21/2/2019

10:56 בבוקר והדף שלי ריק. אתמול בלילה חרגתי מהמנהג הזה שלי. לחכות לחצות. בדיוק, שיתחיל היום הקשה הזה וכביכול באותו הרגע תנוח עליי המוזה ואני אשב לכתוב לך.

הלכתי לישון, לפני חצות ב-20/2 מנסה להירדם מהר לפני שה-21/2 יגיע, אולי אם אירדם, אחלום עלייך, אולי אם אירדם אקום והמציאות תהיה אחרת.

התעוררתי ב-7 ומשהו, הבנתי איפה אני ומה היא המציאות. הסתכלתי על התקרה הלבנה. חלקה ולבנה, כמו הדף שתכננתי לכתוב עליו. ריק.

אתה יודע אבל מה העיר אותי ? אחותך ! כן, אתה בטח יודע, אבל יש לך אחות, קוראים לה רובין, רובין אנגל יוגב.

היא בת חמישה חודשים וחמישה ימים היום. חמסה חמסה.

אני בטוח שאתה מכיר אותה, יש לי תיאוריה שלמה הרי שנפגשתם, שפגשת את הנשמה שלה, שהיא פגשה אותך וסיפרת לה דברים עלינו. שישבתם שם הרבה זמן, אולי כבר 12 שנים והכרתם וביליתם יחדיו, כי הרי מהרגע שהיא הגיעה לכאן, יקח עוד המון זמן עד שתיפגשו. אז ניצלתם כל רגע.

היא דומה שתי טיפות מים לאחיך אלוני, לפחות ככה אומרים לי כל הזמן, כולם רואים את זה, חוץ ממני ואלוני.

אפרופו אלוני, עוד חמישה ימים הוא בן 13 (הנה עוד פעם המספר חמש…) לפני שבועיים חגגנו לו את בר המצווה שלו. זאת הבר-מצווה הראשונה שיוצא לי לחגוג לבן שלי. הוא בחר לעלות לתורה, הוא קרא יפה וכולנו התרגשנו. למחרת עשינו לו חגיגה גדולה, חסרת לנו מאוד.

שנה שעברה כשעמדנו פה, סיפרת לך שיפעת ואני מתחתנים, היא היתה כבר בהריון וידענו אבל לא יכולתי לספר בקול רם. אבל אני יודע שידעת. אני יודע שאתה יודע הכל.

אתה מכיר את המנהג שלי על לאסוף שברי מחשבות לקראת היום הזה שיעזרו לי לכתוב לך, פתחתי את המייל הזה הבוקר, מצאתי רק שתיים.

אחת, נזכרתי בסרט, סרט אקשן קיצ'י, בעברית נתנו לו שם מטופש: "בכוננות מתמדת" אבל תכלס קוראים לו:

The last boy scout

ממש יחסית בתחילת הסרט, רואים בחור בבר שותה, משתכא, מרים כוסית לחיים: "לאלכס הרופא ילדים", "לאלכס האסטרונאוט"

אלכס היה הילד שלו שלא הספיק להיוולד, נפל בהריון. נזכרתי בסרט הזה, כי אתה כבר היית צריך להיות ממש גדול, יש לי חברים שהילדים שלהם מתגייסים לצבא כבר. בן דוד שלך גיא כבר חייל, עוד חודש וקצת אתה היית צריך להיות בן 18.

אני מנסה לדמיין הרבה פעמים את החיים שלך, איך הם היו נראים, מה היה יוצא ממך.

אני מרים בליבי כוסית לחיי "רותם השחקן תאטרון", ל"רותם הקומיקאי", ל"רותם הזמר".

מחר יש את מרתון ת"א. אחרי ההבנה שנה שעברה שכבר לא ארוץ מרתון, הבנתי שאין טעם לרוץ עוד חצי מרתון. שאני צריך לעשות משהו מיוחד ביום הזה, במירוץ הזה. פניתי לעמותה שנקראת 180 מעלות, שמלווה אנשים עם צרכים מיוחדים ביום הזה. העמותה מלאה עד אפס מקום ממתנדבים, אבל כשסיפרתי מדוע חשוב לי להתנדב, מדוע זה מתחבר אלייך, קיבלו אותי בזרועות פתוחות.

