נער יפה תואר שלי.
נראה לי שתמיד אני פותח את המכתבים אלייך בזה שאני קורא לך ילד שלי, אבל זה לא כך בעצם, אתה כבר לא ילד, אתה נער כבר, רגע לפני גיל 17.
אני כבר ימים מסתובב עם לחץ בחזה, פחד, פחד שאני אבוא לכאן ולא יהיה לי מה לומר לך באמת. נכון כל שנה אני מפחד שזה יקרה ואיך שהוא אני מוצא מה לומר לך. ישבתי אתמול בלילה והסתכלתי וקראתי את כל מה שכתבתי והקראתי לך ב-10 שנים האחרונות.
האמת היא בין שנינו, מאוד התאכזבתי, מעצמי ומהכתיבה שלי אלייך, לא הבנתי כל-כך מה כתבתי ולמה אני חושב שזה חשוב או מרגש או טוב. למה הרגשתי את הצורך הזה אבל אולי יש לו איזה שהוא תפקיד בינך לביני. דו"ח מצב שנתי – מה קרה לנו ומה קרה לך בשנה הזאת. אולי פה טמון הקושי, אולי השנה הבנתי שאני כל שנה בא ומספר לך מה קורה איתי ואיתנו אבל אין לי מושג מה קורה איתך באמת. אולי בעצם אני יודע ואני לא מוכן להכיר באמת.
אתה מת ולא קורה איתך כלום ואני ממשיך לחלום ולדמיין כמו ילד קטן שכן.
אני בכל זאת אספר לך שכן קרו דברים ממש ממש חשובים בשנה האחרונה איתנו.
יש לנו כלבה חדשה, קוראים לה קורה, היא לבנה עם כתמים שחורים והכי מתפנקת בעולם. אם היית פה היא היתה מלקקת אותך בלי סוף ואתה היית נקרע מצחוק.
השנה השיר שלך "אם אתה שומע" יצא באלבום האחרון של דנה ברגר וראה אור ולא היה גאה ממני בעולם.
כל האחים שלך גדולים כל-כך, גדולים יותר ממך, אלון עסוק בלבחור איפה ילמד בחטיבת הביניים, נדב פרוע וכובש ולוטן….הוא משהו מיוחד, אתמול מישהי ישבה בחדר שלי בעבודה, הצביעה על תמונה שלו עם עידו בפורים ואמרה: זה רותם נכון ? הדמיון ביניכם הוא בלתי ניתן לתיאור.
כמו שהזהירו אותנו לפני הרבה שנים, סביב הגיל שבו אלון ונדב נמצאים מתחילה ההתמודדות האמיתית שלהם עם האובדן שלך. אני חושב שלאלוני הכי קשה בלעדייך. אתה מעסיק אותו ואת המחשבות שלו רבות. אני מקווה שאתה שומר עליו ממש טוב, אני יודע כמה הוא זקוק לך.
שלושתם ממלאים את חיי, מעסיקים אותי ומאתגרים אותי בדרכים שלא הכרתי, כל יום מחדש.
אבל חוץ מזה ואני לא צריך לספר לך, חלק גדול מחיי עסוק באהבה, אני לא באמת צריך לספר לך את זה כי אין לי ספק שאתה שלחת אותה אליי.
אני כבר שנה וחצי מוצף באהבה אין סופית לבת אדם מופלאה שקוראים לה יפעת שחבל שלא הספקת להכיר והיא לא אותך. לב ענק שנשלח אליי ואל האחים שלך לתמוך בכולנו, למלא את חיינו באהבה ובחמלה, ברוך וחוכמה, בצחוק מתגלגל וחיבוקים מרפאים.
יפעת ואני מתחתנים בקרוב, או כמו שאנחנו קוראים לזה, אנחנו עורכים מסיבת אהבה. פשוט בדרך כלל האנשים שאני כל-כך אוהב באים בעיקר לחבק ולנחם ביום הזה ואני כל-כך רוצה שהם יבואו גם בימים טובים, ימים של שמש, ימים של אהבה.
במשך 8 חודשים אני אוסף מחשבות ליום ההוא, כותב לי אותן בצד שלא אשכח, לקראת מה שאני רוצה להקריא לה באותו יום על מה היא בשבילי, מה היא בשבילנו…ושמתי לב שזאת השנה הראשונה שאני אוסף מחשבות מהסוג הזה ולא מחשבות לקראת פברואר.
