5.4.2013

היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת…לר-ו-ת-ם !!!

זוכר שפעם היינו שרים לך את זה ?

היום אתה בן 12, אז אני לא יודע אם היית מסכים שנשיר לך את זה, לא סגור על זה שזה עדיין מתאים לגיל הזה, אם היית פה היינו מנסים ואם זה לא היה מתאים לך היית מסביר לנו בדרכך המיוחדת שאתה לא רוצה.

היי ! אתה בן 12, שזה ענק ילד שלי, ואני רוצה לאחל לך את כל הטוב שבעולם (אבל נראה לי שאתה כבר שם), ואני רוצה לחלוק איתך המון דברים שמחים וחוויות וכאלה….אבל האמת היא…

האמת היא ילד שלי היא נורא פשוטה, הלב שלי שבור כל-כך שהוא מתקשה לעשות את הפעולה הבסיסית של לפעול, אז עכשיו לבוא ולדרוש ממנו פעולות אקסטרה….זה כבר יותר מידי בשבילי.

כבר לפני חודש  ו-12 ימים, רגע אחרי שנגמרה האזכרה, המוח שלי כבר התחיל לפחד מהיום. מהתאריך הבא בלוח השנה שיפתח שוב את כל הפצעים (כאילו החגים באמצע הם לא פוצעים מספיק בפני עצמם).

אבל יש משהו ביום הזה שהוא אני חושב כואב יותר מכל יום אחר בשנה.

היום שמחדד את זה יותר מהכל, כי זה היום שנולדת, זה היום שיצאת לאוויר, יום לפני ליל הסדר (מכת בכורות…שמעת על זה ?!), זה היום שהחזקתי אותך פעם ראשונה בחיי בידיי והחיים לא היו עוד כתמול שלשום.

אני עסוק כבר שבועות בלדמיין את יום ההולדת הזה שלך, כי ה-12 הזה זה בלתי רגיל, זה ענק, זה עצום !!!

יש לי המון שאלות אלייך אתה מבין ? מה הגובה שלך ? כמה אתה שוקל ? איזה תסרוקת יש לך בגיל 12 ? עדיין אוהב לשים ג'ל בשיער ולהיות כמו שמוליק קיפוד ? איזה מסגרת יש לך למשקפיים ? אתה יודע לבן דוד שלך גיא יש משקפיים, יש לו מסגרת שחורה ועבה מפלסטיק ומגניבה, הוא נראה בול כמו קלארק קנט. אתה יודע מי זה נכון ? זה סופרמן…כמוך. בגיל 12 אתה כבר אוכל ? אתה בכיתה ו' נכון ? אמא בדיוק ציינה כמה מדהים זה היה אם השנה כשאלון עלה לכיתה א' אז היה לו אח גדול בכיתה ו'….ולי מתנגן בלי סוף בראש השיר של גלעד שגב:

"עכשיו טוב" שהוא כתב לאחיו שנהרג…. http://www.youtube.com/watch?v=dsQN26NxEPA ואני צופה בקליפ והדמעות זולגות מעצמן.

מה התחביבים שלך ? יש לך חוגים ? אתה אוהב להיות במחשב ? מה מעניין אותך ? מה אתה אוהב ללבוש ? מפריע לך עדיין שאתה לא אוכל ? או שקרה איזה נס וזה כבר השתנה ? ואם כן איזה עוגה להכין לך ליום הולדת ? לי אסור קמח, אז אכפת לך שהיא תהיה בלי גלוטן ? אתה יודע מה לא משנה, פתאום נזכרתי שכתבתי לך: שהחלום שלי הוא לאכול איתך פיצה, אז אם כבר שנינו מפליגים בדמיון, אז אתה אוכל ואני בלי צליאק ולכבוד היום הולדת אנחנו הולכים לפיצריה שכולנו אוהבים, אתה יודע שאלון ונדב ולוטן מתים על פיצה ?

איזה תוספות אתה אוהב על הפיצה ? כשהיית קטן נורא אהבת זיתים, תמיד היית אוכל אותם ראשונים בארוחה, היית אוכל את הדברים לפי הסדר שהכי אהבת, ואני בוכה כל-כך עכשיו כי נזכרתי במשהו עלייך !!! ואני רוצה לצרוח כי שכחתי הכל והנה אני כותב והצלחתי להיזכר בזכרון עלייך ואני כל-כך מאושר כי חשבתי שהכל אבוד לנצח…אני זוכר עוד משהו….אני לא מאמין.

וגיא נורא גבוה, אז אתה בטח קצת פחות גבוה ממנו, ורני, בן דוד שלך שנולד רק שבעה חודשים אחרייך ושבנומבר יחגוג 12 כמוך, הוא קצת יותר נמוך, אז נראה לי שבטח היית איפה שהוא ביניהם. דמיינתי בראש שלי היום תמונה של שלושתכם, הגדולים, הבכורים של שלושת המשפחות. יש כמה תמונות נורא מגניבות של שלושתכם ביחד: על הכורסא של סבא דודי באילת, בארגז החול של חוות החיות, אז מין הראוי שתהיה אחת של איזור גיל המצוות…אחת שלש שלותכם על מדים, שלושתכם בים עם חליפות גלישה ומחזיקים גלשן נעוץ בחול ושיער ארוך….נראה לי שלשלותכם יש עגילים באוזניים…וכל הבנות נופלות לרגלייכם.

תגיד שנה הבאה אתה רוצה לעלות לתורה ? או לעשות משהו אחר ?

לא משנה, נשבור את הראש (ואת הלב) על זה שנה הבאה….יש עוד מלא זמן.

אז זוכר שמזה כבר כמה שנים יש לנו מין מנהג חדש שכזה, במקום לשבת בבית שבורי לב, לקחת את הילדים וללכת לעשות משהו ביחד, רק אנחנו, משפחת אנגל מכרכור, ולעשות משהו שקשור אלייך, שאתה אהבת.

התחלנו בסוסים בשנה הראשונה, שנה אחרי זה הגשם תקע אותנו בבית, אח"כ גן החיות התנכ"י והשנה….השנה הלכנו לחוות התוכים בכפר הס שכל-כך אהבת.

אתה על כל מגבלותייך וחייך הלא פשוטים תמיד פרחת כל-כך ליד חיות, כאילו אתה והם דיברתם בשפת סתרים או משהו, אולי היית בגלגול קודם, או שאולי עכשיו בעצם פרפר לבן…או ג'ירפה צהובה….אבל בכל מקרה כשהגענו לחווה ההיא פעם ראשונה כל-כך התרגשת, בעיקר מהתוכים שישבו לך על הכתף, טיפסו עלייך, צחקת כל-כך.

אחר-כך פרחת בפינת הליטף כשחיבקת את הארנבונים, רכבת כמו מלך העולם על סוס הפוני….

מלך החיות.

אז הלכנו לשם, והיה נחמד, וכיוון שהיה יום שישי ולא איזה חופש או יום שבת, היה די ריק, אנחנו ועוד משפחה, ואז אמא הראתה לי שלאבא של המשפחה השנייה יש חולצה…ועלייה כתוב: "סוף מסלול רותם". ברור. איך לא.

אבל אני חייב לומר שכמה שהמנהג הזה חיובי ונכון, הוא כל-כך קשה, אתה מנסה לעשות את הכי טוב והכי כיף….ומבפנים אתה מת. אתה רוצה לזחול למיטה ולא לצאת שוב לעולם. נשבע.