יום שלישי היה אימון מסכם בפארק הירקון ונסעתי לפגוש פעם ראשונה את הקבוצה והאנשים שארוץ ואלווה.

היו שם אנשים מופלאים ומיוחדים בדרכם שלם, בדיוק כמוך. יפעתי ורובין באו איתי, רצנו בקור, טיפה טפטף גם גשם מדי פעם. ולאף אחד לא היה אכפת מכלום, הלב של כולנו היה חם ונעים.

כשחזרתי מהאימון וניגשתי ליפעת ורובין השתחררו לי קצת הדמעות. על המתנה הזאת שניתנה לי להצטרף לדבר הזה, על לדמיין אותך ביום שכזה, למרות כל האתגרים והקשיים משתתף בריצה שכזאת. אותך ואותי רצים.

אותך ואותי ואת האחים שלך.

אח"כ עשינו שחרור, ואז זה קרה.

ברגליים מפוסקות כשאני רוכן לרצפה הסתכלתי מאחוריי על רחבה קטנה שהיתה שם עם גדר מסביבה.

ראיתי אותך לרגע, עשית לי שלום שובבי שכזה והשפתיים שלך זזו ואמרו: "היי אבא"

הסתובבת ונכנסת לרחבה הקטנה המגודרת, וכמו שידעת, נכנסת לעולם משלך, רקדת ועשית תנועות עם הידיים.

לא "ראיתי" אותך מאז כמה ימים לפני החתונה, כשרצתי וביקשתי ממך עזרה לסיים את הריצה ושתדאג שלא יהיה לנו גשם ביום הזה.

אני מתכנן לך פרוייקט צילומי לכבוד השנה הזאת, לכבוד יום ההולדת ה-18 שלך וסיום י"ב התיאורטית.

אני מתכנן לשחזר תמונה מלפני הרבה שנים, אני מקווה שאצליח. למה אני מספר לך את זה ? כי זכרתי בראש שלי את התמונה בצורה אחרת, שאתה יושב על כיסא.

כשמצאתי את התמונה ראיתי שאתה עומד. קצת התאכזבתי, דבר ראשון כי התכנון שלי היה להשאיר כיסא ריק בתמונה עבורך אבל בעיקר על כך שלא זכרתי נכון.

הזמן עושה את שלו אומרים, שזה כמובן שקר מוחלט, הזמן פשוט שוחק את הזכרונות.

השנה בפעם הראשונה ביום ההולדת שלי, לא באתי לבקר אותך כאן ביום ההולדת שלי. פחדתי שאתה כועס.

כמה ימים אחרי זה חליתי בדלקת ריאות או משהו לא ברור. כשעמדתי במקלחת רותחת חשבתי עלייך ופרצתי בבכי קשה, ביקשתי סליחה שלא באתי.

ביקשתי סליחה על זה שאני חי טוב עכשיו בלעדייך, אבל יש לזה הסבר.

אני חי טוב היום, כדי שכל יום בלעדייך לא יהיה סיוט אהוב שלי.אני חי טוב, כדי להיות אבא טוב לאחים שלך, לאחותך התינוקת.

אני חי טוב כי אני מאמין שזה מה שהיית רוצה עבורי וכי הזמן עבורך חסר משמעות ואתה מחכה לי בסבלנות אין קץ.

זהו ילד פלא שלי, אני מסתכל כמובן אחורה על מה כתבתי, הכי לא מרוצה בעולם, מרגיש שאיבדתי את זה, אבל אולי מבין שזה פחות חשוב, מה אני כותב, מי קורא את זה אחרי זה, מי בוכה ומי שותק. אולי מה שחשוב זה שהיום הזה עוזר לכולנו לעצור את מירוץ החיים, לנשום עמוק ולהעריך הכל יותר, לשחרר את הכעסים והשטויות, לאהוב יותר, לדאוג פחות, לחבק את הקרובים אלינו עוד קצת, להוריד את הרגל מהגז, להסתכל לאהובים שלנו עמוק בעיניים ולזכור אותך. אז אני היום בערב אשתה לחיים, "לרותם המלאך". 12 שנים בלעדייך ילד שלי, אני אוהב אותך בלי סוף.