עוד מקדונלדס אחד ואני מקיא !!!

פורסם במקור ב-1 לאוקטובר 2009

————————————-

אז נכון עד עכשיו כל הדיווחים שלי הם של צפיחית בדבש ?
וכל התמונות של חיוכים ?
אבל מה לעשות יש גם ימים מתישים.
לא קל הסיפור הזה, היום סגרנו את היום ה-18 של הטיול, ובכלל לא קל פה.
אנחנו רוצים לעשות כיף. ונראה לי שגם הילדים, אבל זה לא תמיד הכי הולך ביחד טוב.
אתמול למשל היה יום ממש מעולה: הלכנו למקום שנקרא LOST RIVER GORGE שזה מקום עם מפלון קטן, זרימת מים כמעט בכל מקום, מערות קטנות שזוחלים בהן מצד לצד (מחולקות לשלושה גדלים – ועם זאת סחבק עבר בכולן), וכ-1000 !!!מדרגות: 500 בדרך למטה ועוד פאקינג 500 למעלה. אח"כ היינו במפלים מדהימים שנוצרו בתוך נקיק באיזה מסדרון ארוך של סלעים (קשה להסביר את זה), שה"נקיק" הזה ברוחב כל-כך גדול שבנו שם מדרגות מעץ, בקיצר כמה מטרים רוחב.
לסיום עלינו להר קנון המדהים שהתחיל כבר להתכסות בשלג קל (האמת היא קרח) ועולים אליו ברכבל ויש נוף מדהים.

אה כן, והיינו אחרי המפל במקדונלדס.

ובכן, איך היום התנהל ?
שיגרה: מגיעים לאתר.
הורים: "קדימה צוות הגענו להרפתקאה"
ילדים: (תוך כדי בכי קורע לב של ילדים שמתעללים בהם) "אני לא רוצה להרפתקאה, לא לכבות את הטלויזיה, תלך/י מפה, אני לא אהיה חבר שלך, ובכלל לא דיברתי איתך"
הורים: "טוב אז ביי, אנחנו הולכים לבד. אתם נשארים בקרוואן לבד ?!"
ילדים: (בבכי היסטרי): "אני לא רוצה להישאר לבד"
הורים: "יופי, אז בואו איתנו"

בשלב זה ההורה (במקרה הזה אני מדבר רק בשמי), כבר מותש, מנטלית.
אח"כ במערות, כיף חיים (חוץ ממערה אחת ממש קטנה שהתעקשתי לזחול בה למרות האזהרות של דנה, וכמובן שהיא צדקה, כי היא הלחיצה את הילדים), נדב נהנה בטירוף, אלון אמר שהוא לא נהנה (בגלל המערה הקטנה), אבל אח"כ מודה שהיה כיף במערות הגדולות.

שידור חוזר עם המפל.

שידור שליש
י וסופי – העלייה ברכבל להר קנון.
שעליו הילדים נהנו בטירוף כי זה היה השלג הראשון שלהם והם אכלו אותו כמו קורנפלקס.

ובסוף היום, אנחנו מותשים טוטאלית ואז שואלים את הילדים: בוא ניזכר מה עשינו היום ?
מה הכי היה לכם כיף ?
נדב: "הכי כיף…היה במקדונלדס 😦

אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
ההההההההההההההההההההההה
הההההההההההההההההההההההההה
ההההההההההההההההההההההההה

חאלס, חאלס עם המקדונלדס הזה, אני מרגיש כמו ההוא שעשה ניסוי בסרט ההוא: SUPER SIZE ME UP
הוא עשה ניסוי שבמשך חודש הוא אכל בוקר צהריים וערב במקדונלדס.
זה גמר לו את החיים, הבריאות שלו הדרדרה, חיי המין נדפקו לו, המצב רוח.
וככה אני מרגיש (ובמאמר מוסגר, אין לי שום בעיה עם חיי המין שלי וגם אם הייתה היא לא קשורה למקדונלדס).

בהתחלה שהלכנו, עוד הייתי מזמין אוכל.
אח"כ גם זה נפסק.
עברתי רק לאכול את הצ`יפס מהארוחה של אלון (כי הוא הרי לא אוכל צ`יפס), אתמול גם זה כבר גמר אותי.
ואפילו הספרייט מהמכונה דוחה אותי.