לסיום היה לאמא רעיון מעולה, הלכנו וקנינו אלבומים, אלבומי תמונות, לאלון לנדב וללוטן. אין להם. הכל דיגיטלי.

בדרך עצרנו וקנינו את החמישה בלונים המסורתיים: כחול, ירוק, צהוב, סגול ואדום, נסענו אלייך וקשרנו אותם לספסל השנה, לא הפרחנו.

חזרנו הביתה והתחלנו לבחור תמונות לאחים שלך לאלבומים…לא משימה פשוטה בהתחשב בעובדה שלכל אחד מהם יש כמה עשרות אלפי תמונות….

על הדרך הגענו לכל מיני פנינים, כל מיני סרטונים שלך ששמורים במחשב, בלט בייחודו הסרט שלך כשהבאנו את אלוני מבית החולים כשנולד, קראנו לך לבוא לראות אותו, היית קצת בהלם, זה התחיל ב: "אני לא מכיר את התינוק הזה" וזה נגמר בך מצביע על עצמך בהתרגשות רבה ואומר: "הוא שלי ! הוא שלי !!!"

כן ילד יקר שלי, הוא שלך, כולנו שלך. וכולנו מתגעגעים.

וחשבתי על מתנה שאני יכול לתת לך השנה.

נסעתי השבוע להוצאת הספרים שלי, אספתי שני ארזים כבדים (ויש במחסנים עוד כמה…) ובתוכם 125 עותקים של "מכתבים לרותם".

לא מכרתי ספר השנה. וזה בסדר גמור. כבר הבנתי.

אז למתנה השנה, אני מתחיל במסע של חלוקה, המתנה שלי היא לחלק אותך לעולם, לחלק את סיפורך המיוחד להרבה הרבה לבבות שפזורים אי שם.

אינני מוכר יותר את הספר הזה, אני מחלק אותו במתנה, כמו המתנה שאתה עבורי.

צריך לשלוח לי רק מייל קטנטן ל-oded.engel@gmail.com   ואני כבר אדאג לשאר.

יש לי גם תוכנית מגירה, אני אחפש באינטרנט כתובות של גסט-האוסים מפורסמים של תרמילאים ישראלים: ניו-זילנד, אוסטרליה, תאילנד, נפאל, הודו, דרום אמריקה….ואני אשלח לשם שני עותקים, ימצאו אותך שם טיילים והם ייקחו אותך איתם בתרמיל ברחבי העולם….ואתה תשמור עליהם בתמורה…

זה הכי טוב שאני יכול ויודע, נראה לי שגם ככה יש לך כל מה שאתה צריך.

אה כן, כמעט שכחתי, אני גם נותן לך נשיקה גדולה גדולה…וחיבוק, חיבוק חזק ומוחץ מאין כמותו.

יום הולדת שמח ילד שלי.

אוהב אותך….למרות שאתה לא כאן…

17/3/2013 21:00

לא שמתי לב בכלל. לא שמתי לב לפני שנה ולא שמתי לב לפני שנתיים. זה לא תאריך שאני מציין לעצמי, זה לא כתוב לי ביומן, אבל איך שהוא אני זוכר את התאריך הזה, אולי בגלל האובססיה שלי למספרים.

אבל היום נסעתי באוטו טובע במחשבותיי ופתאום הסתכלתי על התצוגה והיה כתוב ה-17/3/2013….והתאריך היה לי נורא מוכר….וגם ברור.

לפני שלוש שנים בשעה הזאת, "עלינו לאוויר". והחיים שלנו קצת השתנו.

הגענו ל"סופר נני" בטעות. ופחדנו כל-כך מהדבר הזה. ובסוף בכל זאת עשינו את הצעד.

אז נכון את הדבר הגדול שהתוכנית הזאת עשתה למעננו, אנחנו חווינו לפני התאריך הזה, אלא 10 חודשים לפני זה כשהתוכנית צולמה, אבל התאריך הזה הביא עוד משהו לחיינו.

הוא הביא המון המון חיבוקים, אני יודע שהיה להם מחיר ולא בטוח שהיה שווה לשלם אותו.

אבל הוא הביא גם אנשים טובים לחיינו, יש לי "אח" באוסטרליה בזכות התוכנית. יש לי חברים וחברות רבים ששומרים קשר עד היום.

יש אנשים שאמרו שהחיים שלהם השתנו בזכות התוכנית, אולי לא באמת השתנו להם החיים, אולי הם השתנו לחמש דקות….

אבל הדבר הגדול מזה, שלפני 3 שנים בדיוק, הילד הזה, הפלא הזה, הקרן של שמש, הג'ירפה הצהובה הזאת שנקרא רותם אנגל נכנס ללב של רבבות של אנשים, רבבות על גבי רבבות, נכנס לשם ובנה לו בית קטן בליבם של המון המון אנשים. והוא שם ולא הולך לשום מקום, המון אנשים זכו להכיר את הילד המיוחד הזה, והרבה מהם זוכרים אותו עד היום וגם יש כאלה שפתאום צצים, שלוש שנים אחרי ומגלים אותו ומתרגשים…

וזה, זה ילד שלי, זה נצחון שלך, נצחון גדול שלך על המוות המחורבן שלך.

כי כמו שכשהלכת ותרמנו שני מסתמים של הלב הרחב שלך והיום יש שני ילדים שחיים בזכותך, יש המון לבבות פה ואפילו בכל מיני קצוות של העולם שפועמים חזק יותר בזכות הרותם שיש להם בלב, שהלב שלהם יותר רחב, יותר רחום, יותר שמח, יותר עצוב, יותר פרופורצינלי….יותר טהור.

אז לא יודע למה כתבתי את הפוסט הזה, היה לי פוסט אחר בראש, שלא קשור לבלוג הזה בכלל….אבל פתאום החיים נקשו לי בראש. אז אני יושב, ערימה של עבודה ושל שיעורי בית מחכים מולי, ואני מתעלם מכולם, יושב מול שני מסכים, באחד אני מקליד ובשני אני צופה, אני צופה שוב בפרק הזה, וקצת בוכה (שקרן, הרבה בוכה), קצת מתעצבן, קצת צוחק, קצת עצוב….

וקצת עצוב….

ועוד קצת עצוב….

http://www.mako.co.il/mako-vod-keshet/super_nanny-s3/VOD-c2a309a66166721006.htm

http://www.mako.co.il/mako-vod-keshet/super_nanny-s3/VOD-40ca73386f66721006.htm

ולפני שאני שוכח ושוקע במלנכוליה, למרות שאמרתי להם בפרטי, אני עוד פעם אומר תודה ענקית מכל הלב: לדורית, ולג'רמי ולליאור ולאריק וכמובן….למיכל.

יגידו מה שיגידו המבקרים, הציניקנים, הסקפטים….אני יודע ששיניתם את חיינו ותמיד אזכור את זה…

אני.

                                                                                                                                    21/2/2013

שלום ילד.

שש שנים. שש שנים זה המון זמן לפתח המון המון טקסים קטנים שמובילים לרגע הזה.

שש שנים באיזור נובמבר, כשמגיע יום ההולדת שלי (שאני לא חוגג כבר שש שנים), אני מתחיל להילחץ שעוד שנייה פברואר.

שש שנים חודש לפני, ב-21 לינואר, אני מפסיק להתגלח, כאילו שוב ה- 30 ימים אחרי שהלכת, שוב מזניח את עצמי כדי שיגרד לי, כדי שיציק לי כדי שאזכור אותך יותר חזק.

