21/2/2013
שלום ילד.
שש שנים. שש שנים זה המון זמן לפתח המון המון טקסים קטנים שמובילים לרגע הזה.
שש שנים באיזור נובמבר, כשמגיע יום ההולדת שלי (שאני לא חוגג כבר שש שנים), אני מתחיל להילחץ שעוד שנייה פברואר.
שש שנים חודש לפני, ב-21 לינואר, אני מפסיק להתגלח, כאילו שוב ה- 30 ימים אחרי שהלכת, שוב מזניח את עצמי כדי שיגרד לי, כדי שיציק לי כדי שאזכור אותך יותר חזק.
שש שנים שבחודש הזה, יום אחרי יום נשימתי מתקצרת, בריאותי הנפשית מתרופפת לה כמו בובת סמרטוטים שתפורה מטלאים, והתפרים נפרמים אחד אחרי השני עד שכל המילוי שלה יוצא החוצה ביום הזה.
וכבר שנתיים או שלוש שבחודש הזה באוטו אני תמיד שומע את אוטו פלייליסט שהכנתי לי של שירים שמזכירים לי אותך ובוכה לי שם בשקט באוטו או בצרחות רמות. ודווקא השנה בעיקר נדבקתי למילים של אמיר דדון ששר:
"עכשיו כשהכל נגמר
רציתי להגיד לך תודה
מחר יאיר אותו כוכב
רציתי להגיד לך תודה
תודה על כל שנייה
של צחוק גדול ושל שתיקה
של אמת יפה מבלי כל פחד
על הימים והלילות ביחד תודה."
שש שנים, ששבוע או שבועיים לפני אנחנו באים לכאן ומנקים ומנכשים, וצובעים ושותלים ומחדשים…ולא מאמינים כמה זה יפה, וכמה זה לא בסדר שזה יפה כאן.
שש שנים שחודש לפני שאנחנו "מוציאים הזמנה" כאילו אנחנו עושים אירוע, יש אנשים שיש להם את מסיבת הפורים השנתית שלהם….לנו יש את זה, ומשנה לשנה זה נראה פחות נעים להזמין אנשים ולהעיק עליהם, אבל כבר שש שנים אנחנו מצליחים להתמלאות בכוחות כשהם באים ומחבקים.
שש שנים שרגע לפני חצות אני ניגש לחדר של האחים שלך ומכסה אותם טוב ומנשק את ראשם ומודה לך שהם פה ושאתה שומר עליהם כל יום מחדש.
שש שנים שאני מחכה לחצות של ה-21/2 בשביל להתחיל לכתוב לך ולנסות לסכם את השנה האחרונה בחיינו ולספר לך בעוד כמה דרכים חדשות זה כואב וכמה אנחנו מתגעגעים אלייך יותר.
ושש שנים שאני דוחה את זה לרגע האחרון, כותב ומוחק, כותב ומוחק, ומסתכל על מה שכתבתי ונוחר בבוז לעצמי בחוסר שביעות רצון שזה כל מה שהיה לי לומר לך
ושש שנים שכשאני קורא את זה בבית רגע אחרי שסיימתי שאני אומר לעצמי, שהשנה אין סיכוי שאני אמרר בבכי לפני כולם, כי זה בכלל לא מרגש זה סתם איזה נאום או אקו של נפשי הפצועה, אבל בעצם אני מתחיל ליבב כבר בהליכה על השביל לכיוון הספסל…
ושש שנים שמישהי באה לשיר לך פה בקול של מלאך כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם
וכבר שנתיים או שלוש שבערב לפני, אני בוחר את הסיפור של לפני השינה, זה היום בשנה שזה התור שלי ואני בוחר באופן קבוע ללכת לשידה שלי ולהוציא משם את הספר היחיד שלך שלא הסכמתי להשאיר בספריה. "הילד הכי שמח בעולם", אני זוכר עוד כשנתקלתי בו בחנות כשהיית בחיים, לא האמנתי למראה עיניי, ספר שקרוי בדיוק בכינוי שהדבקנו לך, הילד הכי שמח בעולם, הנה תראה זה אפילו כתוב כאן על האבן.