והם ?
מכורים. כמה שיותר. כל יום. חולים על זה.
איך יכול להיות ? מה זה הדבר הזה ?

וכל הזמן דנה מתפקעת מצחוק, כי היא נזכרה שההורים שלי שעשו טיול מאורגן לארה"ב במשך חודש, נלקחו כל יום לאכול במקדונלדס.
איך אמא שלי שרדה את זה לא ברור לי עד היום.
שואה קולינרית זה מה שזה.

תראו בסה"כ ממש טוב לנו, כיף לנו, רואים דברים מדהימים, השלכת פה ממש מדהימה, אי אפשר להסביר את העזות של הצבעים, לא יודע אם אפילו מה שאני מצלם יצליח להעביר את זה מספיק טוב.
בקיצר בסה"כ ממש טוב, אבל יש רגעים מתישים, 5 שבועות של 24 שעות ביממה ביחד זה טיפה הרבה.

בחוץ יש גשם שוטף, מקווים שמחר יתבהר שלא יחרב לנו את היום.
היום היינו במפעל של בן וג`ריס, יצרני הגלידה המפורסמים, בעיניי היה מעפן, גם לא יצרו גלידה היום (לא שאני רואה איך לראות מישהו בחלוק לבן שופך ארגז מלא צימוקים או עוגיות שוקולד לתוך מיכל אחר כחוויה משנת חיים או שיאו של הטיול), היינו בעוד מפל שהלכתי בכלל לראות לבד (הילדים נרדמו ולדנה לא היה כל-כך כוח), בשביל זווית צילום טובה הורדתי נעליים וגרביים, קיפלתי מכנסיים עד הברכיים ונכנסתי למי הנחל והמפל עד גובה הברכיים, והיה קור מוות !!! הרגשתי שכפות הרגליים שלי נשארות במים, אבל התמונה בפתיחת הרשומה הנ"ל הם עדות.
כשבאתי לשם ונכנסתי למים היה שם איזה איש חביב, מקצוען, בא עם חצובה (לי לא היה), ושלט שמחובר למצלמה כדי לשחרר את הצמצם בלי מגע בגוף כדי שהתמונה תצא מושלמת…אבל מהמקום שהוא עמד חצי מהמפל הוסתר ע"י סלעים וצמחיה.
ופתאום באתי אני, לא רואה בעיניים, נכנס למים עם המצלמה.
והוא אמר לי, וואלה זה מה שצריך לעשות אבל אני לא מוכן לעשות את זה…

התמונה בפתיחת הרשומה לשיפוטכם אם היה שווה….
לילה טוב

הקראוון ואני

כתיבת תגובה

פורסם במקור ב-1 לאוקטובר 2009.

————————————–

אני צובר פה פיגורים כאלה רציניים, שעד שאני אזיז את עצמי הטיול הזה ייגמר.
כמובן שהשאלה היא למה שוב רק לקראת חצות אני מתחיל לכתוב ?
ובכן התשובה מאוד פשוטה: ענבים.
דנה הייתה חייבת לקטוף את הענבים, כי הם ינבלו עד הבוקר.

והיא חייבת כסף, ואם לא יהיה קטיף ענבים לא יהיה לה כסף, ואם לא יהיה לה כסף היא תצטרך למכור את הפילים (ודרך אגב שמעתי אותה היום מתלוננת שכל הזמן נותנים לה פילים, ושדי מספיק כבר עם הפילים, שייתנו משהו אחר).
וכשהיא כבר באה לקצור את השדה, הסתיר אותו כדור פורח גדול ובתוכו, כבשה שחורה.
ואני שואל: עד מתי ? למה ? מה זאת ההתמכרות המטורפת הזאת…אני ממש מקווה שהליצנים שהמציאו את האפליקציה הזאת מליונרים כעת, שלפחות להם טוב.

טוב מספיק.

רציתי לספר על תחילת החוויות של הפרק המרכזי של הטיול שלנו: הקרוואן.

