מוות. ומוסיקה. נראה לי שזה מה שאני כותב עליו. אלה שני הטריגרים שמביאים אותי אל המקלדת. הם מביאים אותי אל הקצה, הם מרתיחים את המים (או הדם) בפנים מספיק בשביל שהסיר לחץ הזה בתור מוחי (או נפשי) יגלשו וככה יוצא הקיטור.

וכשיש הופעה של מישהו שגדלתי עליהם מוסיקלית והם גם מתעסקים לא מעט במוות….אז בכלל כל התנאים בשלים.

אז נאמר כבר הכל ? אין לי מה להוסיף לזה ? דווקא יש…אז חזרנו עכשיו מאמפי שוני, הופעה של החברים של נטאשה, הם התאחדו (איזה כיף לכולנו ואפילו יש סוכוי קלוש לחומרים חדשים !!!)….והם עלו לבמה ופתחו להם באינטרו מוסיקלי משובח….וההתרגשות מתגברת לה לאט לאט. וכשארקדי ומיכה עלו לבמה זה כבר ברמת צמרמורות….ואז כשמיקי מתחיל את הסולו שלו של "פרדי על הבוקר" (וכן כן שמעתי כבר לפני 21 שנים על זה שהם גנבו את זה מ-Shine on you crazy diamond של פינק פלויד….ומשינה גנבו הכל ממדנס…תנוחו, תנו להנות מהרגע) כבר הנפש ממריאה גבוה גבוה.

תוך דקות ספורות הנאטשות לקחו אותי למסע קסום בזמן…במעבר בין שלושת האלבומים הכל-כך מושלמים האלו, זה היה כמו להיכנס לדלוריאן עם דוק אמט בראון ומרטי מקפליי, ולעוף לשלוש תקופות שונות בחיי, הן היו די קרובות אחת לשניה, בסה"כ שלושת האלבומים של הנטאשות יצאו על פני5 שנים בלבד והפירוק לא היה הרבה אחר כך (1996).

וכך עברתי בכל תחנה וכל תחנה החיתה לי עוד קטע בחיי. כשהם שרו את "יש זמן" מתוך אלבומם הראשון עפתי ל-1989, לתיכון, אני בן 16, כיתה י'. אנחנו בחוף הים ביום שישי בצהריים, באנו לשחק כדור עף בחוף. אנחנו מדברים על האלבום המדהים הזה, על החבורה הזאת של המכוערים עם ארקדי השמן, אבל איזה מוסיקה מטורפת. אנחנו בני 16 ופתאום משמיעים לנו ברדיו את "מלנכולי" ואפשר לשמוע ברדיו: "הירקון זורם לים, הזונות גם". איזה מטורפים הם ! הם אומרים זונות בשיר וגם משמיעים את זה !!! איזה בועט זה, איזה מהפכני, אני מניח שלקבל את השיר הזה ב"במתנה" בגיל 16, בשיא המרד, זה כמו מה שקיבלו 3 שנים אח"כ אלה שהיו בתיכון שהופיע השיר המיתולגי של Rage against the machine: Killing in the name….. כמו אקדח מנטלי טעון בידיו של מתבגר שמדליק את הרדיו ואומר: פאק !!! הם בתוך הראש שלי ומרגישים בדיוק כמוני. הם זקוקים לאהבה כמוני, הם מלאים אכזבות כמוני, יש שם מישהו בחוץ….כמוני.

ובתחנה השניה כבר 1991, אני מסיים את התיכון ואחד הדברים שאני לוקח איתי ללימודי בתור סטודנט צעיר במכללת כרמיאל זה את הקסטה הזאת. עזבתי את הבית ללמוד רחוק רחוק מהבית, ופתאום יוצא הדבר המושלם הזה שנקרא "שינויים בהרגלי הצריחה", והוא איתי. ואני יושב ושומע אותו במעונות שוב ושוב, ובאוטובוסים מאילת לכרמיאל (7 שעות תודה רבה….) אני שומע את האלבום הזה שוב ושוב ושוב ולומד אותו יותר ממה שאני לומד את מה שאני אמור ללמוד שם. והתחנה הזאת כוללת בתוכה גם המון אהבה. כי בשנה השניה הופיעה ההיא, הילדה מאילת עם התלתלים הבלונדיניים והמשקפיים וכובשת את ליבי, והאלבום הזה (וביחד איתו זמן סוכר של איפה הילד ו-"גן חיות" של "גן חיות") מהווה את פס הקול שמלווה את הזוגיות שלנו, את האהבה המטורפת שהוצתה בינינו. את המכתבים והפתקים שהיינו משאירים אחד/ת לשני/ה בחדר עם ציטוטים מהשירים של נטאשה…..אנחנו ביחד בכדי לחיות לנצח.

