פורסם במקור ב-29 לספטמבר 2009

————————————

אז נכון מזמן לא כתבתי. כי אני עצלן. גם הימים פה כל כך מלאים וארוכים שאני מגיע אליהם עם הלשון בחוץ, וגם העובדה שפחות או יותר בכל קמפינג מצאנו אינטרנט אלחוטי ואז או שהורדתי את פרקי פתיחת העונה של HOUSE, השרדות 19, HEROES
AMAZING RACE וצפיתי בהם, או שהשתמשנו במחשב לתכנן את צעדינו לימים הבאים…או שהפסדתי שוב במאבק לאפליקציית השטן…FARMVILLE
אבל תשמחו לדעת שיש לדנה כבר פילים בחווה.

בכל אופן, עצרתי אני חושב פעם אחרונה בבהאמה. ביום הראשון שהיה די מדהים.
למחרת בבוקר יצאתי לשתי צלילות (הצליחו למצוא עותק של רשיון הצלילה שלי), היו לי ציפיות גבוהות מהנושא.
וכגודל הציפיות, גודל הנפילה ! 😦
היו שתי גרסאות למה שהלך שם, מה שהיה כתוב בעלון שחילקו בספינה ומה שהמדריך על הספינה סיפר: "מה תראו כאן ? ובכן קוראים למקום הזה "המערות" אבל זה יותר נקיקים שאפשר לדחוף לתוכן את הראש ולהציץ. תראו המון דגי שמש. המון דגים צבעוניים, שונית גדולה. שימו לב למדריך שיעיר את תשומת ליבכם לדברים מרגשים. בצלילה השנייה נגיע ל-SHIP WRECK שזו הייתה ספינה גדולה שהשלטונות החליטו להטביע, אז הם פיצצו אותה"

ומה היה שם באמת ? ובכן:
1. חול.
2. ערימות של חול.
3. לא מעט דגי שמש, שגדלתי בסביבתם ומעניינים לי את הביצה.
4. מעט דגים, במעט צבעים, שכל-כך משעמם להם שם שהם קצת מתלהבים מהצוללנים.
5. שאריות של שונית שמתה שלעומתם המצב של השונית באילה הוא מופלא.

כל-כך מאכזב. שתי צלילות מעפנות. העובדה המנחמת היחידה הייתה שכל-כך היה לי כיף לצלול שוב אחרי שנים של הפסקה…

אבל שילמתי מחיר כבד על הצלילה.
המים היו חמים ונעימים ולא היה צורך בחליפת צלילה. כשירדנו לצלילה השנייה למים המיכל שלי השתחרר מהמאזן, הח`ברה על הספינה קראו לי חזרה כדי לסדר את זה, הם משכו את המיכל וניסו לסדר את זה ודי בפראות ובסוף הצליחו.
מייד כשהתחלנו לצלול, משהו הרגיש לא בסדר ושלחתי יד לצוואר לחפש…לחפש את רותם שלי, הג`ירפה שעל צווארי, הקמע שלי ששומר עליי ומביא איתי את נוכחותו של רותם לכל מקום.
ולא מצאתי. חיפשתי בהיסטריה לכל הכיוונים במים, מצאתי פתעום את השרשרת הקרועה….אבל לא את הג`ירפה.
היא הלכה לאיבוד.
הג`ירפה של רותם נחה לה באוקיאנוס במימיה החמים של נאסו, עיר הבירה של איי הבהאמה.

אז לאחיותיי שקנו לי אותה….אני זקוק לאחת חדשה בדחיפות.

את שארית היום העברנו ביחד, בטיול מאורגן בנאסו, שאם לומר את האמת, די משעממת, מכוערת, ענייה.
אפילו התמונות לא יצאו משהו.
הלכנו גם לשעה לחוף הים, היה נחמד, אבל לא התקרב למה שהיה יום לפני זה.
העיר הזאת כל-כך גרועה שעד שסיימנו עם הים כל החנויות נסגרו, הם ב-6 כבר לא נמצאים בשום מקום.
הילדים השתעממו (חוץ מאשר בסניף של מקדונלדס).
אכזבה.

את היום האחרון של ההפלגה בילינו בלב ים, היינו בבריכה קצת (גיגית), התגלשנו במגלשה וצילמתי את השקיעה בלב ים (יצא טוב).

וזהו. חזרנו לג`קסון-ויל לתפוס טיסה לניו-יורק.

ביי

פורסם במקור ב – 26 לספטמבר 2009.

—————————————-

אז נכון שלחתי לכולם הודעה על פתיחת הבלוג לפני שלושה ימים. אבל פתחתי אותו בשארית כוחות אצבעותיי על האייפון, וכלום יודעים שאני חסיד גדול של האייפון שלי (הג`אדגט הכי טוב שאי פעם היה לי), אבל לכתוב בו רשומות לבלוג זה כבר היה מוגזם.