היה לנו בכלל יום מאתגר באותו יום שירדנו מהספינה בפלורידה, כמשפחה שהייתה לה טיסה מוקדמת, היינו חייבים לרדת מהאוניה בן הראשונים שזה גם אומר לקחת את המזוודות שלנו לבד. חוץ מזה, כבעלי דרכונים זרים היינו צריכים לבוא עם הילדים ב-6:45 בבוקר לפגוש את שלטונות ההגירה (שבאו ב-7:30 ותודה לכם על שההערנו את הילדים בשש וחצי ושמנו אותם בעגלות עם פיג`מות).
היציאה מהאונייה הייתה די סיוט: לסחוב שתי עגלות ובתוכן שני חפרנים, ושלושה תיקים ענקיים על גלגלים + שני תיקי גב מפוצצים + תיק מצלמה.
סיוט
עד שיצאנו מהאוניה הזענו בטירוף בלחות של פלורידה, שילמנו 60$ מראש כדי שיהיה לנו SHUTTLE עלק לשדה התעופה.
ה-SHUTTLE בקצה החנייה (בניגוד למונית שתחכה בפתח ותעלה 50$), וגם בנוסף לכל לא הופענו ברשימות של הנוסעים.
מזל שהנהג היה אמפתי והגיוני והניח שאף משפחה נורמלית לא הייתה ממציאה סיפור שכזה.

הטיסה ל-JFK בניו-יורק הייתה ממש טובה, שלושים ומשהו ערוצים בטלוויזיה.
אפילו התיקים הגיעו.

עד כאן החלק הקל.

מפה….העניינים הסתבכו:
דבר ראשון קיבלנו נהג מונית הודי…ואני לא מדבר על אינטיליגנט כמו מוהינדר סורש מ-HEROES, אלא הודי מבוגר, חיתול על הראש ויכולת להפעיל את ה-GPS שלו שהיא מאוד מוגבלת.
המונה טחן אותנו בנסיעה ללונג-איילנד בניו-יורק שם סוכנות הקרוואנים של כמעט $, שכמובן לפני זה הנהג ההודי רצה להוריד אותנו בחנייה של מסעדה יפנית, די זה מה שה-GPS אמר לו ושנצא לו מהמונית.
אחרי שהתקשרנו לסוכנות הם הצליחו להסביר לו לאן ליסוע והגענו לשם מותשים ועצבנים.

תוך כדי אלון ונדב כבר מחורפנים, צועקים, משתוללים, הולכים מכות, פיפי-שמיפי, סוכריה, מתגלגלים על הרצפה. קטעים איתם.
בסוכנות קיבלנו משימה לראות סרט וידאו של 20 דקות עם הסבר על הקרוואן.
היה קשה לשמוע חצי ממה שאמרו שם כי הייתה שם איזו כלבה פרחה שדיברה בקול רם כל-כך…
אחד מהפרטים שהיה שם בסרט פיספסתי שאחרי כמעט שבוע הבנתי איפה טעיתי.

בכל מקרה, עשו לנו סיבוב מסביב לקרוואן, לרשום מה לא בסדר, באנו עם רשימת CHECKLIST של מה לבדוק, וחצי מהדברים אי אפשר היה לבדוק, או לא היו, או אמרו לנו שיהיה באתרי הקמפינג, או שיהיה בסדר.
חוץ מזה הכלבה הכושית ובעלה ששכרו שם רכב היו צריכים לצאת מהמגרש אז די גרשו אותנו משם תוך דקות.

המצחיק הוא שלפני שאספנו את הקרוואן אמרתי לדנה שזה נורא מלחיץ אותי, כי אני זוכר שראיתי במירוץ למליון את שי וגיא מקבלים קרוואן בניון-זילנד ואחרי שנייה מגרדים אוטובוס שחלק שהם גירדו ממנו שיפד את הקרוואן.
דנה אמרה ששטויות, שם הם היו בלחץ והלחיצו אותם ושהם תוך דקות היו צריכים לעוף משם…ושלנו יהיה את כל הזמן שבעולם.

YEAH RIGHT !

עפנו מהמגרש של הסוכנות והרגשתי כמו עליסה בארץ הפלאות (מה יש לי עם הספר הזה…לא ברור), נהגתי לאט, הכיסא נמוך, מראה ימנית בלתי מתכווננת, הילדים טוחנים במוח מאחור, אני בפאניקה וכל מה שרצינו לעשות זה להגיע לסניף WALLMART הקרוב אלינו.
על פניו פשוט: מצאנו מראש באינטרנט כתובת, הזנו ל-GPS ויאללה.

