היי רותם. 12:49 בלילה וכל מה שהצלחתי לכתוב ב-20 דקות זה היי רותם. אה וגם את הכותרת: עשור.

כי זה מה שקרה. בלי שהתכוונתי, בלי שהספקתי לספור, לנשום, להתאושש, עברו 10 שנים. לפני עשר שנים היית חי. נושם. ישן בשקט. הנחתי את הראש שלי על החזה שלך, החזקתי לך את היד, ביד השניה החזקת את הפיל האחרון שהספקתי לקנות לך בחנות מזכרות של שניידר, לא שאי פעם ראית אותו. וזהו אז כיבו את המכונה, והכל נגמר.

10 שנים, 3653 ימים, הלכתי ובדקתי, היו שלוש שנים עם 366 ימים בעשור האחרון.

אספתי קצת מחשבות מהשנה האחרונה עבורך, מהעשור האחרון. לפני שאני יושב לכתוב אני תמיד מסתכל וקורא מה כתבתי בשנה שעברה. גיליתי שלא מעט דברים שתכננתי לספר לך השנה בעצם כבר סיפרתי לך שנה שעברה.

אבל כן קרו לא מעט דברים אחרים השנה. למשל…יש ג'ירפה עם השם שלך בגן החיות התנ"כי בירושלים. היא נולדה שם ממש סביב האזכרה של שנה שעברה. סבתא ליזי ראתה מודעה בעיתון שמחפשים לה שם והציעה שאכתוב להם לקרוא לה רותם ואספר את הסיפור שלך, כתבתי, אלפים נסחפו ותמכו, חבר שלי ישי הפך עולמות וחצב בסלע כדי לוודא שהסיפור הנוגע יגיע לגורמים הרלוונטיים ופתאום הטלפון צלצל וב-28/2/2016 שבוע אחרי האזכרה שלך נסענו כולם לראות את רותם הג'ירפה הקטנה.

האחים שלך ממש גדולים, אלון בכיתה ה, נדב בכיתה ד ולוטן בלי עין הרע כבר תלמיד כיתה א…היית מאמין, הנה גם הוא עקף אותך כבר. אבל אני יודע שאתה לא מקנא.

כשהיה לו חיסון לפני כמה שבועות, הוא היה לחוץ נורא, אלון לקח אותו לחדר של האחות וישב איתו ונתן לו אומץ וכוחות ואח"כ לקח אותו איתו לכיתה לקצת פינוק ותשומת לב.

כששמעתי מה הוא עשה, אמרתי לאלון שזה מדהים בעיניי, שזה בדיוק מה שאני מתכוון אליו כשאני מדבר איתם על להיות אחים זה לזה, ואיזה מזל יש ללוטן שיש לו אח גדול כמוהו. אלון רק ענה לי: "הלוואי ולי היה אח גדול…"

ואז אתה משתתק. כי אתה לא ממש יודע מה להגיד, אין את זה בחוברת הפעלה של הילדים. בקורס הכנה ללידה, בקורס הורות…או אפילו בפרק של סופר נני. אז תמיד יוצא לי איזה משהו עילג כגון: אבל יש לך אח גדול, הוא פשוט לא כאן והוא שומר עלייך ממקום אחר.

ואני רוצה להאמין שאתה שומר עליו, עליהם, תמיד. נכון ?

אלון ונדב התחילו ללמוד מוזיקה, אלון בתופים, נדב בגיטרה. אולי יום אחד הם אלה שיבואו לכאן ינגנו וישירו לך. אם תרצה אתה יודע….טוב אתה חזק במסרים וסימנים אז אני סומך עלייך.

עזבנו את הבית הקודם לפני שבועיים, עברנו למשהו כיפי יותר. ובקרוב נביא גם כלב או כלבה…כן, שנה שעברה כתבתי לך בלילה ושמעיה עוד הסתובב לו בבית…..ובסוף יולי הוא נפרד מאיתנו בעצב גדול של ארבעתנו. אני בטוח שהוא איתך וקיווי עכשיו, שוב רודף אחרי הזנב של קיווי ושוב גורם לך להתגלגל מצחוק.

אבל בטח הצחוק שלך כבר שונה. כי אתה עוד שניה בן 16. והקול שלך כבר התחלף והתעבה נכון ? אולי לא אותם דברים מצחיקים אותך. אולי כמו הילד ב"עץ הנדיב" אתה הולך ומתבגר ודברים אחרים מעניינים אותך. פחות להתנדנד על ענפים של עצים.

כולם ממשיכים לגדול. לא מזמן הלכתי לצלם עליה לתורה בבית הכנסת בכרכור. זה היה קצת צורב פעמיים. פעם אחת כי אתה כבר לא תעלה לתורה, הפעם השניה כי זה היה בבית הכנסת שבו ביצעתי את הטקס המרגיז הזה שנקרא פדיון הבן. אז אמרתי לאמא של חתן הבר-מצווה שזה התיישב לי בול לבוא לשם, אז היא אמרה לי באהבה, זה בסדר הילד עולה לתורה בלי אבא שלו שנפטר אז הקשר יצא יותר חזק.