וכמובן למרות שכבר כתבתי את זה כאן: (http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2205286) אבל לא יכולתי שלא להיזכר בחיוך ובערגה על אותו סוף שבוע שבאתי לאילת, אף אחד לא היה בבית, המיטת נוער שלי היתה פתוחה בחדר שלי באילת לכדי מיטה זוגית (להלן: הבמה שלי), בידי AIR GUITAR ואני רץ ומשתולל ושומע את "סדר עולמי חדש" ושר ומשתולל ורץ על "הבמה" עד קטע הסיום בו אני וארקדי צורחים בסנכרון מושלם (לא ברור מי יותר חזק): "או לנשים מוכות גורל"…..ארקדי היה בתוך הקומפקט דיסק….אז הוא לא ראה, אבל אני הרמתי את הראש ושם עמד אבי במין מבט אכזבה של: "איפה טעיתי….."

והתחנה הכמעט אחרונה היתה כמובן רדיו בלה בלה. השנה 1994. אני חייל. אני גר בתל-אביב עם אחותי וגיסי לעתיד (ועוד חבר או שניים או שלושה מזדמנים) בדירה ברחוב הקונגרס….ומידי פעם הטלפון מצלצל ושואלים אם ז'אן פול בבית….כן מסתבר שגרנו בדירה שלפני זה הושכרה לז'אן פול זימבריס, המתופף של הנטאשות….ובעיקר אני גר שם וליבי שבור. כי אישתי (לעתיד) זרקה אותי לאנחות, וכמה שהאלבום הזה מצא אותי בזמן טוב, כלומר בזמן גרוע, כי אני מאבד את כל התמימות שבי (וזה עוד כלום לעומת הניפוץ הסופי של התמימות שלי כמה שנים טובות אח"כ): כי אהבת האמת מתה (ויש לנטאשות שיר כזה באלבום: "האהבה מתה"), כי פורצים לנו לדירה וגונבים את כל הדיסקים שלנו, ואת שתי המצלמות שלי ושל גיסי….אז המלנכוליה של נטאשה מתלבשת טוב על שלי…..ואני לא רוקד כשעצוב….

נהנתי מאוד היום, הקשבתי לכל שיר, הם ניגנו כל-כך יפה, שרו קצת פחות טוב מפעם, יש שיגידו הרבה פחות, אפילו ארקדי אמר לפני שיר מהאלבום הראשון: "אז נורא התלהבנו, היום קצת פחות", אבל עדיין הם חבורה שמנגנת טוב ביחד ובאשפתם חיצים רבים מחודדים שפוגעים ישר בלב.

חשבתי על המון דברים, חשבתי על חבר שלי שעומד שם למעלה, ומאיר אותם בכל-כך הרבה כשרון וגאונות, כאילו הוא הנגן ה-6 על הבמה, וכמה הוא מוכשר….וכמה אני מקנא בו על כך.

חשבתי על כל שיר ושיר, על כך שבכל שיר אם אני לא מתחבר אליו טוטאלית, לפחות יש שם שורה אחת שאני והיא הם אחד, רוצים דוגמאות ? אין בעיה:

– פרדי על הבוקר: "יום חדש מתחיל, זה מה שברור בינתיים…נרוויח או נפסיד, שום דבר כבר לא בטוח" – ישר נזכרתי בתקופה שרותם היה חי והיינו חיים את היום, היו שואלים אותנו מה אנחנו עושים בשבת או בשבת או שבועיים…והיינו אומרים: בוא נראה מה יהיה מחר קודם…

– אני אוהב אותך: "אני אוהב אותך ואת אותי, ואם תראי לי את שלך אני אראה לך את שלי…." – כמה פעמים כתבתי את זה לדנה….