שש שנים שבחודש הזה, יום אחרי יום נשימתי מתקצרת, בריאותי הנפשית מתרופפת לה כמו בובת סמרטוטים שתפורה מטלאים, והתפרים נפרמים אחד אחרי השני עד שכל המילוי שלה יוצא החוצה ביום הזה.

וכבר שנתיים או שלוש שבחודש הזה באוטו אני תמיד שומע את אוטו פלייליסט שהכנתי לי של שירים שמזכירים לי אותך ובוכה לי שם בשקט באוטו או בצרחות רמות. ודווקא השנה בעיקר נדבקתי למילים של אמיר דדון ששר:

"עכשיו כשהכל נגמר
רציתי להגיד לך תודה
מחר יאיר אותו כוכב
רציתי להגיד לך תודה

תודה על כל שנייה
של צחוק גדול ושל שתיקה
של אמת יפה מבלי כל פחד
על הימים והלילות ביחד תודה."

שש שנים, ששבוע או שבועיים לפני אנחנו באים לכאן ומנקים ומנכשים, וצובעים ושותלים ומחדשים…ולא מאמינים כמה זה יפה, וכמה זה לא בסדר שזה יפה כאן.

שש שנים שחודש לפני שאנחנו "מוציאים הזמנה" כאילו אנחנו עושים אירוע, יש אנשים שיש להם את מסיבת הפורים השנתית שלהם….לנו יש את זה, ומשנה לשנה זה נראה פחות נעים להזמין אנשים ולהעיק עליהם, אבל כבר שש שנים אנחנו מצליחים להתמלאות בכוחות כשהם באים ומחבקים.

שש שנים שרגע לפני חצות אני ניגש לחדר של האחים שלך ומכסה אותם טוב ומנשק את ראשם ומודה לך שהם פה ושאתה שומר עליהם כל יום מחדש.

שש שנים שאני מחכה לחצות של ה-21/2 בשביל להתחיל לכתוב לך ולנסות לסכם את השנה האחרונה בחיינו ולספר לך בעוד כמה דרכים חדשות זה כואב וכמה אנחנו מתגעגעים אלייך יותר.

ושש שנים שאני דוחה את זה לרגע האחרון, כותב ומוחק, כותב ומוחק, ומסתכל על מה שכתבתי ונוחר בבוז לעצמי בחוסר שביעות רצון שזה כל מה שהיה לי לומר לך

ושש שנים שכשאני קורא את זה בבית רגע אחרי שסיימתי שאני אומר לעצמי, שהשנה אין סיכוי שאני אמרר בבכי לפני כולם, כי זה בכלל לא מרגש זה סתם איזה נאום או אקו של נפשי הפצועה, אבל בעצם אני מתחיל ליבב כבר בהליכה על השביל לכיוון הספסל…

ושש שנים שמישהי באה לשיר לך פה בקול של מלאך כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם

וכבר שנתיים או שלוש שבערב לפני, אני בוחר את הסיפור של לפני השינה, זה היום בשנה שזה התור שלי ואני בוחר באופן קבוע ללכת לשידה שלי ולהוציא משם את הספר היחיד שלך שלא הסכמתי להשאיר בספריה. "הילד הכי שמח בעולם", אני זוכר עוד כשנתקלתי בו בחנות כשהיית בחיים, לא האמנתי למראה עיניי, ספר שקרוי בדיוק בכינוי שהדבקנו לך, הילד הכי שמח בעולם, הנה תראה זה אפילו כתוב כאן על האבן.

אז הערב הקראתי אותו לאלון ונדב, וקצת דיברנו עלייך, ולמה בחרתי את הסיפור הזה, ולמה אני מקריא אותו הערב ולמה תורי לבחור, ומה המסר שבסיפור. ושוב בלי שהתכוונתי שמתי על כתפיו של אלון את אותה מעמסה נוראית שהוא לא ממש יכול לסחוב, וזה פתח מפל של דמעות ובכי וקריאות של אלוני "אני רוצה את רותם". כן, זה ברור לי מאיפה זה בא, וברור לי שאני הייתי הטריגר לזה ולא הייתי אמור או צריך לעשות את זה, אבל רק רציתי שנזכור קצת ונדבר, זה פשוט נסחף לכיוונים לא כל-כך טובים. אמא קצת הצילה את המצב עם רעיון ממש טוב, שיעצום עיניים ושרגע לפני שהוא נרדם שיקרא לך, ושאולי אז הוא יבוא בחלום וישחק איתך, ואני צירפתי את חיים העכבר שלך שיושב כל השנה על השידה המאובקת ולבסוף הוא נרגע…..ונרדם.

אז תגיד הלכת לבקר אותו הלילה ? שיחקתם ביחד ? הוא כבר ממש גדול אתה יודע נכון ? הוא בכיתה א'3, כמו שאני הייתי כשהייתי ילד. כבר לפני שנה כשעמדנו כאן הוא היה יותר גדול ממך.

אבל אז המאזן שלך היה עדיין חיובי, היית יותר חי ממת. אבל לפני חודש וחצי גם זה נגמר, המאזניים האלו גם התהפכו, ואתה כבר יותר זמן כאן, מתחת לאבן הקרה הזאת מאשר על פני האדמה. ואולי בעצם יותר נכון לומר שאתה יותר זמן חופשי ומאושר ובריא מאשר היית כאן.

נדב שאל אותי השנה, האם יש ארצות שאין בהן עננים. וחשבתי על זה ואמרתי לו שאני לא חושב, ואז פיתחתי את המחשבה בראש על זה שאתה תמיד על איזה ענן רך ונעים, והאם כשאני מרים את ראשי לשמיים והם נקיים מעננים, האם זה אומר שאינך כאן ? האם זה אומר שאתה בעיר או ארץ אחרת כרגע ? ואם אתה על ענן, האם כשאני טס במטוסים ומסתכל מהחלון והעננים מתחתיי האם יש לי סיכוי לראות אותך שוב….

אחרי שהמאזן שלך בין העולם הזה למקום הזה שבו אתה נמצא השתנה, שוחחתי עם חבר שלי אלון. הוא תמיד מאתגר אותי בשאלותיו, אני לא חושב שמישהו אחר ממנו מעז לשאול אותי שאלות קשות ונוקבות, אני מעריך מאוד את השיחות שלנו, כי דבר ראשון הוא בין הבודדים שמעזים לדבר איתי עלייך בכלל וכי הן גורמות לי לחשוב, וכי לפחות לפי מה שהוא אומר, הן גורמות לו להעריך את חייו יותר. אז שוחחנו לפני חודש אחרי שהשלמתי את הספירה של הימים של חייך אל מול ימי מותך, והוא שאל האם העובדה שיש שלושה אוצרות נוספים בבית לא עוזרת ? וחשבתי על זה בדיוק לשנייה ומיד עניתי, שהלב האנושי הוא דבר מדהים, הרי כולנו חווים אהבה, אהבה אמיתית, להורים, לאחים לאחיות, לחברה, לאישה שאיתנו שאנו בוחרים להתחתן איתה, ואז אתה מבין שלא הבנת מהי אהבה ואושר אמיתיים עד שהחזקת בפעם הראשונה את הילד שלך בידיים, זה לא שלא אהבת קודם, זה פשוט משהו אחר.

ואז אתה בשיא השיאים של האהבה וכל הלב שלך מוקדש לאותו ילד. ואז בא הילד השני, ואתה נורא חושש, איך אוכל לאהוב עוד ילד ברמה שכזאת ? ומה זה אומר, שאני צריך לחלק את אהבתי לשתיים ולהעניק חצי לכל ילד ?