א-מה-מה ?! במדינה NY הדפוקה הזאת יש מה שנקרא PARKWAY ויש HIGHWAY
PARKWAY מסתבר זה לא לרכבים גדולים, משאיות וכאלה, כי כל שניה יש גשר נמוך, בסוכנות הסבירו שגובה הקרוואן הוא 12 FEET , וה-GPS כל הזמן לקח אותנו דרך כבישים עם גשרים בגובה 7 או 8 או 9 FEET.
לא יכולנו לזוז.
עד היום לא יודע איך, אבל הגענו בסוף לאיזה חור ואז דנה ראתה בפוקס משאית של WALMART, ועצרנו נהג מונית שכיוון אותנו לשם.

שם עשינו קניות ראשונות של כל הבסיסים: מצעים, כריות, שמיכות, אוכל, מים, לא היו כסאות בטיחות לילדים.
הוצאנו שם מעל 300$.
היום הזה היה כל-כך מתיש והסוף שלו מפחיד, פשוט הרגשתי במבוך.
את הלילה בכלל בילינו בחנייה של WALMART, יש שם תאורה, מצלמות בטחון ותנועה כל הלילה, אך עם זאת תחושה לא נעימה.

הקרוואן ממש מגניב, לבעלי מידות קטנות עד בנוניות (למשל כל פעם שאני נכנס לשירותים/מקלחת אני מנסה לדמיין את חבר שלי גיא כץ יושב שם על האסלה….)
המיטה של הילדים היא מיטת מלכים מאחורי המטבח, דנה ואני לעומת זאת בחרנו בכוך שעוביו 50 ס"מ וממוקם מעל קבינת הנהג.
זה כל-כך צר שמי שישן בצד הפנימי בקושי יכול לרדת למטה…והוא נגיד את זה ככה: חוץ מלישון אי אפשר לעשות שם כלום….

אנחנו נתקעים כל הזמן בכל דבר, דופקים את הראש בתיקרה, דנה נפלה פעמיים בנסיון לרדת מהמיטה בלילה/בוקר…והילדים….חורפים כמו מלכים עד 9 בבוקר.

בסה"כ עכשיו אחרי יותר משבוע, זה ממש אחלה ומגניב "הבית על הגלגלים שלנו" ואני מרגיש נוח לנהוג עליו אבל היום הראשון ולמחרת הנסיון לצאת ממדינת ניו-יורק בלי לעבור ב-PARKWAY היו כל-כך מייאשים שכבר דמיינתי את עצמי מתקשר לסוכנות ואומר להם שישלחו מישהו שיבוא וינהג בדבר הזה ויסיע אותנו חזרה לסוכנות כי אני לא נוהג עוד מטר.
ובדמיון שלי נזכרתי בקרמר אומר לסיינפלד שיבוא לקחת אותו, וכשהוא שואל איפה הוא הוא אומר לו: פינת רחוב 1 ו-1, אוי אני בצומת של סוף העולם…."

טוב אבל זה מאחורינו מזמן.
הקרוואן מצויין, מקלחים את הילדים יום כן יום לא (הייתם מאמינים ?!), אנחנו אוכלים פחות או יותר 3 ארוחות פה בפנים, הנהיגה זורמת, הילדים רואים טלויזיה בדרך, או שומעים שירים או שאנחנו משחקים את משחק "מי רואה בית בצבע אדום" שבו הילדים מכריזים כשהם רואים בית אדום (או חום, או כחול, או ירוק) ולמשפחת בנו הערה: לא גנבנו ושינינו את משחק האוטו הצהוב, כי דנה המציאה את משחק הבית והיא לא מכירה את משחק האוטו הצהוב, אז זה צירוף מקרים.

עכשיו אנחנו בוורמונט, בשמורת ההרים הלבנים המדהימה, השלכת הגיעה לפה, היא בינונית ורק ההתחלה, אבל כבר עכשיו הצבעים מטורפים.

מכאן נתחיל ביותר ויותר פעילויות טבע.
כבר קור אימים כאן.
כבר 00:30
אני אלך לישון אולי ?
אולי.

לילה טוב
נ.ב – בתחתית התמונה יש קרוואן עם צבע תכלת עליו – זה הבית שלנו !@!!@!