אז הערב הקראתי אותו לאלון ונדב, וקצת דיברנו עלייך, ולמה בחרתי את הסיפור הזה, ולמה אני מקריא אותו הערב ולמה תורי לבחור, ומה המסר שבסיפור. ושוב בלי שהתכוונתי שמתי על כתפיו של אלון את אותה מעמסה נוראית שהוא לא ממש יכול לסחוב, וזה פתח מפל של דמעות ובכי וקריאות של אלוני "אני רוצה את רותם". כן, זה ברור לי מאיפה זה בא, וברור לי שאני הייתי הטריגר לזה ולא הייתי אמור או צריך לעשות את זה, אבל רק רציתי שנזכור קצת ונדבר, זה פשוט נסחף לכיוונים לא כל-כך טובים. אמא קצת הצילה את המצב עם רעיון ממש טוב, שיעצום עיניים ושרגע לפני שהוא נרדם שיקרא לך, ושאולי אז הוא יבוא בחלום וישחק איתך, ואני צירפתי את חיים העכבר שלך שיושב כל השנה על השידה המאובקת ולבסוף הוא נרגע…..ונרדם.
אז תגיד הלכת לבקר אותו הלילה ? שיחקתם ביחד ? הוא כבר ממש גדול אתה יודע נכון ? הוא בכיתה א'3, כמו שאני הייתי כשהייתי ילד. כבר לפני שנה כשעמדנו כאן הוא היה יותר גדול ממך.
אבל אז המאזן שלך היה עדיין חיובי, היית יותר חי ממת. אבל לפני חודש וחצי גם זה נגמר, המאזניים האלו גם התהפכו, ואתה כבר יותר זמן כאן, מתחת לאבן הקרה הזאת מאשר על פני האדמה. ואולי בעצם יותר נכון לומר שאתה יותר זמן חופשי ומאושר ובריא מאשר היית כאן.
נדב שאל אותי השנה, האם יש ארצות שאין בהן עננים. וחשבתי על זה ואמרתי לו שאני לא חושב, ואז פיתחתי את המחשבה בראש על זה שאתה תמיד על איזה ענן רך ונעים, והאם כשאני מרים את ראשי לשמיים והם נקיים מעננים, האם זה אומר שאינך כאן ? האם זה אומר שאתה בעיר או ארץ אחרת כרגע ? ואם אתה על ענן, האם כשאני טס במטוסים ומסתכל מהחלון והעננים מתחתיי האם יש לי סיכוי לראות אותך שוב….
אחרי שהמאזן שלך בין העולם הזה למקום הזה שבו אתה נמצא השתנה, שוחחתי עם חבר שלי אלון. הוא תמיד מאתגר אותי בשאלותיו, אני לא חושב שמישהו אחר ממנו מעז לשאול אותי שאלות קשות ונוקבות, אני מעריך מאוד את השיחות שלנו, כי דבר ראשון הוא בין הבודדים שמעזים לדבר איתי עלייך בכלל וכי הן גורמות לי לחשוב, וכי לפחות לפי מה שהוא אומר, הן גורמות לו להעריך את חייו יותר. אז שוחחנו לפני חודש אחרי שהשלמתי את הספירה של הימים של חייך אל מול ימי מותך, והוא שאל האם העובדה שיש שלושה אוצרות נוספים בבית לא עוזרת ? וחשבתי על זה בדיוק לשנייה ומיד עניתי, שהלב האנושי הוא דבר מדהים, הרי כולנו חווים אהבה, אהבה אמיתית, להורים, לאחים לאחיות, לחברה, לאישה שאיתנו שאנו בוחרים להתחתן איתה, ואז אתה מבין שלא הבנת מהי אהבה ואושר אמיתיים עד שהחזקת בפעם הראשונה את הילד שלך בידיים, זה לא שלא אהבת קודם, זה פשוט משהו אחר.
ואז אתה בשיא השיאים של האהבה וכל הלב שלך מוקדש לאותו ילד. ואז בא הילד השני, ואתה נורא חושש, איך אוכל לאהוב עוד ילד ברמה שכזאת ? ומה זה אומר, שאני צריך לחלק את אהבתי לשתיים ולהעניק חצי לכל ילד ?
לא. התשובה היא ברורה, הלב שלך מתרחב, בשביל להכיל כפול מהאהבה שתספיק באותה מידה לשניהם.
ואז לשלישי. הלב משלש את עצמו מגודלו המקורי. וכך ברביעי. נורא פשוט.