לא. התשובה היא ברורה, הלב שלך מתרחב, בשביל להכיל כפול מהאהבה שתספיק באותה מידה לשניהם.

ואז לשלישי. הלב משלש את עצמו מגודלו המקורי. וכך ברביעי. נורא פשוט.

ואז, כשקורה מה שקרה לנו, אז פשוט נוצר חור בלב, חור ענק. ונכון, הלב בגודל פי 4 ממה שהוא התחיל, ו-3 מתוך ארבעת חלקיו הם אין סוף של אהבה וטוב בחיי, אבל עדיין יש שם חור ענק, וכמו שלא חילקתי את הלב בשבילהם, אלא הגדלתי אותו, הם לא יכולים (ולא צריכים) למלא את החלל שנוצר שם.

ואני חושב שאלון הסכים כמעט מיידית עם מה שאמרתי, אני חושב שהוא הבין על מה אני מדבר, את ההגיון שבדבר. אני חושב לפחות….כי זה לא באמת הגיוני שאתה מת.

ואם כבר אנחנו מתעסקים במה הגיוני ומה לא, אז מה שקרה לי השנה איתך ועם חלומות זה לא הכי הגיוני שבעולם.

חלמתי עלייך המון פעמים, אני חושב שיותר ממה שחלמתי עלייך בכל החמש שנים הראשונות.

חלמתי שהמציאו מדפסת שמדפיסה לי אותך מחדש והספקתי רק לחבק אותך.

חלמתי שאנחנו מחפשים אותך בבית חולים אפל ותת קרקעי, כמעט מוותרים, ולפתע שומעים את קולך, אני רץ ומחפש בכל החדרים, לבסוף מוצא אותך, שוכב על מיטה, אני מרים אותך בידיי וקורא בשמך ומחבק אותך.

ומתעורר. ולא זוכר אם הספקת לפקוח את עינייך ולראות שאני שם שוב לקחת אותך הביתה.

וחלמתי שוב ושוב ושוב, כל פעם בדרך קצת אחרת שוב איך אנחנו מאבדים אותך, כל פעם בדרך אחרת, כל פעם בבית חולים כזה או אחר, כל פעם אני בוכה בחלום, כל פעם מתאבל. כל פעם בורח לחלומות כדי לחוות את האבל עלייך בצורות הכי קשות והכי אינטנסיביות כמו שאינני יכול במציאות.

והכי נורא היה לפני חודש. היינו בגרמניה, רק אמא ואני, מלון נחמד, מיטה נוחה וכרית רכה ובלי ילדים שיעירו אותך באמצע הלילה או בחמש בבוקר.

חלמתי שוב שאני מגיע לטיפול נמרץ בשניידר. שוב אתה שם, שוב אתה גוסס. ושוב אני הולך באותו מסדרון, ובדלת הכניסה יש אינטרקום וקודן. ומשפחות המאושפזים יודעות את קוד הכניסה.

ובחלום ניגשתי אל הדלת, והקשתי את הקוד בקלות. בחלום ידעתי אותו. ובחלום התחלתי לבכות, בכיתי כי ידעתי את הקוד עדיין, שש שנים אחרי ואני עדיין יודע את הקוד לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים…ומה זה אומר עליי.

והתעוררתי נסער. ושמחתי שזה רק חלום. וחזרתי לישון. ונרדמתי ברגע. וברגע שעצמתי את עיניי החלום המשיך. שוב ושוב ושוב. והתעוררתי. ונרדמתי. והתעוררתי. ונרדמתי.

והחלום לא הפסיק, מעולם לא חלמתי חלום שהתעוררתי ממנו וחזרתי לישון והוא המשיך שוב ושוב כמו תקליט ישן ושרוט. ובסופו של דבר לא ישנתי כמעט כל הלילה.

ושתדע שפיספסת המון דברים טובים השנה. המון.

בני הדודים שלך עברו לכאן לכרכור והם שכנים שלנו עכשיו. אחד מהם אתה בכלל לא מכיר. עידודו. הוא נולד כמעט בתאריך שלך, ואיזה מזל שלא. הוא ולוטני הולכים לאותו גן ביחד.

וגיא שכל-כך אהבת…הוא חגג בר מצווה השנה, הוא עלה לתורה…..ולא באת לזרוק עליו סוכריות טופי ולהתגלגל מצחוק.

ורני שנולד 7 חודשים אחרייך מסיים השנה בי"ס יסודי….כיתה ו', אז מה זה אומר עלייך ? באיזה כיתה אתה היית היום אם רק היית נשאר ?

ואחיך אלון בכיתה א', והוא קיבל לפני שבוע תעודה ראשונה….והוא קורא וכותב…והוא תלמיד והכל…ואת כל החוויות האלו של בי"ס אנחנו חווים איתו פעם ראשונה ומרגישים קצת מרומים כי זה כבר היה צריך לקרות לפני שנים.

ודודה יובלי כבר קצינה, היינו בטקס, ושפכנו עליה מים ואלון ונדב טיפסו על הטנקים שברחבה והצטלמו על התותחים…חבל שלא באת.

ודוד שלך אסף התחתן, אתה מבין בשביל זה נסענו לגרמניה, להיות שם איתו ביום הזה, וזה אומר שיש לך דודה חדשה, גם אותה אתה לא מכיר, קוראים לה דיאנה, אני חושב שממש היית אוהב אותה….כי היא אוהבת אותך והיא בכלל לא מכירה אותך.

תגיד איך אפשר לאהוב אותך בלי להכיר אותך בכלל ?

ושתדע שאני חולה, אני חולה חודש. ולא סתם חולה, יש לי דלקת ריאות. בדיוק כמו מה שהיה לך אין ספור פעמים, בדיוק כמו מה שהצית את הגפרור האחרון בנר החיים שלך.

ולפני איזה שבוע באמצע הלילה כששוב השתעלתי בלי סוף, התחלתי לבכות, לא כי אני חולה, לא כי היה לי קשה, כי הכל התערבב, המחלה, עם הציפיה ליום הזה, עם המחשבות עלייך, והשתעלתי ובכיתי עד שהקאתי את נשמתי. כי הכל כבר היה צריך לצאת החוצה.

כי הגוף שלי קצת קרס בחודש האחרון, כי הנפש שלי קורסת כמו מגדל קלפים אחד גדול, אני בונה אותו מה-21/2 בערב כל שנה, קלף אחרי קלף אחרי קלף והוא די יציב רוב השנה, נוטה ליפול ביום ההולדת שלך, מתנדנד לו בחגים ומועדים ומתחיל לרעוד כחודש לפני, עד שב-21/2 הוא קורס לגמרי עד שנשארים רק ארבעה קלפים שעומדים בבסיסו בלבד. אמא המלכה. אלון האס. נדב הג'וקר  ולוטן המלך של הבית. שבלי הבסיס הזה לא היה לי סיכוי לבנות את המגדל הזה שוב לעולם.

ואז בסבלנות אין קץ אני בונה אותו שוב מחדש במשך שנה ומקווה שהשנה הוא יהיה יותר יציב מהמגדל של שנה שעברה.

שתדע שזה בכלל לא נהיה קל פה לאמא ולי, השנה לוח השנה התעלל בנו באופן מיוחד, אם לא מספיק שצריך להרים מסיבת יום הולדת לעוד חמישה ימים, מחר צריך לחפש את האחים שלך, ושוב פורים, ושוב תחפושות ושוב תמונות…..ושוב אתה מפספס את פורים. זה פשוט לא אנושי.

