נכתב במשך 10 חודשים בתור מקטעים אבל בתור משהו גדול ואחיד על הר מול החרמון והוקרא ב-27/4/2018 במסיבת האהבה שלנו (החתונה).

——————————————————————————————————————-

אהבה גדולה שלי,

אני קצת נלחץ מהמעמד היום. אומנם כבר התרגלתי לעמוד ולומר את שעל ליבי ליד אנשים, אבל היום זה משהו אחר. אז אני פשוט אעמיד פנים שזה רק שנינו פה כרגע.

אני עומד פה היום, מולך, מוקף באהבה, בחום של נפש וגוף, בצבעים וצלילים של הטבע, מטרים ספורים מהמקום בו גרת כשבאתי אלייך לראשונה וחיכית לי על הכביש, בשמלה צבעונית, יחפה ומחזיקה שקית זבל ביד 🙂

במשך חודשים ארוכים התחלתי לאסוף שברי מחשבות והגיגים שתכננתי לטוות לסיפור אחד, לא ארוך במיוחד, שיספר לך מה את עבורי ולמה בחרתי לעמוד כאן היום.

הבעיה היא כשאתה אוסף מחשבות במשך 10 חודשים, עד שאתה מגיע אליהן אתה לא באמת מבין מה היתה כוונת המשורר…

רציתי היום בעיקר לומר לך תודה, אני יודע כמה את מתרגשת כשליבי מתמלא בהודיה.

פגשתי אותך לראשונה לפני בסה"כ 585 ימים (ספרתי), עם לב מלא סדקים וחוסר אמונה במילה אהבה בהקשר הרומנטי שלה. חשבתי שלא אתאהב שוב, לא האמנתי שיש כזה דבר בכלל.

ואת באת, בקלילות רגליים יחפות ונוצות באוזנייך וגרמת לי להאמין שוב. האהבה שלך נספגה בגופי, חלחלה דרך כל מקום ומצאה את דרכה אל לבי, סתמה את כל החריצים והנקבים מלבד החור הגדול ששמור שם עבור המלאך שלי והפכה שוב את ליבי למשאבה שפועמת בחוזקה וחוגגת את החיים ולא רק חיה אותם.

אני מודה לך על איך שאת רואה אותי, על כך שאני יכול לעמוד "עירום מולך" (תרגעו ילדים, לא באמת), בלי מסכות, בלי העמדות פנים, עם הצלקות והמתנות שהחיים נתנו לי ואת פשוט אוהבת ומקבלת את כל מה שאני בלי לנסות לשנות אותי.

תודה על הכנות שאת מאפשרת לי לומר את שעל ליבי, תמיד, בלי פילטרים. תודה לאל שלא ברחת ממני כשניסיתי להבריח אותך אחרי יומיים יחדיו.

תודה שיצאת למסע חיים איתנו ביחד. כאשר שני אנשים נפגשים אומרים שכל אחד מביא איתו מטען חיים מהבית, איזה שהוא "תיק" ולמרות שעמדתי בצד הדרך עם קיטבג ענקי, חבוט ומאובק ובתוכו ערפל גדול ולא ברור, לא ברחת.

תודה בעיקר על האהבה שלך לארבעת הילדים המופלאים שלי בלי שאת מתאמצת בכלל. הם התאהבו בך כמעט מהרגע הראשון ואני יודע למה זה קרה. כי באת נקיה, באת עם לב ענק מלא אהבה ונתינה, ללא דעות קדומות ועם אפס שיפוטיות, אבל בעיקר עם רצון לאהוב אותם ואותי.

ולכם ילדים אהובים שלי, אוצרות של החיים עצמם, תודה ענקית לכם: אלוני, נדבי ולוטני שלי. תודה שאיפשרתם את כל זה, תודה שפתחתם את הלב שלכם ואיפשרתם ליפעת להיכנס ולאהוב אתכם ותודה בעיקר על האהבה שאתם מחזירים לה.

ולך רותמי שלי, באשר אתה אי שם, אין לי ספק שכל זה לא היה קורה בלעדייך וידך המכוונת. וגם תודה על השמש היפה היום (וכתבתי את זה אתמול כשירד גשם שוטף).

אהובה שלי, חשבתי על כך שלא סתם התאהבתי בצלמת: את הצלמת של חיי, באת ועזרת לסדר את חיי בקומפוזיציה מרגשת, לימדת אותי לשים את הפוקוס על הדברים החשובים בחיי, לנסות להפסיק לראות את העולם רק בשחור או לבן (אני עדיין ממשיך לנסות…) ולדעת כי "צל אינו חושך" וכמה כדאי לחיות באור, אבל לדעת שגם בצל יש המון פרטים.

אני מתרגש לקראת החיים המשותפים שלנו ביחד, בקרוב פרי אהבתנו הגדל בתוך גופך, תיוולד בתנו לתוך המציאות שאנו מייצרים כל יום מחדש.

אומרים תמיד: בואי נזדקן ביחד, אני אומר בואי נחייה ביחד, הזיקנה תגיע מעצמה.

את יודעת, במשך מעל 20 שנים, כל פעם כשכתבתי ברכה לזוג שמתחתן ציטטתי בברכה את החברים של נטאשה מ"עוד נגיעה":

"יש רק דרך אחת לאהוב ולהיות ביחד, נעזוב הכל ושיילך הפחד"

ואז את באת וגיליתי שטעיתי. יש אין סוף דרכים לאהוב ולהיות ביחד וזה השיעור הגדול מכולם שלימדת אותי !

בובי, It's our time in the universe בואי נחגוג את אהבתנו עם כולם.

אני אוהב אותך בלי סוף.