ואז, כשקורה מה שקרה לנו, אז פשוט נוצר חור בלב, חור ענק. ונכון, הלב בגודל פי 4 ממה שהוא התחיל, ו-3 מתוך ארבעת חלקיו הם אין סוף של אהבה וטוב בחיי, אבל עדיין יש שם חור ענק, וכמו שלא חילקתי את הלב בשבילהם, אלא הגדלתי אותו, הם לא יכולים (ולא צריכים) למלא את החלל שנוצר שם.
ואני חושב שאלון הסכים כמעט מיידית עם מה שאמרתי, אני חושב שהוא הבין על מה אני מדבר, את ההגיון שבדבר. אני חושב לפחות….כי זה לא באמת הגיוני שאתה מת.
ואם כבר אנחנו מתעסקים במה הגיוני ומה לא, אז מה שקרה לי השנה איתך ועם חלומות זה לא הכי הגיוני שבעולם.
חלמתי עלייך המון פעמים, אני חושב שיותר ממה שחלמתי עלייך בכל החמש שנים הראשונות.
חלמתי שהמציאו מדפסת שמדפיסה לי אותך מחדש והספקתי רק לחבק אותך.
חלמתי שאנחנו מחפשים אותך בבית חולים אפל ותת קרקעי, כמעט מוותרים, ולפתע שומעים את קולך, אני רץ ומחפש בכל החדרים, לבסוף מוצא אותך, שוכב על מיטה, אני מרים אותך בידיי וקורא בשמך ומחבק אותך.
ומתעורר. ולא זוכר אם הספקת לפקוח את עינייך ולראות שאני שם שוב לקחת אותך הביתה.
וחלמתי שוב ושוב ושוב, כל פעם בדרך קצת אחרת שוב איך אנחנו מאבדים אותך, כל פעם בדרך אחרת, כל פעם בבית חולים כזה או אחר, כל פעם אני בוכה בחלום, כל פעם מתאבל. כל פעם בורח לחלומות כדי לחוות את האבל עלייך בצורות הכי קשות והכי אינטנסיביות כמו שאינני יכול במציאות.
והכי נורא היה לפני חודש. היינו בגרמניה, רק אמא ואני, מלון נחמד, מיטה נוחה וכרית רכה ובלי ילדים שיעירו אותך באמצע הלילה או בחמש בבוקר.
חלמתי שוב שאני מגיע לטיפול נמרץ בשניידר. שוב אתה שם, שוב אתה גוסס. ושוב אני הולך באותו מסדרון, ובדלת הכניסה יש אינטרקום וקודן. ומשפחות המאושפזים יודעות את קוד הכניסה.
ובחלום ניגשתי אל הדלת, והקשתי את הקוד בקלות. בחלום ידעתי אותו. ובחלום התחלתי לבכות, בכיתי כי ידעתי את הקוד עדיין, שש שנים אחרי ואני עדיין יודע את הקוד לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים…ומה זה אומר עליי.
והתעוררתי נסער. ושמחתי שזה רק חלום. וחזרתי לישון. ונרדמתי ברגע. וברגע שעצמתי את עיניי החלום המשיך. שוב ושוב ושוב. והתעוררתי. ונרדמתי. והתעוררתי. ונרדמתי.
והחלום לא הפסיק, מעולם לא חלמתי חלום שהתעוררתי ממנו וחזרתי לישון והוא המשיך שוב ושוב כמו תקליט ישן ושרוט. ובסופו של דבר לא ישנתי כמעט כל הלילה.
ושתדע שפיספסת המון דברים טובים השנה. המון.
בני הדודים שלך עברו לכאן לכרכור והם שכנים שלנו עכשיו. אחד מהם אתה בכלל לא מכיר. עידודו. הוא נולד כמעט בתאריך שלך, ואיזה מזל שלא. הוא ולוטני הולכים לאותו גן ביחד.
וגיא שכל-כך אהבת…הוא חגג בר מצווה השנה, הוא עלה לתורה…..ולא באת לזרוק עליו סוכריות טופי ולהתגלגל מצחוק.
ורני שנולד 7 חודשים אחרייך מסיים השנה בי"ס יסודי….כיתה ו', אז מה זה אומר עלייך ? באיזה כיתה אתה היית היום אם רק היית נשאר ?
ואחיך אלון בכיתה א', והוא קיבל לפני שבוע תעודה ראשונה….והוא קורא וכותב…והוא תלמיד והכל…ואת כל החוויות האלו של בי"ס אנחנו חווים איתו פעם ראשונה ומרגישים קצת מרומים כי זה כבר היה צריך לקרות לפני שנים.