השארתי את רותם בתחתית האוקיאנוס

כתיבת תגובה

פורסם במקור ב-29 לספטמבר 2009

————————————

אז נכון מזמן לא כתבתי. כי אני עצלן. גם הימים פה כל כך מלאים וארוכים שאני מגיע אליהם עם הלשון בחוץ, וגם העובדה שפחות או יותר בכל קמפינג מצאנו אינטרנט אלחוטי ואז או שהורדתי את פרקי פתיחת העונה של HOUSE, השרדות 19, HEROES
AMAZING RACE וצפיתי בהם, או שהשתמשנו במחשב לתכנן את צעדינו לימים הבאים…או שהפסדתי שוב במאבק לאפליקציית השטן…FARMVILLE
אבל תשמחו לדעת שיש לדנה כבר פילים בחווה.

בכל אופן, עצרתי אני חושב פעם אחרונה בבהאמה. ביום הראשון שהיה די מדהים.
למחרת בבוקר יצאתי לשתי צלילות (הצליחו למצוא עותק של רשיון הצלילה שלי), היו לי ציפיות גבוהות מהנושא.
וכגודל הציפיות, גודל הנפילה ! 😦
היו שתי גרסאות למה שהלך שם, מה שהיה כתוב בעלון שחילקו בספינה ומה שהמדריך על הספינה סיפר: "מה תראו כאן ? ובכן קוראים למקום הזה "המערות" אבל זה יותר נקיקים שאפשר לדחוף לתוכן את הראש ולהציץ. תראו המון דגי שמש. המון דגים צבעוניים, שונית גדולה. שימו לב למדריך שיעיר את תשומת ליבכם לדברים מרגשים. בצלילה השנייה נגיע ל-SHIP WRECK שזו הייתה ספינה גדולה שהשלטונות החליטו להטביע, אז הם פיצצו אותה"

ומה היה שם באמת ? ובכן:
1. חול.
2. ערימות של חול.
3. לא מעט דגי שמש, שגדלתי בסביבתם ומעניינים לי את הביצה.
4. מעט דגים, במעט צבעים, שכל-כך משעמם להם שם שהם קצת מתלהבים מהצוללנים.
5. שאריות של שונית שמתה שלעומתם המצב של השונית באילה הוא מופלא.

כל-כך מאכזב. שתי צלילות מעפנות. העובדה המנחמת היחידה הייתה שכל-כך היה לי כיף לצלול שוב אחרי שנים של הפסקה…

אבל שילמתי מחיר כבד על הצלילה.
המים היו חמים ונעימים ולא היה צורך בחליפת צלילה. כשירדנו לצלילה השנייה למים המיכל שלי השתחרר מהמאזן, הח`ברה על הספינה קראו לי חזרה כדי לסדר את זה, הם משכו את המיכל וניסו לסדר את זה ודי בפראות ובסוף הצליחו.
מייד כשהתחלנו לצלול, משהו הרגיש לא בסדר ושלחתי יד לצוואר לחפש…לחפש את רותם שלי, הג`ירפה שעל צווארי, הקמע שלי ששומר עליי ומביא איתי את נוכחותו של רותם לכל מקום.
ולא מצאתי. חיפשתי בהיסטריה לכל הכיוונים במים, מצאתי פתעום את השרשרת הקרועה….אבל לא את הג`ירפה.
היא הלכה לאיבוד.
הג`ירפה של רותם נחה לה באוקיאנוס במימיה החמים של נאסו, עיר הבירה של איי הבהאמה.

אז לאחיותיי שקנו לי אותה….אני זקוק לאחת חדשה בדחיפות.

את שארית היום העברנו ביחד, בטיול מאורגן בנאסו, שאם לומר את האמת, די משעממת, מכוערת, ענייה.
אפילו התמונות לא יצאו משהו.
הלכנו גם לשעה לחוף הים, היה נחמד, אבל לא התקרב למה שהיה יום לפני זה.
העיר הזאת כל-כך גרועה שעד שסיימנו עם הים כל החנויות נסגרו, הם ב-6 כבר לא נמצאים בשום מקום.
הילדים השתעממו (חוץ מאשר בסניף של מקדונלדס).
אכזבה.