– דקה שפויה: "אז מה בינתיים ? על הברכיים, קרוב לאדמה רחוק מהשמיים, צמוד אלייך, בינתיים" – טוב זה די מסביר את עצמו…

– אל תתפשטי לי: "ראיתי כאן אבוד וכבר עמדתי לבכות, אך מישהו אמר לי שאת כל הצער לא ניתן לשטוף בדמעות…" – בדוק…הם צודקים

וככה עוד שיר ועוד שיר ועוד…שברי את הטלויזה ובואי נלך לישון, כבר הרבה הרבה זמן, אני לא מצליח לחלום….

ההופעה התחממה עוד ועוד בערב הקריר הזה, ולאט לאט כולנו נעמדנו ולא נשארה נפש אדישה ויושבת, וכמובן שהשיר שאיתו הם ירדו מהבמה לפני ההדרן היה "אם כבר לבד", שבו נותר לי רק לעצום את עיניי ולשיר את מילותיו ולהיזכר בי עומד על יד תלולית העפר הטריה שמתחתיה מונח עכשיו בני בכורי, ואני מיילל מילים מתוך ערימה של דפים צהובים בסופו של ההספד: "שנתחמם, שלא נקפא, שלא נתשגע…" והדמעות כבר זלגו מעצמן….

ובסוף הם באמת סיימו עם "נאמר כבר הכל" ובאמת אין לי מה להוסיף לזה…פשוט לא יכול הלילות ארוכים והפחד…כולם בעצם כבר יודעים….איך בכיתי כמו ילד.

תודה ארקדי, מיכה, מיקי וז'אן…..מילאתם את ליבי בדלק כה נחוץ….

(נ.ב – עד שאני מחליט שאין טעם להביא מצלמה להופעה….יש הופעה בת זונה ואני אוכל את עצמי כל ההופעה…)

לשם שינוי משהו אופטימי הא ? מסתבר שאני או כותב על מוות/געגועים או דברים שמחים יחסית….ונראה לי שכל הפוסטים השמחים קשורים למוסיקה.

טוב אז תורי לא ? גם לי מותר לכתוב ולהשתפך בערגה על גיבורי התרבות שלי שירדו מהבמה שבוע שעבר.

ניסיתי להיזכר השבוע תוך כדי ההופעה מתי הייתה הפגישה הראשונה שלי עם כוורת. זה לא שגדלתי על ברכיהם, זה לא שהפטיפון בסלון שלנו ניגן את סיפורי פוגי כששכבתי בלול. ההיכרות העמוקה שלי וההתמכרות קרתה בשלב יותר מאוחר בחיים, אבל בשיר השני של ההופעה(ות) שבוע שעבר נזכרתי בדיוק מתי נפגשנו לראשונה בצורה שהשאירה עליי חותם.

כיתה ד', מסיבת סיום, המחנכת שלו, ליאורה אנגל (אין קירבה משפחתית), שתהיה בריאה הכינה לנו שיר למסיבת הסיום: גוליית. לא שרתי בשיר (אני שרתי סולו את "יש לי ציפור קטנה בלב" של יגאל בשן, שבתמורה העניק לי שנים של לעג וצחקוקים מהאחיות שלי….), לא זוכר מי שר אותו (אולי עשיתי קולות רקע), אני רק זוכר שחברי הטוב אביאל קאשי היה גולית, לבוש במכנס קצר, נטול חולצה ומניף סלעים חומים עשויים קלקר ואח"כ חוטף אבן בול בפוני (והיה לו פוני בלי עין הרע) ונופל על הריצפה.

אז שבוע שעבר כשהחבורה המופלאה ניגנה ושרה את גולית, מיד, כמו שהזכרון המופלא שלנו עובד, הכל חזר אלי, השיר, המסיבה, אביאל….וההבנה כמה אני אוהב את השיר הזה ואיך הוא איתי מגיל כל-כך צעיר.

כשהייתי בתיכון נכנסתי לסיפור של כוורת כבר יותר לעומק, הייתה לי הקלטה מגלי צה"ל של ההופעה בפארק הירקון מ-1984, זאת היתה קסטה שהקלטתי ברדיו ולמדתי בעל-פה כל מילה, כל צליל, כל מערכון, על ניואנס קטנטן.