וכרגיל אני מנסה להבין מה זה אומר…האם זה אומר שהתקדמתי הלאה ? האם הזמן עשה את שלו ? האם לא כואב לי מספיק בשביל שאכתוב לך ? אין לי באמת תשובה, אני יודע שפברואר תפס אותי בהפתעה השנה, לא הייתי מוכן לקראתו, הייתי עסוק בעיקר בלאהוב ולהתפתח ולצמוח, בלהגדיל את הלב שלי ולהכניס לתוכו עוד וכמו שכתבתי לך לפני הרבה שנים, החור בלב תמיד נשאר שם, פשוט הרקמות מסביבו גדלות וצומחות.
הוא לא מתכווץ, הוא לא נסתם, הוא בלתי ניתן להחלפה.
רציתי רק לבקש שתבוא ביום הזה להיות איתנו, כשנעמוד שם כולנו בצל העצים ונחליף בינינו את מילות האהבה ונכרות ברית בינינו. תן איזה סימן, אולי תבוא שוב כפרפר לבן ותצחיק את כולנו. זה פשוט חשוב לי, חשוב לי שתהיה שם לראות מה נהיה ממני, מה נהיה מאיתנו, מהאחים שלך, כמה הם גדלו, מה הם בזכותך וכמה הם בזכות עצמם, אני רוצה שתראה את האהבה שלי, אני רוצה שתחגוג איתנו, אתה פשוט חסר לי בכל דבר טוב שקורה לי.
ביום שבת האחרון הלכנו למופע של הצופים של נדב. היו שם המון ריקודים ושירים של כל מיני גדודים בשבט, אחד הגדודים בחר בנושא השוויון. לבמה עם הילדים שרקדו ושרו עלו גם ילדים מהצופים שהם מיוחדים, הם היו שם על הבמה, נהנים מאור הזרקורים לרגע והם בעולם משלהם שלא בהכרח קשור לשיר או למילים או למנגינה, אבל הם במקום שכולו טוב משלהם והם עטופים באהבה וקבלה של השונה של כל מי שאיתם על הבמה וכל מי שבאולם. התרגשתי נורא ודמעתי, ישר חשבתי עלייך, דמיינתי אותך עומד על הבמה רוקד כמו שרקדת בצורה מיוחדת, משקפיים על פנייך הנאות והמוזיקה מניעה אותך ואת הלב שלי מתרחב.
ואז חשבתי עלייך ועל אהבה. על האהבה שלך, על זה שלא הספקת את זה כאן, שאף אחד לא הספיקה להתאהב בך ואתה לא באחרת. שאיך יכול להיות שאני מוצף באהבה בימים אלו ואתה לא חווית אותה ולו לרגע וניסיתי לדמיין אותך איפה שאתה נמצא ולידך מישהי יפה בדיוק כמוך מבפנים ומבחוץ, מישהי מיוחדת שמחזיקה את היד שלך, מניחה את ראשה על הכתף השמאלית שלך, כי אתה שמאלי וזה הצד החזק שלך. שיערה קלוע בצמה וגם לה משקפיים ואתה מצביע למטה, תראי, זה אבא שלי הוא אוהב אותי כל-כך ואני מתגעגע אליו, חבל שאת לא יכולה להכיר אותו, הוא היה אוהב אותך מאוד, היא היתה מרימה את ראשה, מנשקת אותך בלחי בעדינות ולוחשת לך ברכות באוזן: אני יודעת רותמי שלי אפשר לראות את האהבה שלו עד לכאן.
אני מתגעגע אלייך ילד שלי ואני מרגיש אני קצת מנסה לכתוב לך בכוח. אז אני אפסיק.
אני אבקש את הכוחות שלך, להמשיך כל יום לחיות את הסתירה, לחיות בתוך האהבה והאור ולא בתוך הפחדים והשכול. לא לשכוח אותך לעולם, להמשיך לקבל ממך סימנים ואותות של אהבה.
שתשמור על כולנו, כל הזמן, כמו שרק אתה יודע.
ובעיקר להגיד לך תודה, תודה שבאת לחיים שלי ולו לזמן קצר, לימדת אותי כל-כך הרבה, עשית אותי האבא שאני ויש היום שלושה ילדים שקוצרים את פירותייך, לימדת אותי מה חשוב בחיים, מה לא, מהו כוח רצון, לימדת אותי למה חשוב לצחוק, לימדת אותי את כוחה המרפא של המוזיקה, לימדת אותי מה זאת אהבה ללא תנאי, לימדת והלכת ואתה ממשיך ללמד אותי מרחוק. אני מרגיש שאני עדיין אבא שלך ואתה עדיין הילד שלי.
תמיד.
אני אוהב אותך רותם אנגל. תמיד.
notasuperdad 