ודודה יובלי כבר קצינה, היינו בטקס, ושפכנו עליה מים ואלון ונדב טיפסו על הטנקים שברחבה והצטלמו על התותחים…חבל שלא באת.
ודוד שלך אסף התחתן, אתה מבין בשביל זה נסענו לגרמניה, להיות שם איתו ביום הזה, וזה אומר שיש לך דודה חדשה, גם אותה אתה לא מכיר, קוראים לה דיאנה, אני חושב שממש היית אוהב אותה….כי היא אוהבת אותך והיא בכלל לא מכירה אותך.
תגיד איך אפשר לאהוב אותך בלי להכיר אותך בכלל ?
ושתדע שאני חולה, אני חולה חודש. ולא סתם חולה, יש לי דלקת ריאות. בדיוק כמו מה שהיה לך אין ספור פעמים, בדיוק כמו מה שהצית את הגפרור האחרון בנר החיים שלך.
ולפני איזה שבוע באמצע הלילה כששוב השתעלתי בלי סוף, התחלתי לבכות, לא כי אני חולה, לא כי היה לי קשה, כי הכל התערבב, המחלה, עם הציפיה ליום הזה, עם המחשבות עלייך, והשתעלתי ובכיתי עד שהקאתי את נשמתי. כי הכל כבר היה צריך לצאת החוצה.
כי הגוף שלי קצת קרס בחודש האחרון, כי הנפש שלי קורסת כמו מגדל קלפים אחד גדול, אני בונה אותו מה-21/2 בערב כל שנה, קלף אחרי קלף אחרי קלף והוא די יציב רוב השנה, נוטה ליפול ביום ההולדת שלך, מתנדנד לו בחגים ומועדים ומתחיל לרעוד כחודש לפני, עד שב-21/2 הוא קורס לגמרי עד שנשארים רק ארבעה קלפים שעומדים בבסיסו בלבד. אמא המלכה. אלון האס. נדב הג'וקר ולוטן המלך של הבית. שבלי הבסיס הזה לא היה לי סיכוי לבנות את המגדל הזה שוב לעולם.
ואז בסבלנות אין קץ אני בונה אותו שוב מחדש במשך שנה ומקווה שהשנה הוא יהיה יותר יציב מהמגדל של שנה שעברה.
שתדע שזה בכלל לא נהיה קל פה לאמא ולי, השנה לוח השנה התעלל בנו באופן מיוחד, אם לא מספיק שצריך להרים מסיבת יום הולדת לעוד חמישה ימים, מחר צריך לחפש את האחים שלך, ושוב פורים, ושוב תחפושות ושוב תמונות…..ושוב אתה מפספס את פורים. זה פשוט לא אנושי.
ושתדע שכל הסימנים ששלחת בימים האחרונים התקבלו, כמו השיחת טלפון של הטעות במספר שלשום בערב: "עודד ?" שאל הקול מהמספר הלא מזוהה. "כן" עניתי. "האלן, תגיד: עבר כבר שבוע מהקבורה ?" ואני ממצמץ בעיניי ולא מאמין ורוצה לומר…לא, כבר עברו שש שנים פחות שלושה ימים…אבל תודה ששאלת….ואז הוא אומר, אני מצטער, טעות במספר, התקשרתי לעודד הלא נכון.
מעולה, אם אני העודד הלא נכון, אז אולי תחזירו לי את הילד שלי ?
והיום עמדתי בחנות וקניתי פימו להכין לך משהו, ואז מישהו מניח יד על כתפי ומתנצל שהוא מפריע, ושואל את המוכר איפה המפתחות לארון שלמעלה. על הצרור הוא עונה. והשני עונה לו…מוזר כי רותם לא מוצאת אותו…
ואני בכלל לא מופתע שזה קרה.
כמו שלפני שבוע הופעת בחלום של שירה בקצה השני של העולם, ב-13/2, באותו יום שאושפזת פעם אחרונה. ובחלום של שירה לבשת חולצה לבנה ורצת על דשא ירוק ונראית נפלא ונופפת לנו וצחקת נורא.
וזהו, ככה אני בוחר לסיים היום, איתך בחולצה לבנה, רץ על מרחבי דשא וצוחק וצוחק וצוחק.
אני אוהב אותך רותם אנגל. תמיד.
notasuperdad 