כזה שיממון מחשבתי לא היה לי מזמן.

הדחיינות שלי כנראה בשילוב של השנים שחלפו עושים את שלהם. אולי כמו שהחברים של נטאשה אמרו: "נאמר כבר הכל, אין לי מה להוסיף לזה".

אולי הבעיה שלי היא שאני לא מכה בברזל כשהוא חם, או יותר נכון לא חי את הרגע.

זה קרה לי היום לפני חודש בדיוק, יצאתי לריצה ראשונה אחרי תקופה ארוכה שלא עשיתי שום פעילות גופנית ובדיעבד הסתבר לי אחרי שלא רצתי 10 קילומטרים 10 חודשים !

במהלך הריצה (שהיתה מופלאה) המוח שלי היה מוצף במחשבות, מחשבות טובות, שכולן מתחברות אחת לשניה, נטוות כמו קורי עכביש, מתחברות אחת לשניה שוב ושוב עד שנוצרת רשת של קורי מחשבות אלגנטית ויפהפיה.

כשיפעת שאלה אותי על הריצה, אמרתי שהיא הייתה מדהימה. למחרת בערב המוח שלי כבר היה במקום אחר של דאגות וכשהיא אמרה לי "לא אמרת איך הייתה הריצה", עניתי בביטול: היתה ריצה, רצתי זה נגמר, זה בכלל לא חשוב.

אחרי יום או יומיים ניסיתי לכתוב את המחשבות שלי מהריצה, וגם את המחשבות וההבנות שלי לגבי זה שלא כתבתי את מה שעבר עליי בריצה בזמן אמת, ושוב כאילו כדי להוכיח את הנקודה, נכשלתי.

עמוק בתיקיית הטיוטות שלי יש ניסיון נואש לכתוב פוסט מאולץ להיות מרגש מלא תובנות.

הנקודה היחידה שלקחתי מזה היא שאני לא חי את הרגע מספיק. או לפחות כך נדמה לי.

אני מרגיש פתאום שרגל אחת שלי בעבר, לא תמיד משחררת דברים שהיו צריכים להשתחרר מזמן (לא אתה ילד יקר שלי), רגל אחת תמיד תהיה נטועה בעברי, בכמעט שש שנים שהיית פה ובזכרונות שלי איתך, כמו שורשים שאני מסרב לעקור, אבל אני מרגיש שעם השנים הם נחלשים.

ושרגל אחת שלי נטועה יותר מדי בעתיד, במה יהיה אם ? בפחדים של מה שלא קרה או אולי יקרה או אולי לא. כשהיית ילד קטן היה לך ספר שנורא אהבת שקראו לו "דיתה דואגת", על עכברה קטנה ומתוקה שכל הזמן דואגת מדברים שלא בהכרח יקרו, יכולים לקרות או באמת מסוכנים.

נזכרתי השבוע שפעם אחת בחיים שלך אמרת לי "אבא אני מפחד", זה היה מצעצוע של מטוס שתולים מהתקרה, מפעילים לו מנוע, הוא תלוי על חוט והוא מסתובב במעגל, הבאתי לך אותו מסן פרנסיסקו, הוא היה בצבע כחול וצהוב וישב בו טייס דובי.

חשבתי על זה, כל מה שעברת, ורק פעם אחת פחדת ? או רק פעם אחת אמרת לי שאתה פוחד ?

אני לא חי מספיק את ההווה, את היום, את הרגע, למרות המחשבות שלי שאני מנסה, אני נזכר עכשיו שכשהיית בחיים והיו שואלים אותנו אם יש לנו תוכניות לסופ"ש, הייתי אומר: בוא נראה מה יהיה מחר בבוקר קודם ?!

אולי פעם בשנה אני צריך לבוא לפה, להיזכר בדבר אחד מעברנו, לספר לך על הדברים החשובים שקרו השנה ולחשוב דבר או שניים חיוביים לצפות אליהם בשנה הקרובה.

אז הנה, נזכרתי בפחד שלך.

אני יכול לספר לך שחזרנו לראות שוב הופעות, זה קרה בדיוק ביום ההולדת של דובי ב-25/5/21, אחרי 14 חודשים בלי הופעות חיות. גיליתי אומנים חדשים, ומצאתי הרבה כוחות ונחמה בשירים חדשים שהרבה פעמים התחברו אלייך.

אני חושב שיותר משמעותי מכולם היה הגילוי של הפיל הכחול. להקה מופלאה שהכרתי ולא ממש הכרתי מלבד שיר אחד (מודה באשמה) אבל ברגע שגיליתי אי אפשר לעצור את זה. כל-כך הרבה שירים עוצמתיים ומרגשים, אני חושב שאני הכי אוהב את 

"שיר לי" ופתאום כשאני שומע אותו וחושב עלייך, כשאני עומד פה מול המצבה שלך ועליה ג'ירפה חרוטה המשפט "היית סלע מול הרוח" מקבל משמעות חדשה עבורי.

יש שיר חדש לאדי וודר שנקרא Brother the cloud שכששמעתי אותו בפעם הראשונה יכולתי לגמרי לדמיין את אחד האחים שלך כותב אותו (למרות שהאינטרנט חלוק לגבי הדעה האם הוא כתב אותו על אחיו שמת ב-2016 או על כריס קורנל..)

"היה לי אח, אבל עכשיו אחי איננו

אני מחפש בשמיים את עיניו הכחולות המציצות לרגע

ואז אני רואה את דמותו בעננים"

החיבור בינך לבין אחותך בא לידי ביטוי בשני אופנים בעיקר השנה, האחד בשני שירים של ירמי קפלן שהייתי שר לך המון, בעיקר בבדיקות קשות כדי להרגיע אותך, שיר ערש וילד תם. רובין אוהבת אותם כל-כך ויודעת את כל המילים בע"פ.