את היום האחרון של ההפלגה בילינו בלב ים, היינו בבריכה קצת (גיגית), התגלשנו במגלשה וצילמתי את השקיעה בלב ים (יצא טוב).

וזהו. חזרנו לג`קסון-ויל לתפוס טיסה לניו-יורק.

ביי

תחילת הדרך(למרות שאני בלב ים)

כתיבת תגובה

פורסם במקור ב – 26 לספטמבר 2009.

—————————————-

אז נכון שלחתי לכולם הודעה על פתיחת הבלוג לפני שלושה ימים. אבל פתחתי אותו בשארית כוחות אצבעותיי על האייפון, וכלום יודעים שאני חסיד גדול של האייפון שלי (הג`אדגט הכי טוב שאי פעם היה לי), אבל לכתוב בו רשומות לבלוג זה כבר היה מוגזם.

אז למה לא השתמשתי בלפטופ החדש אתם בטח שואלים ?! ובכן התשובה מאוד פשוטה ונעוצה במילה אחת:

FARMVILLE !!!

כן אפליקציית השטן אשר הגיחה לפייסבוק לפני כמה שבועות וחרבה את חייהם של רבבות בהתמכרות קשה תפסה את העדיפות כאשר דנה הייתה צריכה במשך שעות לחרוש, לזרוע, לקטוף ולהשקיע בחווה שלה.

ואני נרדמתי בסופו של דבר עם האוזניות והמוסיקה שלי לתוך עוד לילה במיטה עקומה (עוד נגיע לזה…)

טוב מספיק בכי מצידי. עכשיו אני בלב ים. על שייט לאיי הבאהמה עם חברת קרניבל קרוז, אז נכון יש פה אינטרנט אלחוטי במחיר "מבצע של רק 25$ לשעה", אבל אני מוותר על התענוג המפוקפק הזה וכותב את הכל בצד כדי שזה לא יעלם לי מהראש. כשנגיע לסיויליזציה (עיין ערך אינטרנט חינם) אני יעלה הכל לבלוג (מוזר לי בכלל להשתמש במילה הזאת).

יום שני – כן יש באמת צבעים כאלו (לא עשה אותם מחשב)

כתיבת תגובה

פורסם במקור ב – 26 לספטמבר 2009.

—————————————-

אם הכותרת לא ברורה, אני מדבר על צבע המים, על התכלת/טורקיז הזה שתמיד רואים בסרטיםשל ג`יימס בונד, שהוא מגיע לחופים קסומים עם חול לבן ומים כל-כך יפים שקשה להאמין בימינו אנו שיצר אותם הטבע ולא מחשב.

אל תבינו אותי לא נכון, הייתי בסיני, הייתי בסיישל וכמות לא מבוטלת של פעמים בחופי קוסמוי שבתאילנד…ולא ראיתי עוד דבר כזה.

בילינו יום קסום על אי שקרא: HALF MOON CAY שכל האי הזה הוא למעשה חסר תושבים, כל יושביו נועדו בעצם לשרת את תיירי האוניות של קרניבל קרוז. את הבוקר פתחנו בפעילות עבורי בזמן שדנה והילדים קצת מתייבשים בסככה, ואני לעומתם משתכשך בלגונה קטנה מלאה בחתולי ים או בשמם הלועזי

STING RAY

הפעילות הייתה חביבה, חתולי הים התקרבו לא מעט והתחככו ברגלינו, די מדגדגים וחלקלקים.באיזה שהוא שלב החזקנו כל אחד איזה דיונון קטן ביד (אל תגידו איחס, רובכם אוכלים אותם מטוגנים ופשוט קוראים להם קלאמרי), המדריך המקומי תופס איזה חתול ביד ומביא אותו בזמן שהוא מחזיק אותו בשתי ידיו לכל אחד ממשתתפי הפעילות ואנחנו הגשנו לו את הדיונון והוא ינק אותו בשניה, בשלב הזה של הפעילות הבנתי שהיא קצת מיותרת ואולי גם קצת עצובה…חתולי הים סגורים במתחמון קטנטן במקום לשחות בים הפתוח והמדריך תופס אותם בשתי ידיו כאילו היו איזו בובת פרווה….טוב לומדים.