ב-1989 יצאו כל אלבומיהם בדיסקים ואני חגגתי מבוקר עד ערב, דבר שרק הכין אותי היטב להופעה הראשונה שלי עם כוורת, זה היה בשנת 1990, הם קראו לסיבוב "כוורת חוזרת" והופיעו באילת בפסטיבל שנקרא "וודסרוק".

וככה זכיתי עוד פעם אחת ב-1998 בסיבוב ההוא, לבוא לפארק הירקון, כבר בן 25 ולרקוד כמו משוגע ולהתרגש…ואז הם נעלמו להם ל-15 שנים נוספות….עד שיום אחד….

התרגשתי מאוד שבוע שעבר, אני מתרגש כבר חודשים רבים, מהיום שהם הכריזו שהם חוזרים, ההגעה לשם היתה מרגשת, כמות האנשים בפארק היתה מרגשת. העובדה שזכיתי לראות את ההופעה עם שתי האחיות שלי והיה לנו מין איחוד של האח/יות לבית אנגל….כשנכבו הפנסים ומסכי הוידאו ארט (המדהימים) נדלקו ועמד שם בחור עם מטאטא וברקע נוגן הקטע שנקרא "דוד" שלקוח מתוך ה-25 שניות הראשונות של "סוכר בתה" ותוך כדי עלו להם בצללים שבעת המופלאים ולקחו את כליהם, אני כבר כולי הייתי בצמרמורות ועור ברווז, מתרגש, דרוך, מתוח כמו קפיץ, חיוך מרוח על פניי מצד לצד ולחלוחית בעיניי מצד שני.

כבר בשיר השלישי אני חושב צרחתי לאחיות שלי שכל מה שאני עושה מחר מהבוקר זה לנסות להשיג כרטיס להופעה הנוספת למחרת, להופעה האחרונה.

ספגתי כל שיר וכל שורה, ואת מוחי הציפו אין סוף מחשבות ותהיות וזכרונות, המוח שלי כולו דלוק ודלק עשיר זורם בו וכל החשמל דלוק…כאילו אני פועל על חמצן…..ומוסיקה.

חשבתי על המון דברים בהופעות:

1. על גידי גוב ששר את "נאחז באוויר", נזכרתי כמובן בשירי (http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2342172) ויואב שהקריא לה את השיר הזה באזכרה של השנה, וכמה המילים הללו בטח מקבלות משמעות אחרת לגידי שאיבד את ענת רק לפני 9 חודשים….וכמו שגם אחותי יעל אמרה לי בהופעה, שבטח כמה קשה לו לשיר ב"שירות עצמי" את השורה: "והיום השעות נגמרות וקטנות ואומרים שאישתי מזדקנת…."

2. כשקלפטר שר את "שוברת לבבות קטנה" נזכרתי מיד שלאחד הפרקים בספר על רותם קראתי "שוברת לבבות קטנה". ושהסתכלתי על יצחק קלפטר והייתי עצוב בשבילו, עצוב שקשה לו כל-כך, הוא יושב כל ההופעה, כששר היה לו ממש קשה, אולי זאת ההתרגשות, אולי זה חוסר האוויר שמנע ממנו לשיר את כל המילים, אבל איך שהוא ניגן, זה פשוט להעריץ, לראות בן-אדם שמנגן על הגיטרה יותר טוב ממה שהוא נושם, כל-כך מדויק, כל ענוג, וחודר, ומרומם את הנפש…אם יש גיבור גיטרה זה הוא הרי…והמחשבה שאולי זאת הפעם האחרונה שלו על במה בכלל…וכמה חבל…אבל בסוף החלטתי שאני מוותר על הרחמים, ונשאר רק עם ההערצה.

3. בכיתי "בילד מזדקן", פעמיים, על זה שיש לי ילד שלא יזדקן ופעם שניה בשביל אישתי דנה כשגידי שר: "אמא יקרה, ילד מזדקן, זה עצוב הרבה, כשמלווים לך את הבן"….