הדבר השני היה כובע פו הדב. כשהיית קטן היה לנו כובע צמר צהוב של פו הדב שהיתה לך תמונה מפורסמת איתו, אח"כ הכובע עבר לאלוני, לדובי ולתות ולכל אחד מהם יש תמונה איתו, באיזה שהוא שלב נוצר קולאז' של ארבעתכם עם הכובע הזה.

חיפשתי אותו כדי לצלם את רובין בכובע הזה, אבל הוא כבר עזב את חיק המשפחה ואז ביום בהיר אחד התגלה כובע כזה אצל אחות של יפעתי נטע באוסטרליה הרחוקה והנה הוא נחת פה חודש שעבר (קצת קטן למידותיה) ואיך שהוא הצלחתי לצלם אותה גם עם הכובע הזה.

כשבאתי לייצר את הקולאז' החדש עם חמישתכם, מצאתי די בקלות את התמונות של אלוני, דוב ותות בכובע.

את התמונה שלך לא מצאתי, לא הצלחתי להיזכר איפה התמונה צולמה.

ואז יפעתי באה ואמרה: "אני זוכרת שזאת תמונה שלו מחו"ל".

היית פעמיים בחו"ל אז היה קל לחפש…ובאמת היא צדקה.

הלב שלי נשבר, על זה שלא זכרתי, שיפעתי זכרה ואני לא. על אובדן של עוד פיסת זכרון. אבל גם כמה מזל שהיא פה בחיי לזכור את מה שאני שוכח.

ואפרופו פיסות אבודות, קניתי שני פאזלים בחודש האחרון, הרכבנו את כולם ולפתע תאמין או לא, שוב חתיכה אחת חסרה, בדיוק כמו לפני שבע וקצת שנים כשהרכבנו את הפאזל של הפו פייטרס, 1000 חלקים בדיוק, היו 999 והיתה חתיכה חסרה בשמיים.

ואז הבנתי שהפאזל של חיי, הוא יפהפה, הוא יצירת מופת של חלקים שמשתלבים זה בזה ליצור תמונה אחת יפה אבל שתמיד תהיה שם פיסה חסרה והחתיכה הזאת בשמיים.

כשדברים כאלו קורים לי כמו עם השני פאזלים האלו, אני יודע שאתה אי שם, בצורה כזאת או אחרת שולח לי סימנים וחושב עליי.

שתדע שהאחים שלך מדהימים, אחד אחד, צומחים וגדלים ונהפכים לאנשים מול עיניי, כל אחד מהם נושא בתוכו חתיכה ממך, כזאת או אחרת, אם באופי או במראה, אין ספק שהם האחים של רותם. הם ואחותך ממלאים את ליבי באהבה כל יום מחדש ובלעדיהם לא היה בכלל טעם לכל זה.

לפני כמה שבועות ראינו פרק בסדרה שדיבר על פיטר פן ועל המקום בין עירות לשינה, המקום בו עדיין זוכרים את החלומות, זה הוביל לצפיה בהוק, העיבוד של ספילברג לפיטר פן בו טינקר בל שגילמה ג'וליה רוברטס אומרת לפיטר פן שהתבגר:

"אתה מכיר את המקום בין השינה לערות ? המקום בו אנחנו עדיין זוכרים את החלומות ? שם אני תמיד אוהב אותך פיטר פן, שם אני אחכה לך".

המשפט הזה הקסים אותי וריגש אותי וגרם לי לרצות את היצירה המקורית של פיטר פן וכך מצאתי את עצמי קונה את פיטר פן בעברית ובאנגלית תוך שבוע.

מה אני אגיד לך, ספר ילדים זה לא 🙂 פיטר פן מסתבר הוא נרקסיסט לא קטן עם אגו בגודל של ארץ לעולם לא וטינקר בל הפיה….איך לומר את זה היא פשוט כלבה.

לא סיימתי לקרוא את הספר, הוא לא פשוט בכלל אבל הוא מרתק. אתמול בנסיונותיי למצוא את החלק בו מספרים על המקום בין שינה לעירות החלטתי לחפש באינטרנט אולי כתוב את הפרק המדויק.

מה אתה יודע, זה לא לקוח מהספר, זה מעולם לא נאמר ע"י טינקר בל, זה חלק מהתסריט של הסרט ההוליוודי.

לא יודע אם התאכזבתי יותר או שזה הצחיק אותי.

אני כן יכול לומר לך שיש שם המון דברים יפים וציטוטים חכמים, שרובין לבשה את תחפושת פיטר פן שלך שלבשת בגיל שנתיים.

ושהספר נפתח במשפט "כל הילדים גדלים, מלבד אחד"

וזה אתה, ולמרות שאתה לא גדל, עוד שניה תהיה בן 21, זה בלתי נתפס בעיניי.

ובהבטחה שלי אלייך למשהו חיובי לעתיד, אני עומד פה היום ומספר לך שב-5/4/22 ביום הולדתך ה-21 אערוך מירוץ לכבודך (לא לזכרך), לחגוג 21 שנים של רותם, 21 שנים שאתה נוגע בלבבות של אינספור אנשים

אולי זאת הסיבה שיש לי כזה חור גדול בלב, כי יצאת משם והלכת לגעת בלבבות של כל-כך הרבה אנשים מסביב לעולם

ויום אחד עוד הרבה הרבה שנים אני מקווה, שוב תחזור לליבי ואהיה שלם.

בינתיים, למרות הקיצ'יות, אני אחכה לך במקום ההוא בין השינה לערות, שם אוהב אותך תמיד רותם אנגל.