ושתדע שכל הסימנים ששלחת בימים האחרונים התקבלו, כמו השיחת טלפון של הטעות במספר שלשום בערב: "עודד ?" שאל הקול מהמספר הלא מזוהה. "כן" עניתי. "האלן, תגיד: עבר כבר שבוע מהקבורה ?" ואני ממצמץ בעיניי ולא מאמין ורוצה לומר…לא, כבר עברו שש שנים פחות שלושה ימים…אבל תודה ששאלת….ואז הוא אומר, אני מצטער, טעות במספר, התקשרתי לעודד הלא נכון.

מעולה, אם אני העודד הלא נכון, אז אולי תחזירו לי את הילד שלי ?

והיום עמדתי בחנות וקניתי פימו להכין לך משהו, ואז מישהו מניח יד על כתפי ומתנצל שהוא מפריע, ושואל את המוכר איפה המפתחות לארון שלמעלה. על הצרור הוא עונה. והשני עונה לו…מוזר כי רותם לא מוצאת אותו…

ואני בכלל לא מופתע שזה קרה.

כמו שלפני שבוע הופעת בחלום של שירה בקצה השני של העולם, ב-13/2, באותו יום שאושפזת פעם אחרונה. ובחלום של שירה לבשת חולצה לבנה ורצת על דשא ירוק ונראית נפלא ונופפת לנו וצחקת נורא.

וזהו, ככה אני בוחר לסיים היום, איתך בחולצה לבנה, רץ על מרחבי דשא וצוחק וצוחק וצוחק.

אני אוהב אותך רותם אנגל. תמיד.

פורסם במקור ב-16 לאוקטובר 2009

————————————–

טוב הגענו בשעה מוצלחת לארץ החלומות, אורלנדו פלורידה. אתמול היום הראשון אחרי ההגעה יצאנו לדובדבן שבקצפת, ליעד הגדול מכולם,לבית של מיקי כמו שאנחנו מבטיחים לילדים מזה חודשיים, ל-MAGIC KINGDOM
ובכן. ההתרגשות הייתה רבה של כל הנוגעים בדבר, וכשהגענו הייתה התרגשות רבה, היה גם חום רב, היו גם אנשים רבים, תורים ארוכים רבים וכו.
ההתקדמות בפארק העצום הזה (מי שהיה מבין כמה הוא גדול), הייתה כל-כך איטית, עמדנו בתורים למתקנים כל-כך הרבה זמן, והבעיה היא שאפילו אי אפשר להיכנס עם העגלות לתורים, ואז אתה מוצא את עצמך עם שני ילדים קטנים בתור של 10,20 או אפילו 50-60 דקות בעמידה בשביל נסיעה של 120 שניות.
בקיצור הילדים קצת צעירים מידי לחוויה הזאת (ואל תגידו לי אמרנו לכם).
צריך פשוט לעשות את זה יותר ב-EASY.
הקטעים האהובים על הילדים היו כמובן לפגוש את הדמויות שהן הצטלמו איתן: פלוטו, מיקי ומיני ופסל של גופי.
המצעד שהיה בסוף היום היה גם מרגש, לי הוא ריגש בעיקר את חוליות L5-L7בעמוד השידרה בעודי מחזיק את אלון על הכתפיים במשך חצי שעה, מנסה לייצב אותו, לא ליפול בעצמי ולצלם בוידאו ובמצלמת סטילס תוך כדי שאלון מחליט שהמקום הכי טוב להחזיק אותי הוא בלדחוף לי אצבעות לעיניים שרק עזר לזיעה האין סופית להיכנס לתוך עיניי הצורבות גם ככה…..

אבל הילדים אהבו.
נדב החליט לאתגר אותנו אחרי המצעד וכ-30 דקות לפני הזיקוקים כשהודיע:"קקי" ודנה חצתה כיכר עם 3000 איש בנסיון להגיע לשירותים איתו ובחזרה בזמן…..
ואז הגיע שיאו של הערב.
זיקוקי הדינור !!!
מה אני אגיד לכם, מעולם לא ראיתי את אלון בוכה כל-כך ונלחץ כל-כך הוא חיבק אותי כמו נמר שתפס איילה, זה פשוט הלחיץ אותו (הרעש), היה נורא ואיום, גם נדב נלחץ נורא.
כאב הלב.
הגענו חזרה באיזה 22:30 למלון עייפים, מזיעים ודביקים.
את היום העברנו בסבבה שלנו בבריכה (תמונות משם עדיין אין)
אבל תמונות של הרגעים הקסומים שכן קרו….לשיפוטכם.

פורסם ב-14 לאוקטובר 2009

——————————-

תכף אני אסביר.
בכל אופן. מזמן לא הייתי פה ומזמן לא כתבתי. למרות שבראש אני כותב בלי סוף. ומוחק. וכותב….ומוחק.
כל כך הרבה דברים קרו מאז שכתבתי וכל כך הרבה רציתי לומר והרוב נעלם או נשכח ובטח יצא לי מבולבל קצר ולא מעניין.

אני באורלנדו פלורידה. במלון מהסרטים (המחיר בעצמו הפקה הוליוודית, אבל שווה כל שקל).
הגענו היום לכאן אחרי 18 יום ו-1953 מיילים של נסיעה בקראוון.
האמת היא שלא כתבתי פה ימים כי לא היה לנו אינטרנט מזה כמה ימים טובים.

הימים האחרונים של השהות בקראוון היו כבר די מבוזבזים ומעט מרגיזים.
דבר ראשון כבר היה לנו יותר מידי, יותר מידי להיות בתוך החלל הקטן הזה, יותר מידי נסיעות, יותר מידי ימים עם גשם מבעס.
הייתה חוויה מדהימה, באמת, אבל ברגע שסיימנו עם פארק אדירונדק בניו-יורק (המדינה, לא העיר), תפס אותנו קצת גשם, נסענו לאגמי האצבעות והם היו קצת מאכזבים ובאופן כללי פשוט מיצינו את הקראוון.

הקדמנו את הנסיעה חזרה לכיוון ניו-יורק, חנינו פחות או יותר באחד משני הקאמפ-סייטס היחידים בקירבת מנהטן ובמשך יומיים נסענו ברכבת לחרוש קצת את מנהטן.
זה כבר היה משהו אחר.
אין על העיר הזאת, לא יודע מה יש בה בעיר הזאת, אבל מי שהיה מבין, אין כמוה עוד בעולם.
אפילו הילדים התרשמו מהבניינים הענקיים.
פחות התרשמו מלהיות בעגלה כל היום כמעט.
עשינו קצת קניות, היינו בכמה מקדונלדס (שטויות מה כבר יכול לקרות כשאתה צועד בעיר שכל שני מטר יש בה את החרא הזה ?!), הילדים אכלו בייגלה מהעגלות ברחוב, נקניקיות.
היינו ב-F.A.O SCHWARTZ שמה הם פגשו (וקיבלו) את כל הדמויות האהובות עליהן (פינוקי, הזחל הרעב, פקלי הסנאי ממוגלי…ובנצי הפיל !!!), וכמובן רצו והשתוללו על הפסנתר המפורסם מהסצינה המפורסמת מהסרט המפורסם: ביג (נו עם ההוא המפורסם: טום הנקס).