4. על כמה השביעיה הזאת נראית טוב, ולא מבחינה חיצונית, אלא מבחינה של כמה הם נראים טוב כמופע על הבמה, כרעות בין 7 אנשים ובעיקר נשמעת טוב כל-כך, איזו נגימה מדוייקת, איזה שמחת חיים, איזה כשרון מופלג כל אחד בשלו הוא ואיזה כיף שאני יכול לשמוע את השירים הללו שוב ושוב ושוב ולא להשתעמם…

5. איך ראו בכמה מהצילומים במסכי הוידאו (שהיו HD מטורף פשוט !!!) כאשר צילמו אותם בפרופיל, איך 6 המיקרופונים על הבמה עומדים בשורה אחת (לפחות ככה זה נראה), איך כולם מאופסים על אותו ס"מ על הבמה, אף אחד לא לפני השני, אף אחד לא מאחור….שווים בפני כולם.

6. על כמה מדהים זה לשמוע 50,000 איש מוחאים כף ביחד (כלומר 100,000 כפות ידיים) בדיוק ב:"נעליים. (טם טם) קונים מהר…וגרביים (טם טם) לא חסר….."

7. על כמה היתה לי הרגשה שיש ישראלים לא מכוערים גם במדינה, שעמדתי שם (פעמיים) עם עשרות אלפי אנשים, ולא דחפו אותי, לא קיללו אותי, לא שפכו עלי משקאות, סתם 50,000 איש שבאו לשמוח ולהתרגש מאירוע מיוחד.

8. הגילאים !!!! וואי וואי וואי איזה דבר יפה ובלתי ניתן לתפיסה. ראיתי שם הכל: בגילי, מעליי, מתחתיי, הרבה מעליי. ילדים. תינוקות עם מוצצים. תינוק בן לא יותר מחודש מניק מאימו והיא מתנועעת לצלילי הכוורת. נערים ונערות, סבים סבתות. המון נשים בהריון, כאלה אפילו שעוד שניה יורדים להן המים בפארק.

אבל הכי הרבה ריגש אותי ביום חמישי בהופעה האחרונה, כשחיכינו להופעה (עמדתי בערב השני מאוד רחוק מהבמה) הגיע בחור זקן, הקושי בלהזיז את גופו ניכר עליו, אין ספק שהוא סובל מבעיות ברכיים, היה קשה לו לרדת במורד הגבעה ועוד בחלקה המתון ביותר. באמצע ההופעה לא התאפקתי (אחרי שעה שאני רואה אותו רוקד ומתנועע !!!) ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם מותר להיות חוצפן ולשאול אותו בן כמה הוא. תאמינו או לא, הוא בן 79 !!! כשכוורת יצאו לעולם הוא היה בן 39…..אמרתי לו שכשאני אהיה גדול, אני רוצה להיות כמוהו !!! אני רוצה כשאגדל להמשיך לאהוב מוסיקה ולחיות אותה….אני רוצה בגיל 79 לעמוד על הדשא בפארק הירקון ולשמוע הופעה של אחת הלהקות האהובות עליי בעולם !!! ושיהיה לי בריא…..הוא מאוד התרגש ונישק את ידי.

9. ואז חשבתי על זה. כוורת שיחררה את אלבום הבחורה שלה בנובמבר 1973….הוריי (שהיו הורי היחידים, דבר שהשפיע עלי קשות למשך כל חיי…) שיחררו אותי לאוויר בנובמבר 1973….כוורת ואני אוטוטו קיימים 40 שנה. ואז חשבתי על המורשת האדירה שהם השאירו לנו, לתרבות, לעם (והם עשו את זה בעבודה של 3 שנים בלבד דרך-אגב…) ומה תהיה המורשת שלי ? אני מבין שהיא לא תהיה לעולם, למדינה, לתרבות….אבל לפחות לילדיי, מה אני מוריש ? מה הם יזכרו ממני ? חוץ מהזכרונות שילכו ויעלמו….כל מה שיש לי להשאיר להם הוא ספר אחד נורא נורא עצוב….ושאולי אני צריך להשאיר להם משהו אחר…

10. שניסיתי שוב (פעמיים) להשתוות לאפרים שמיר ב"סוכר בתה" עם הבתוךךךךךךךךךךךךךךך המאוד ארוך שלו, אבל הוא יליד 1951 ובן 62…ניצח אותי בקלות 🙂 (אבל היי….לפחות ניסיתי, ורק הערכתי אותו יותר אח"כ שוב….)

