רותמי שלי,

סליחה.

חיכיתי לרגע האחרון, שעה לפני, כמו פעם לקחתי דפדפת צהובה ועט והתחלתי לשפוך.

הפתקים הקטנים המנטליים שנאספים אצלי כל שנה עם שברי מחשבות הלכו והתמעטו השנה. אני מנסה לחשוב מדוע זה ככה ? מדוע משנה לשנה זה נהייה יותר קשה לכתוב לך ?

האם יכול להיות שככה זה ? שככל שהשנים עוברות הלב מתקהה, המחשבות נודדות למקומות אחרים ובעצם בעצם, אין לי משהו חשוב לספר לך. אולי פשוט באר המחשבות והיצריתיות שלי מתייבשת.

ואולי אתה ואני מתפתחים.

הנה, לדוגמא, אני יושב בחדר, 9:30 בבוקר והדלת פתוחה, אני עם אוזניות ושומע את המוזיקה שלי וכותב לך, אני מתחיל לבכות ולא מתחבא, לא סוגר את הדלת. האחים שלך מפוזרים ברחבי הבית ויכולים לשמוע אותי. אני לא מתבייש לבכות בקול רם.

זה גם קרה לי שבוע שעבר. קמנו בבוקר והבלתי יאומן קרה, חלמתי עלייך, באת לבקר אותי !
אני לא זוכר את החלום, הגעתי לאיזה שהוא מקום ואני לא זוכר אם היית חי בחלום, זה היה מעין מקום שאתה גר בו וחי בו ואני בא לשם ואני לא מבין בחלום מדוע אתה שם בלעדיי או שמא בכלל באתי לאסוף אותך משם.

באותו בוקר בזמן שאני מנסה לארגן 3 קופסאות אוכל לאחים שלך, ברמקולים איירוסמית' שרו את DREAM ON ואני לא יכולתי להחזיק יותר את הדמעות, יפי החזיקה אותי והדמעות פרצו, אמרתי שחלמתי עלייך ואני לא מצליח להיזכר בחלום. האחים שלך באו וחיבקו אותי חזק ונתנו לי כוחות.

ישבתי הבוקר וקראתי קצת את הספר שלך, רציתי להיזכר בדברים שכתבתי, חלקם לפני 13 שנים, חלקם לפני 18 שנים, אבל בעיקר רציתי ולו לרגע לדמיין מה עבר על אחיך אלוני שקרא השנה את הספר שלך.

אני מעריץ אותו על כך, על האומץ להתמודד עם מה שכתוב שם, על הבחירה לקרוא אותו למרות ההתנגדות הראשונית שלי. על הלב הסדוק שלו שצריך לקרוא דברים כל-כך קשים בגיל שכזה, או ליתר דיוק בכל גיל אפשרי.

חשבתי על הקשר של האחים והאחות שלך אלייך.

אלוני היחד שפגש אותך פיזית וזכה לבלות איתך.

נדבי צמח והתפתח ברחם בזמן שאתה כל הזמן לידו ויאזה מזל שהיה עטוף ברחם חם ואוהב כשעזבת.

לוטני הוא מראה למה יכולת להיות אם הדברים היו קצת אחרת, הוא אתה ואלוני ונדבי הכל באריזה אחת.

ורובין, רובין היא האחות ששלחת אלינו, להאיר עוד את החיים, להרים, להציף באהבה, זאת שפגשת בעולם שמעבר וביליתם זמן קסום ביחד. רציתי לספר לך שתדע שיש לנו בכניסה לבית מסגרת של תמונות עם תמונה אישית של כל אחד ואחת מאיתנו, היא יודעת לזהות את כולם, להצביע גם עלייך כששואלים: "ואיפה רותם ?"

ובאמת, איפה רותם ?

רותמי היום לפני 13 שנים בשעה 16:15 אחה"צ, הלב שלך נעצר, אני יודע. אני הייתי שם, רק אני לבד.

האוזן שלי היתה צמודה לבית החזה שלך, הוא הפסיק לעלות ולרדת ראשון, הוא נעצר אבל הלב החזק שלך המשיך לפעום ממש חזק. נבהלתי נורא, לא הבנתי למה זה ככה, רציתי לצעוק

תפעילו חזרה את מכונת ההנשמה, אבל לא עשיתי את זה.

שיחררתי אותך, ידעתי שסיימת את המסע שלך, או את החלק הזה שלו.

רותמי שלי, רציתי לספר לך שיש לנו חיים טובים, למרות שאינך כאן, לפחות לא פיזית.

האחים שלך מדהימים, אחותך מהממת ומשחקת במשחקים וצעצועים שהיו שלך, חלקם לפני 17-18 שנים.

כולנו בריאים.

נדבי יחגוג בר מצווה עוד 3 חודשים, הוא יעלה לתורה והאדם שאני חושב שזה היה הכי משמח בעולם והיה מתרגש מכך כבר לא יוכל לבוא לראות את זה, וזה סבא דודי.

זאת האזכרה הראשונה שנערכת בלעדיו ואני מאמין שלא רחוק היום והוא יצטרף אלייך שם למעלה..

בחרתי לערוך אותה בלי לומר קדיש, כי אינני מתחבר למילים שכתובות שם: דברי הלל לאלוהים.

אני מקדש את היום הזה ואותך בכך שנאספים פה כל שנה אנשים שהכירו אותך וכאלה שלא אבל אתה בלב שלהם. בזה שכולנו עומדים פה לרגע, עוצרים את מירוץ החיים ומסתכלים לשמיים, מסתכלים לתוך הלב שלנו, משחררים את הכעסים, מחבקים את הפחדים, מגדילים את האהבה שלנו לאהובים שלנו ולעצמנו ומעריכים את החיים טיפה יותר.

וזה הכל בזכותך.

לא מזמן נסענו באוטו ושמענו את "מספיק בן אדם" השיר שיפי ואני עלינו איתו לחופה.

פתאום הפזמון היכה בי בצורה אחרת, בהקשר אלייך ותהיתי האם אני מספיק בן אדם לזכור, לקיים ולא לאבד.

אז בינתיים נראה לי שאני עומד במשימה. 13 שנים בלעדייך. זוכר אותך כל יום, מקקים את החיים והאהבה שלימדת אותי ודואג לא לאבד את הקשר אלייך.

שיהיה לך יום קסום רותמי שלי.

כמו תמיד תודה על השמיים הכחולים, אני אוהב אותך עד סוף העולם….ובחזרה.

אבא