בבית החדש יש ציור שלך, ציור מדהים שציירה בת-דודה שלך ליהי עבורי ליום ההולדת, ציור שמן שעבדה עליו כחצי שנה והוא העתק של תמונה שלך ושלי ביחד, אתה בגעטקס הלבן וקוצים בשיערך נקרע מצחוק ועוצם עיניים ואני מנשק אותך בחוזקה של אבא שאוהב את הרותם שלו.

עזבתי את העבודה הקודמת שלי, שהיתה לי כמו בית. אז אפשר לומר שהחלפתי שני בתים השנה.

אני ממשיך להתאמן אבל לא מספיק, לפני כמה חודשים רצתי ונפצעתי ומאז אני בכאבים. אני הולך פעם בשבוע לפיזיותרפיסט שעושה בי שמות, אבל גם עושה פלאים. לפני יומיים הייתי אצלו והוא הכאיב לי כמו שהוא רק יודע, ולפתע באמצע הכל הוא שואל אותי, איזו חיה זו על הצוואר שלך ? ג'ירפה ? ופתאום הכאב שהוא גורם לי בשתי ידיו נהיה מינורי. פתאום הכאב בלב השכיח ממני את הכאב בברך.

לפני חודש קיבלתי דרישת שלום ממך ממלאזיה הרחוקה. חבר שלי אסף ישב ליד הבריכה, קרא ספר שביקשתי ממנו שישלח לי, ואז באת כפרפר לבן והתיישבת לו על קצה האף. ככה סתם.

וזהו. אני יודע, זה קצת משעמם, זה גם קצת עצוב שאחרי עשור זה כל מה שיש לי לומר. אני לא יודע כמה אנשים באו היום. כמה עוד זוכרים, לכמה יש עוד כוח לבוא. זה נהיה מסובך, כמו הרבה דברים אחרים בחיים שלנו.

שמעתי לא מזמן שיר של Florence and the machine והיתה שם שורה שגרמה לי לחשוב עלייך, בעיקר עלייך ועליי:

So much time on the other side
Waiting for you to wake up
Maybe I'll see you in another life
If this one wasn't enough

How big, how blue, how beautiful
How big, how blue, how…

לא פגשתי אותך בשנה האחרונה, לא בחלומות לפחות וכשזה קורה אני תמיד מוטרד, תמיד מוטרד שאתה כועס עליי, שאין לך מה לומר לי יותר, שאתה מתבייש בי, מתבייש במה שיש לי בלב ואיפה שהוא היום.

אז חשוב לי שתדע, אני אוהב אותך ילד שלי, אתה שם, תמיד. ואני אפגוש אותך שוב יום אחד, זה יהיה יום אביבי בהיר, אני בטוח בכך, כי נולדת באביב, ניפגש בשדה ירוק מלא חרציות צהובות ורותם פורח, ואז נשב לשיחה ארוכה ואני אסביר לך הכל, אני אביא איתי פיצה, את הפיצה ההיא שחלמתי שיום אחד נאכל, אז כנראה שבסוף רק כששנינו לא נהיה כאן נוכל להנות ממנה.

ואתה ילד פלא שלי, אתה תמשיך לשמור על כולם אוקיי ? ואני מתכוון לכולם.

ושוב בוקר, ושוב אני מתכונן חסר מנוחה למעמד הזה. אז מצאתי את הסרטון הזה שהכנתי לך לפני כמה שנים, שמורכב מסידרה של תמונות רצות שלך, כמה תמונות מכל חודש בחייך. השתקתי את פס הקול המקורי ששמתי, כי ברקע שר אמיר דדון בקולו העמוק ואיך שהוא זה התאים. וזה כבר פתח לי את כל הברזים, אבל הגעתי למסקנה שלא סתם חקוק פה על האבן, הילד הכי שמח בעולם. מספיק לצפות ב20 דקות הדחוסות האלו בשביל להיזכר מה היית, ילד שמח, שובב, עם עיניים חומות עמוקות, רוכב על סוסים, אוהב כלבים, מחבק ארנבים וצבים, מתרגש מתוכים, מאכיל קופים, רוקד, שר, חולם, אוכל, מתגלגל, ישן, ממושקף, אוהב את כולם ובעיקר….טורף את החיים ומצחיק את כולנו. בתמונות כולנו מאושרים לידך.

תעשה שנהיה שוב מאושרים. מגיע .

אני לא מאמין שאתה לא פה כבר 10 שנים ילד שלי, אני לא מאמין שעברו כבר 10 שנים ועל כך שאתה ואני נתראה רק עוד 40-50 שנים….זה המון זמן לחכות לאיחוד של אבא ובן. אבל יש בי סבלנות, ואני יודע שלך יש את כל הזמן בעולם עבורי.

אני אוהב אותך רותם אנגל. באמת שאני אוהב אותך.