11. איך יש את יצחק קלפטר ודני סנדרסון שבטח מדברים לא מעט מחוץ לבמה, אבל על הבמה הם שותקים ומדברים דרך הגיטרות שלהם: דני עם האדומה ויצחק עם הסגולה…מנהלים דיאלוג שלם ומושלם של תווים וצלילים ואקורדים….מערכת יחסים שלמה.

12. ואיך כל ההנאה שלי כמו תמיד טבולה בקורטוב של אשמה…כי אחרי שגרמתי לילדים להתאהב בכוורת, איך לא לקחתי אותם בפעם האחרונה שאפשר (אלון ונדב בכו נורא כשהבינו שאני הולך להופעה בלעדיהם). אבל פשוט לא יכולתי, או לפחות זה מה שאמרתי לעצמי (לפחות עד שראיתי את כמות הילדים שהיתה בפארק….), או איך חבר שלי רז אומר: "כנראה שזה לא היה חשוב לי מספיק".

13. על איזה סט מושלם של שירים הם נתנו, לא חסר לי שיר שם…(הרשימה המלאה למטה), על איך בהופעה השניה התפוצצתי מפיפי באמצע ההופעה וכל הזמן אמרתי לעצמי: אחכה לשיר אחד פחות טוב, שיר שאני לא כל-כך אוהב…אבל לא הגיע כזה.

14. ואיך כמעט ושכחתי (או בעצם שכחתי ונזכרתי הבוקר), איך בהופעה הראשונה הגענו מוקדם, התיישבנו בין אלפי אנשים…ומבין ה-50,000 איש ישב לידי מישהו ועל ידו קעקוע….רותם 44….מה הסיכויים לכך ?

כשהכרזתי שאני הולך גם ביום חמישי להופעה שלהם הסתכלו עלי כמו משוגע: מה ? למה ? לא הספיקה לך פעם אחת ? לא הבנת ? מה זה משנה ? זה עולה המון כסף !

ואני אומר לא, ולא ולא ולא ולא.

לא הספיקה לי פעם אחת, גם לא פעמיים. וכן זה עלה הרבה כסף, אבל טפו טפו כסף שיש לי, ואם אני לא אוציא אותו על זה, על מה אני אוציא אותו ? מי כמוני או הקרובים אלי יודעים, שהוצאתי כבר הרבה כסף על תרופות, על חקר, על גנטיקה, על חיפוש תשובות, על בדיקות, על חידה שאין לה פתרון….אז אני מעדיף לעשות את הכל כדי שאוכל להמשיך להנות גם מזה, כי החיים כל-כך קצרים וכל-כך לא צפויים……אז אני מוכן ל"בזבז" את הכסף שלי על שתי הופעות של כוורת.

וזהו. כמעט זהו. בערב הראשון צילמתי לא מעט סרטונים, מה שהייתי חייב לאלון ונדב ולוטן: הבלדה על ארי ודרצ'י, סיפור המכולת, יו-יה ונחמד….

בהופעה השניה הייתי כבר משוחרר מהחובות הללו, הרפתי עוד יותר, עמדתי שם עם חברתי נטע והוריה ורקדנו והשתוללנו, אני מכיר את נטע רק 3 שנים בערך, נפגשנו בלימודים באוניברסיטה לשני קורסים משותפים, ומאז אנחנו רק מתראים היא, בעלה ואני באזכרות של רותם…וכל שנה אנחנו אומרים: "חיייבים להיפגש מחוץ לבית הקברות", אז את החתונה שלה ושל אלון פיספסתי קיץ שעבר, אז לפחות השנה השלמנו את הפער….

וכך ביו-יה האחרון של כוורת ושלי קפצתי והשתוללתי ובכיתי….ושיחררתי הכל החוצה בבליל אחד של רגשות.

וזהו. אז תודה מאיר. ותודה גידי. ותודה דני. ותודה אלון. ותודה יצחק. ותודה יוני. ותודה אפרים….תודה על סיום מושלם

התיקרה מונחת בול על הריצפה….

נחמד – ככה זה נראה מהצד שלנו בקהל…