אני נטרף, הקירות סוגרים עליי, הבית הקטן שלי נהיה קטן יותר, אני מתחיל להסתובב בו כמו אחוז בשד, מנקה, מטאטא, מנגב אבק, מסדר, קודח בקירות, תולה דברים, שואב אבק, יושב לשכתב ולהוסיף עוד מחשבות שבאות, וברקע דנה שרה עד הקצה. ואני מנסה שהבית יראה מושלם, מניח על השולחן את ספרי התמונות שלך, מסדר הכל, כאילו…כאילו תכף תבוא לבקר נכון ? אבל בעצם אתה לא….זה בסדר, אני יודע שאתה לא יכול, אבל אם יסתדר לך…אני אשמח.

ביי ילד מלאך שלי

אני אוהב אותך עד קצה העולם…ובחזרה.

אבא

 

נ.ב – בתמונה שני פנסים סיניים ששלחתי לך אתמול, שטים לאיטם אלייך על פני השמיים השחורים.