אפילו היינו בסנטרל פארק בגן שעשועים.
היה חוויה, נקרעו לנו הרגליים.
ונגמר.
היינו מושחתים והחזרנו את הכסאות בטיחות ל-TARGET וקיבלנו חזרה את ה-105‏$ שלנו בלי לשאול יותר משאלה אחת: "למה אתה מחזיר את הכסאות".
החזרנו אפילו את הספרים על ניו-אינגלנד….שחיתות לשמה.

ועכשיו אחרי שהקראוון מאחורינו אני נושם לרווחה.
אני שמח שעברתי 2000 מייל בנהיגה לא פשוטה וכל המשפחה שלי שלמה ובריאה, ולא דפקתי את הקראון ולא עשיתי תאונה ולא גירדתי מדרכה אחת.
כזאת הקלה.
עכשיו זה רק כיף.
טסנו היום לכאן לאורלנדו, כבר 4 תיקי ענק, תיק קטן נוסף (כולם שלחנו) + 2 תיקי גב מפוצצים + תיק מצלמה ששובר לי כבר את הגב.

ומכאן פינוקים, הסעה למלון באוטובוס של מיקי.
הילדים באקסטזה טוטאלית, יש תמונות של מיקי בכל מקום.
נושא המלון שלנו הוא האיים הקראייביים.
החדר מעוצב מדהים: שטיח בדוגמת סיפון, שתי מיטות בצורת אוניות פירטים, המקרר חבוי בחבית אבקת שריפה, וילון שנראה כמו מפרש סירת פיראטים עם גולגולת עליו. והארונות לבגדים בצורת ארבעה ארגזי עץ ישנים שמונחים זה על זה בצורה אקראית.

אלון ונדב באקסטזה, קופצים, מתרגשים, מתגלגלים.
מחר ההרפתקאה מתחילה, הולכים ל-MAGIC KINGDOM, אלון ונדב בטח יתעלפו כשיפגשו את כל הדמויות האהובות עליהן.

וממה הכי נהניתי היום ?
מהמקלחת.
בשתיים עשרה בלילה נכנסתי למקלחת חמה וכל כך נהניתי מהרבה דברים:
1. אני פותח את המים ולא סוגר אותם, כי אני לא בבית וצריך לדאוג לכנרת, ואני לא בקראוון וצריך לדאוג לשיפוע שגורם למים לא לרדת או למיכל המים האפורים המלאים שלי.
2. הזרם לא של ברזיה בתיכון.
3. אני יכול להתקלח חצי שעה בכיף.
4. פרסתי ידיים לצדדים, התמתחתי, ישבתי באמבטיה.

לא עוד גוליבר בארץ הגמדים.

וכמובן אני לא יכול בלי להזכיר את רותם שלי.

1. בחנות צעצועים של שוורץ, היה מדהים לראות מדף מלא בנצים, ואלון ונדב כל-כך אוהבים אותו עכשיו אחרי הנסיעה הזאת שבה הם טחנו את הסרט. והצטערתי שלא היה בנצי לא מבד שיכולתי להביא לרותם.
2. בפינה של החנות היו בובות מרחוב סומסום. ופתאום פגשנו את "אף ארוכוס" שהוא דמות ידועה ברחוב סומסום האמריקאי, אבל דנה ואני מכירים אותו מ"אל תבכי ציפורת" שהיה אחד הספרים האהובים על רותם…ושסיפרתי לאלון ונדב שככה קוראים לו דנה פתאום הצטמררה מעט, כי היא שכחה מאף ארוכוס…וזה הזכיר לה אותו וכמה רותם אהב את הסיפור.
3. היום באוטובוס למלון הקרינו סרט על הפארקים שנהיה בהם ועל החוויה ועל המשפחתיות והשמחה,,,ולרגע נורא התרגשתי ואז דמעות חנקו את גרוני, כי חסרת לי רותם, כי ידעתי שלא הספקת גם את זה, לא הספקנו לקחת אותך לכאן להתרגש.

חסרה לי ההתרגשות שלך מדברים שבמהלכה אתה היית קופץ את אגרופייף הקטנים ומנפנף בהם ומתרגש או מקשקש משהו לא ברור.

במהלך הטיול אלון ונדב ראו המון טלויזיה ולרוב היו שקועים בה קשות ללא אינטראקציה רבה, ואמרתי לדנה שזה עוד הבדל ביניכם, אתה לא היית יכול לראות סרט בלי להשתתף בו, לרקוד ולשיר ולהציג.

וזהו אתה חסר לי, נכון שטוב לי, אבל אתה עדיין חסר.
תצטרף אלינו ?

ועוד דבר אחד, להסביר את הכותרת" יש שורה במוגלי שפאק-לי הסנאי מספר שהוא אמר למוגלי: "האש, מוגלי, האש !!!" כדי שמוגלי ישתמש באש להפחיד את שירחן הנמר.
שבוע שעבר באחד מהקמפינגים האחרונים החלטתי לעשות מדורה לאלון ונדב ושנעשה מרשמלו על האש.
וכך היה. היה לי נורא כיף והילדים עזרו לי לסחוב ענפים ועלים.

וטיפחתי את האש שעה או שעתיים ולא נתתי לה להיכבות למרות שכבר הילדים איבדו עניין, אבל לא יכולתי לתת לה לדעוך, והוספתי עוד עלים ועוד זרדים והפכתי גחלים ונשפתי בכל הכוח ובכל פעם שהאש שוב בערה התמוגגתי.
ואז חשבתי על המשפט הזה.
ואז חשבתי על אש אחרת, על האש של הזוגיות שלי, ולא הבנתי, לא הצלחתי להבין למה אני לא מטפח את האש ההיא כמו את המדורה הקטנה הזאת החד פעמית הזאת.
והרגשתי לא טוב עם עצמי והבטחתי לעצמי שאני חייב לנסות.
חייב להוסיף עוד עלים וזרדים למדורה של החיים ולנשוף ולנשוף ולנשוף…עד נשימתי האחרונה.

פורסם במקור ב-8 לאוקטובר 2009

————————————-

מסתבר שכשאתה כותב בלוג…אז או שהכל צריך להיות: PICTURE PERFECT או שצפה פגיעה
אז מה ? אז כתבתי לפני כמה ימים שהיה יום קשה, שהילדים משגעים אותנו קצת ? ופתאום כל העולם מתעורר.
מיילים מודאגים מאנשים, הפרצופים המודאגים של ההורים שלי ב-SKYPE
מה ? אני אמור לכתוב בלוג שבו אני מספר על מסעינו הורוד המלא במשפחתיות אין סופית ואהבה.
כולם כל היום פה אוהבים ומתחבקים.
הילדים מקסימים.
מזג האוויר מושלם.
בערב דנה ואני יושבים מחובקים אל מול מדורה ואוכלים מרשמלו נמס ואח"כ זוחלים למיטתנו הרחבה לעוד ערב של תענוגות.

GIVE ME A BREAK.

כאילו שלכל אחד מאיתנו אין את הימים האלה שהוא לא מבין למה הוא עשה ילדים, ואם הוא עשה, מה הוא עשה בדרך שהביא אותו לרגעי המשבר האלה.
זה בלוג, אני כותב מה שעובר עליי ומה שאני חושב.
אפשר לחשוב שעד היום הכתיבה שלי הייתה מסוג "הרומן הרומנטי".
אלה פשוט החיים.
הטיול מעולה, אנחנו עושים חיים, רואים נופים מדהימים…ולפעמים עולים לנו גם על העצבים.
לא טוב ?
אל תקראו.

פורסם במקור ב-6 לאוקטובר 2009

————————————-

שלום.
זה שוב אני.