אז למה לא השתמשתי בלפטופ החדש אתם בטח שואלים ?! ובכן התשובה מאוד פשוטה ונעוצה במילה אחת:

FARMVILLE !!!

כן אפליקציית השטן אשר הגיחה לפייסבוק לפני כמה שבועות וחרבה את חייהם של רבבות בהתמכרות קשה תפסה את העדיפות כאשר דנה הייתה צריכה במשך שעות לחרוש, לזרוע, לקטוף ולהשקיע בחווה שלה.

ואני נרדמתי בסופו של דבר עם האוזניות והמוסיקה שלי לתוך עוד לילה במיטה עקומה (עוד נגיע לזה…)

טוב מספיק  בכי מצידי. עכשיו אני בלב ים. על שייט לאיי הבאהמה עם חברת קרניבל קרוז, אז נכון יש פה אינטרנט אלחוטי במחיר "מבצע של רק 25$ לשעה", אבל אני מוותר על התענוג המפוקפק הזה וכותב את הכל בצד כדי שזה לא יעלם לי מהראש. כשנגיע לסיויליזציה (עיין ערך אינטרנט חינם) אני יעלה הכל לבלוג (מוזר לי בכלל להשתמש במילה הזאת).

פורסם במקור ב-26 לספטמבר 2009

————————————————-

כמו כל דבר בחיים שלי, שום דבר כבר לא יכול להיות מנותק מרותם. כי הוא שם, שם תמיד אבל אולי זאת הבעיה, שהוא שם ולא פה…

בכל מקרה הטיול המופלא הזה התחיל מבחינתי בשיעור כואב בעובדות החיים. נסענו לכפר נטר לאסוף את אחותי יעל שתיקח אותנו לשדה התעופה ואח"כ תשמור לנו על האוטו במשך הנסיעה ואז בעוד שכולנו נוסעים לשדה, היא אמרה: "שמעתם מה קרה ? איזה נורא זה?!" ואני לא ידעתי ולא שמעתי ואז גיליתי, אז גיליתי שהבן של אילן רמון, אסף, נהרג בתאונת טיסה.

וכך,רונה רמון, אלמנתו של אילן ברגע אחד נהפכה מאלמנה מפורסמת לאמא שכולה. ולא שאני ממעיט בגודל האובדן של אילן, אבל אני חושב שרונה קיבלה שיעור כואב בכמה אובדן יכול להיות גדול ונורא מכל.

ואחיו של  אותו טייס צעיר מיתומים מאבא פתאום איבדו אח.

ואני ישבתי שקוע במושבי מאחורי ההגה השערות המועטות שעל ידיי סומרות ועולמי הפשוט התערער בן רגע. כי מה-21/2/07 אני מרגיש חסין. אני מרגיש שאני והמשפחה הקטנה שלי מוגנים. אני מרגיש שאלון ונדב מוגנים ולא יצטרכו לחוות אובדן שוב לעולם, עד שזה יהיה טבעי בעוד עשרות שנים. כי למדתי ש"הברק לא מכה באותו מקום פעמיים",כי למדתי סטטיסטיקה והסתברות וזה נראה לי בלתי אפשרי.

כי למרות שאני לא מאמין בכלום, אני כן מאמין במקום מסויים שדברים טובים יקרו לאנשים טובים והפחות טובים או הרעים…לאנשים הפחות נחמדים.

ולכן אני חי (או משתדל) לחיות כל יום, כאילו אין מחר, אבל מתוך איזה שהיא ידיעה שיש לי בטחון בשלמות המשפחה שלי.

וכך משפחת רמון המסכנה פקחה את עיני רגע לפני פתיחת הטיול החלומי והזכירה לי כמה החיים שלנו שבירים, שפאקינג כלום לא מובטח לנו ודברים נוראיים קורים לאנשים מדהימים…ושרותם, רותם הקטן והמדהים שלנו איננו פה, אבל הטיול נפתח במחשבות עמוקות עליו, למרות שהפעם האחרונה שחשבתי עליו הייתה בצהריים של יום הנסיעה, כאשר ביקרנו את חלקתו והשקנו והדלקנו נר והרגשתי רגשות אשם כבדים על זה שאני נוסע. על ההנאה הרבה הצפויה לנו בלעדיו.

וזאת ההזדמנות לספר ששאלתי את דנה יום או יומיים לפני הנסיעה אם היא חושבת שאנשים מקנאים בנו. והיא אמרה שכן, שבטוח (אפילו מישהי הודתה בכך).

וזה מצחיק אותי/מעציב אותי שאנשים מסוגלים לקנא בנו, לקנא בפיסה מחיינו.

לא מבין על מה ולמה. הריני מכריז על המבצע של משפחת אנגל: כל כספנו, קורת הגג שמעל ראשנו,כל דבר חומרי…עבור החזרתו הביתה של רותם. המבצע פתוח לכל אחד ואינו מוגבל בזמן.

אז זהו,ככה התחיל הטיול, בשיעור, בתהיות ובזעזוע. נקווה שמפה זה רק ישתפר.