בשאיפה הצליחו לאתר ב-24 שעות האחרונות עותק של רשיון הצלילה שלי ומחר באי המרכזי שנהיה בו אוכל לצאת לצלילה כפולה ולראות את הים ויושביו מהצד החביב עליי וחופשיים ולא כחיות מחמד לראווה.

כשחזרנו משם חיכה לנו ברביקיו. פה התחילו הטקסים הרגילים שחלים פה עלינו שלוש פעמים ביום:מאבקי האוכל (למרות שאסור לנו להיאבק): אני רוצה נקניקיה, אני רוצה המבורגר, אני רוצה לחמניה ריקה, אני רוצה מיץ, אני רוצה מים, עם קרח. בלי קרח. עם קטשופ. בלי.אני לא אוהב כזה. אני רציתי ראשון. אני רוצה כמו של אלון. אני רוצה משלי. זה לא הצלחת שלי. המים קרים. מבינים את הרעיון הכללי ? אפשר להמיר אותו בקלות לארוחת בוקר עם פנקייק/לחם מטוגן/שוקו/ריבה אדומה או סגולה.

בארוחת הערב זה נע סביב השניצל, האורז, הצ`יפס, התותים, הלחמניות וכו`.

ואנחנו לא לומדים, לא לומדים להרפות, לוותר, להפסיק לעשות מזה עניין, לא שוברים את המעגל,למרות שראינו במו עינינו שכשאנחנו מרפים…באים הניסים.

ואפרופו הניסים, אתמול היינו במשחקיה כאן על האונייה, כן כן, יש פה משחקיה לילדים, משהו מטורף (ומגרש כדורסל, גולף, דיסקוטקים, אולם מופעים, קזינו, 700 חדרי אוכל, פיצריה של 24 שעות ביממה, בריכות, מגלשות מים, חנויות, מכבסות, סירות הצלה וערימות של אמריקאים מטומטמים שכל היום מצטלמים על כל רקע אפשרי: שקיעה, ציור של האוניה,זריחה, מדרגות….בדיוק כמו התמונות שהיינו פעם מצטלמים בסטודיו על רקע הכותל עטופים בטלית….) בקיצור, אני סוטה מהנושא, נדב ואלון היו במשחקיה והייתה מסיבת חטיפים, כשהחטיפים הינם מקלות גזר וסלרי (אולי בגלל זה אף ילד לא בא למסיבה….)ואלון ונדב התיישבו לשולחן ואלון בחר
"חטיף כתום" ואכל, ולא סתם אכל, אלא אכל בסבבה, אפילו שני מקלות וקרא לנדב שיבוא מהר, אם לא הוא יאכל לו את הכל.

ודנה ואני עמדנו שם המומים, אך שומרים על פאסון וקור רוח כאילו זה הדבר הכי משעמם וטריוויאלי שראינו בחיינו, כי ככה לימדו אותנו, בעוד שמבפנים אנחנו מזילים דמעה של אושר (אבל לא רואים עלינו כי אנחנו אירופאיים ).

טוב חזרה להיום: אחרי ארוחת הצהריים (שבה פתאום לקראת סופה הופיעה לה תרנגולת עם ארבעת אפרוחיה והסתבובבה ליד השולחן שלנו ונדב ואלון רצו להאכיל אותה בחתיכות לחמניה כשהם קוראים לה בקולי קולות: תרנגולת, תרנגולת בואי) הלכנו לנו בסבבה שלנו לחוף המושלם, הורדנו סנדלים, קרוקס וכדומה וצעדנו במים המדהימים לקצה החוף בו התקינו מגלשות מים קטנות עבור הילדים.

במים היו בובות ענק שצפו בדמויות של תנין, כריש, סרטן ורפסודה. לאן שלא הסתכלת היה אושר ושמחה.

לא יכולתי להפסיק לצלם…מי טורקיז מושלמים….עם מלא מלא נקודות שחורות בתוכם שנכנסו לי לפריים (האנשים אם זה לא היה ברור)

העברנו באמת יום מושלם, אלון ונדב השתוללו, נדב תפס יותר אומץ מאלון והתגלש לבד במגלשות תוך כדי שהוא נקרע מצחוק. שחינו. דנה נשרפה קצת ואני בדרך חזרה לאונייה גיליתי משהו לא כיפי על עצמי: אני אבא חרדתי ונורא נוקשה: בזמן שעמדנו על סיפון הסירה שהובילה אותנו בחזרה מהחוף לאוניה אלון עמד לידי והתחיל לטפס על מעקה קטן שבאמת אני לא חושב שהיה בו סיכון, אבל מייד הוריתי לו: אלון אל תטפס.