למה אני מפחומם למוות ? קודם כל, כי מישהו ספציפי שקורא את זה יבין את הבדיחה.
אבל באופן כללי כי זה מה שקורה לי פה.
לארוחת בוקר לחמניה.
בצהריים בד"כ אנחנו נתקעים במקדונלדס ואז אולי אני אוכל קצת צ`יפס ואז בארוחת ערב פיצה או פסטה או שאני מכין לעצמי פירה או פסטה בקראוון.
בקיצור פחמימות בלי סוף.
פעם ב…אנחנו מגיעים למסעדה ואז אני יורד על איזה סטייק…נראה לי שכל המחסנים של הברזל שטרחתי למלא עכשיו בשלושה חודשים של לקיחת ויטמינים וברזל…תלך לאיבוד.
בכל אופן נראה לי שהפחמימות העבירו אותי על דעתי כי היום היה יום ממש קשה, האמת היא שהוא שהתחיל טוב. ישנו בקמפינג קרוב לפעילות הבוקר שלנו, אתמול לקראת ערב כשהגענו אליו, עקב התברברות של ה-GPS הגענו לאגם מדהים שיצאו לי ממנו כמה מהתמונות המוצלחות של הטיול עד כה.
והבוקר: בנוהל, מגיעים לאתר הפעילות: לא רוצים לצאת, לא רוצים לעשות כלום.
באופן כללי אתמול חצינו את הגבול ממדינת ורמונט שהיא האחרונה בחלק של הטיול של ניו-אינגלנד ועברנו חזרה למדינת ניו-יורק. אנחנו בפארק ענק שנקרא ADIRONDACK שהוא בעצמו בגודל מדינה קטנה.
הוא מלא בנחלים, אגמים, יערות ומה לא.
היום הלכנו בבוקר למקום שנקרא NATURAL STONE BRIDGE AND CAVES
מקום ממש חביב עם הרבה זרימת מים, מסלול הליכה די פשוט, קצת מדרגות קצת גשרים ובעיקר: משכירים מנשאי גב, ולא רק משכירים: זה עולה 1$ למנשא !!!
שזה מדהים, דיברנו על זה שבטח בארץ היו משכירים ב-50 ש"ח.
הילדים סוף כל סוף היו במנשא, שאפשר לנו לעשות את המסלול בקלילות (למרות המשקל), בלי תלונות, למרות שזה לא מנע מהשניים לדווח שהם עייפים והם רוצים לחזור לקראוון.

היה שם ממש כיף, יצאו תמונות טובות, ושום דבר לא בישר על מה שיצפה לנו עוד.

הייתה לנו נסיעה של מעל שעה לאיזור של מקום שנקרא LAKE PLACID, עיירה קטנה, שבה נערכו משחקי אולימפיידת החורף ב-1984 וב-1932 (אני חושב אל תתחילו לגגל עכשיו רק כדי לכתוב בתגובות שבעל הבלוג אדיוט). מה שכל-כך מוזר שהעיירה פצפונת ופתאום רואים אולם ענק של החלקה על הקרח. יש שני מתקני גלישה עצומים ליד העיירה. מדהים.
נסענו למקום שנקרא HIGH FALLS GORGE שממש קרוב לפה כדי לראות (איך לא) עוד מפלים (מדהימים).
כשהגענו נפתחו שני שערים:
שערי השמיים שפתחו גשם שוטף.
ושערי הגיהנום מהם הגיחו שני השדים הקטנים לבית אנגל..וכשאני קורא להם שדים קטנים, זה אחרי עידון רב ומדיטציה של שעות טרם באתי לכתוב.
בדוכן של הכרטיסים השניים עשו סצינה כמו הפרסומת של הילד בסופר שצורח ובוכה ומעיף קרטונים על הרצפה, נשכב עליה אל מול אביו המתבייש בזמן שכלה קונים בסופר צופים בו במבטים מרחמים והרעיון של הפרסומת הוא: אל תהיה טיפש, קנה קונדומים !!!
אז השניים האלה בכו כל-כך שם וצרחו….שכשקנינו את הכרטיסים…שאלנו אם הם רוצים לאמץ.

כן, גם לנו יש רגעי שפל.
הגשם היה שוטף מידי ולא יכולנו גם לסחוב את עוץ לי וגוץ לי וגב להירטב עדשד עצמותינו….אז חזרנו לקראוון מוטרפים, עצבניים, הילדים עם עיניים אדומות.
הודענו להם שחוזרים מחר לכרכור ואז אלון  בבכי הודיע שהוא לא רוצים לחזור לכרכור, אלא ליסוע לבית של מיקי.

הכל בגלל הטלויזיה אני חושב.
מצד אחד היא מעניינת אותם והם די מכורים אליה, הם רואים פה מנות טלויזיה פי כמה וכמה ממה שהם רואים בבית שזה רע מאוד, מצד שני מה נעשה ? איך אמורים להעסיק שני ילדים קטנים שקשורים בכסאות בטיחות במשך שעות כשצריך לגמוע מרחקים.
ואנחנו לא מגזימים…אולי נוסעים בימים קשים 100 מייל.

חשבתי היום על הטיול שלי עם ההורים שלי לחו"ל, הייתי בן 7.5 והאחיות שלי בנות 11 ו-12.
חרשנו את אירופה במשך חודש, ואני זוכר שאנחנו שיחקנו במושב האחורי או ישנו, או הצקנו אחד לשני, ונסענו וההורים שלי כל-כך התפעלו מהנוף והיו אומרים לנו: "תראו ילדים איזה נוף, תראו את העצים, תראו את ה…."
ואנחנו ? השתעממנו, בקושי הרמנו את הראש ואם הרמנו היינו אומרים: "אה….איזה יופי"
והרגשתי כאילו אני נענש על הטיול של אז.
איך אמא שלי (וכל אמא/אבא) הייתה אומרת לי ? : "שהילדים שלך יעשו לך מה שאתה עושה לי"
וככה זה.
אנחנו מוציאים טונות של כסף ורק רוצים להינות ושהילדים יהנו…וזה לא מעניין אותם.
ומה שמטריף זה שאחרי מריבות עד השמיים והצרחות, הם כן נהנים…אבל עד אז הנשמה יוצאת.

ואם כבר דיברנו על נשמה.

הילדים מכורים לפים-פם-פה. אחד הדיסקים הראשונים של טוביה צפיר.
אז שני דברים:
1. הנה זכרון על רותם כי מזמן אני לא כותב בפנקס: אחד השירים הכי אהובים על רותם היה על החתול במגפיים, כי הילדה ששרה אותו מאוד יפה וזה נורא ריגש אותו לראות אותה, אז בפעם הראשונה שהילדים ראו את פים-פם נזכרתי בו.
2. היום במסלול הליכה עשינו חידון פים-פם, אנחנו נותנים רמזים על דמות והילדים צריכים לפתור מי היא, למשל: "יש לי תלתלים זהובים ואני מטיילת לבד ביער, מי אני ?!"
אז אחת השאלות היו היום: אני ירוק ואם תנשקו אותי אהפוך לנסיך. מי אני ?"
אחרי שהילדים ניחשו צפרדע, צעדנו עוד שני צעדים והופ !
דנה הכריזה: "הנה צפרדע" ושם הייתה לה צפרדע על האדמה.
ואני שואל: WHAT ARE THE ODDS ?
דנה ואני הסתכלנו אחד על השני, לא אמרנו בקול…אבל אני חושב ששנינו חשבנו מי שלח לנו את הצפרדע, מי מהמשפחה החליט להשתתף במשחק שלנו ולעשות לנו משהו כיפי.

וזה הצליח, כי מיד חשבתי עליו.

אז תודה ילד מלאך שלי שם למעלה, אני שמח לדעת שאתה עוקב אחרינו…וטורח להשתתף 🙂

לילה טוב.

פורסם במקור ב-1 לאוקטובר 2009

————————————-

אז נכון עד עכשיו כל הדיווחים שלי הם של צפיחית בדבש ?
וכל התמונות של חיוכים ?
אבל מה לעשות יש גם ימים מתישים.
לא קל הסיפור הזה, היום סגרנו את היום ה-18 של הטיול, ובכלל לא קל פה.
אנחנו רוצים לעשות כיף. ונראה לי שגם הילדים, אבל זה לא תמיד הכי הולך ביחד טוב.
אתמול למשל היה יום ממש מעולה: הלכנו למקום שנקרא LOST RIVER GORGE שזה מקום עם מפלון קטן, זרימת מים כמעט בכל מקום, מערות קטנות שזוחלים בהן מצד לצד (מחולקות לשלושה גדלים – ועם זאת סחבק עבר בכולן), וכ-1000 !!!מדרגות: 500  בדרך למטה ועוד פאקינג 500 למעלה. אח"כ היינו במפלים מדהימים שנוצרו בתוך נקיק באיזה מסדרון ארוך של סלעים (קשה להסביר את זה), שה"נקיק" הזה ברוחב כל-כך גדול שבנו שם מדרגות מעץ, בקיצר כמה מטרים רוחב.
לסיום עלינו להר קנון המדהים שהתחיל כבר להתכסות בשלג קל (האמת היא קרח) ועולים אליו ברכבל ויש נוף מדהים.

אה כן, והיינו אחרי המפל במקדונלדס.

ובכן, איך היום התנהל ?
שיגרה: מגיעים לאתר.
הורים: "קדימה צוות הגענו להרפתקאה"
ילדים: (תוך כדי בכי קורע לב של ילדים שמתעללים בהם) "אני לא רוצה להרפתקאה, לא לכבות את הטלויזיה, תלך/י מפה, אני לא אהיה חבר שלך, ובכלל לא דיברתי איתך"
הורים: "טוב אז ביי, אנחנו הולכים לבד. אתם נשארים בקרוואן לבד ?!"
ילדים: (בבכי היסטרי): "אני לא רוצה להישאר לבד"
הורים: "יופי, אז בואו איתנו"

בשלב זה ההורה (במקרה הזה אני מדבר רק בשמי), כבר מותש, מנטלית.
אח"כ במערות, כיף חיים (חוץ ממערה אחת ממש קטנה שהתעקשתי לזחול בה למרות האזהרות של דנה, וכמובן שהיא צדקה, כי היא הלחיצה את הילדים), נדב נהנה בטירוף, אלון אמר שהוא לא נהנה (בגלל המערה הקטנה), אבל אח"כ מודה שהיה כיף במערות הגדולות.

שידור חוזר עם המפל.

שידור שליש
י וסופי – העלייה ברכבל להר קנון.
שעליו הילדים נהנו בטירוף כי זה היה השלג הראשון שלהם והם אכלו אותו כמו קורנפלקס.

ובסוף היום, אנחנו מותשים טוטאלית ואז שואלים את הילדים: בוא ניזכר מה עשינו היום ?
מה הכי היה לכם כיף ?
נדב: "הכי כיף…היה במקדונלדס 😦

אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
ההההההההההההההההההההההה
הההההההההההההההההההההההההה
ההההההההההההההההההההההההה

חאלס, חאלס עם המקדונלדס הזה, אני מרגיש כמו ההוא שעשה ניסוי בסרט ההוא: SUPER SIZE ME UP
הוא עשה ניסוי שבמשך חודש הוא אכל בוקר צהריים וערב במקדונלדס.
זה גמר לו את החיים, הבריאות שלו הדרדרה, חיי המין נדפקו לו, המצב רוח.
וככה אני מרגיש (ובמאמר מוסגר, אין לי שום בעיה עם חיי המין שלי וגם אם הייתה היא לא קשורה למקדונלדס).

בהתחלה שהלכנו, עוד הייתי מזמין אוכל.
אח"כ גם זה נפסק.
עברתי רק לאכול את הצ`יפס מהארוחה של אלון (כי הוא הרי לא אוכל צ`יפס), אתמול גם זה כבר גמר אותי.
ואפילו הספרייט מהמכונה דוחה אותי.

והם ?
מכורים. כמה שיותר. כל יום. חולים על זה.
איך יכול להיות ? מה זה הדבר הזה ?

וכל הזמן דנה מתפקעת מצחוק, כי היא נזכרה שההורים שלי שעשו טיול מאורגן לארה"ב במשך חודש, נלקחו כל יום לאכול במקדונלדס.
איך אמא שלי שרדה את זה לא ברור לי עד היום.
שואה קולינרית זה מה שזה.

תראו בסה"כ ממש טוב לנו, כיף לנו, רואים דברים מדהימים, השלכת פה ממש מדהימה, אי אפשר להסביר את העזות של הצבעים, לא יודע אם אפילו מה שאני מצלם יצליח להעביר את זה מספיק טוב.
בקיצר בסה"כ ממש טוב, אבל יש רגעים מתישים, 5 שבועות של 24 שעות ביממה ביחד זה טיפה הרבה.

בחוץ יש גשם שוטף, מקווים שמחר יתבהר שלא יחרב לנו את היום.
היום היינו במפעל של בן וג`ריס, יצרני הגלידה המפורסמים, בעיניי היה מעפן, גם לא יצרו גלידה היום (לא שאני רואה איך לראות מישהו בחלוק לבן שופך ארגז מלא צימוקים או עוגיות שוקולד לתוך מיכל אחר כחוויה משנת חיים או שיאו של הטיול), היינו בעוד מפל שהלכתי בכלל לראות לבד (הילדים נרדמו ולדנה לא היה כל-כך כוח), בשביל זווית צילום טובה הורדתי נעליים וגרביים, קיפלתי מכנסיים עד הברכיים ונכנסתי למי הנחל והמפל עד גובה הברכיים, והיה קור מוות !!! הרגשתי שכפות הרגליים שלי נשארות במים, אבל התמונה בפתיחת הרשומה הנ"ל הם עדות.
כשבאתי לשם ונכנסתי למים היה שם איזה איש חביב, מקצוען, בא עם חצובה (לי לא היה), ושלט שמחובר למצלמה כדי לשחרר את הצמצם בלי מגע בגוף כדי שהתמונה תצא מושלמת…אבל מהמקום שהוא עמד חצי מהמפל הוסתר ע"י סלעים וצמחיה.
ופתאום באתי אני, לא רואה בעיניים, נכנס למים עם המצלמה.
והוא אמר לי, וואלה זה מה שצריך לעשות אבל אני לא מוכן לעשות את זה…

התמונה בפתיחת הרשומה לשיפוטכם אם היה שווה….
לילה טוב

פורסם במקור ב-1 לאוקטובר 2009.

————————————–

אני צובר פה פיגורים כאלה רציניים, שעד שאני אזיז את עצמי הטיול הזה ייגמר.
כמובן שהשאלה היא למה שוב רק לקראת חצות אני מתחיל לכתוב ?
ובכן התשובה מאוד פשוטה: ענבים.
דנה הייתה חייבת לקטוף את הענבים, כי הם ינבלו עד הבוקר.