ופתאום תפסתי את עצמי, וקלטתי שאם אני מסתכל על סך היום, כל היום זה ככה: בוא לכאן, עצור,חזור, אל תעשה, אל תרביץ, אל תריב, אל תצעק, אל תטפס, אל תיגע בזה, אל תרים ועוד ועוד ועוד.

הילדים שלי שהם עוד שני גושי פלסטלינה שלומדים את העולם וחוקרים אותו ואני כל היום מציב להם חומות וגבולות וכועס כשהם מפירים אותם ומותחים אותם ואני רוצה להאמין שעכשיו שאני מודע לזה, אני ארפה, קצת יותר לפחות, בטח עכשיו בטיול שיש כל-כך הרבה מה לראות ולחקור.

עכשיו,לפני שיהיה מאוחר מידי והם ישנאו אותי כל החיים.

עכשיו הם ישנים. שפכו לאגר, דנה רואה טלויזיה, חדשות על איזה חור בארה"ב שפתאום יורד בו שלג מטורף

ואני יושב, אוזניות על אוזניי, ה-"פו פייטרס" מתנגנים דרכם לתוך האוזניים ולמחזור הדם שלי (ותישרף נשמתו של המהנדס במייקרוסופט שלא הצליח לממש משהו כל-כך פשוט כמו להכניס מילים באנגלית באמצע משפט בעברית, אלא החליט שאם מישהו החליט לכתוב מילה באנגלית באמצע משפט בעברית הוא בטח התכוון שאני אעביר את המילה לתחילת המשפט, יהרוס לו את המשפט ויחרפן אותו….כן זה הרבה יותר מצחיק וזאת הסיבה שכתבתי את שם הלהקה בעברית מגוחכת.)

ועוד מעט ארוחת ערב ונסתובב קצת ויבוא בסוף עוד יום לסיומו ומחר יהיה יום מדהים (אני מקווה רק שאצליח לצלול) ולפני שנדע מה קרה גם השיט הזה יבוא לסיומו ויתחיל הפרק המרכזי:הקרוואן.

יאללה אני אלך לפרוק תמונות.

הקדמה (שיעור בעובדות החיים)

כתיבת תגובה

פורסם במקור ב-26 לספטמבר 2009

————————————————-

כמו כל דבר בחיים שלי, שום דבר כבר לא יכול להיות מנותק מרותם. כי הוא שם, שם תמיד אבל אולי זאת הבעיה, שהוא שם ולא פה…

בכל מקרה הטיול המופלא הזה התחיל מבחינתי בשיעור כואב בעובדות החיים. נסענו לכפר נטר לאסוף את אחותי יעל שתיקח אותנו לשדה התעופה ואח"כ תשמור לנו על האוטו במשך הנסיעה ואז בעוד שכולנו נוסעים לשדה, היא אמרה: "שמעתם מה קרה ? איזה נורא זה?!" ואני לא ידעתי ולא שמעתי ואז גיליתי, אז גיליתי שהבן של אילן רמון, אסף, נהרג בתאונת טיסה.

וכך,רונה רמון, אלמנתו של אילן ברגע אחד נהפכה מאלמנה מפורסמת לאמא שכולה. ולא שאני ממעיט בגודל האובדן של אילן, אבל אני חושב שרונה קיבלה שיעור כואב בכמה אובדן יכול להיות גדול ונורא מכל.

ואחיו של אותו טייס צעיר מיתומים מאבא פתאום איבדו אח.

ואני ישבתי שקוע במושבי מאחורי ההגה השערות המועטות שעל ידיי סומרות ועולמי הפשוט התערער בן רגע. כי מה-21/2/07 אני מרגיש חסין. אני מרגיש שאני והמשפחה הקטנה שלי מוגנים. אני מרגיש שאלון ונדב מוגנים ולא יצטרכו לחוות אובדן שוב לעולם, עד שזה יהיה טבעי בעוד עשרות שנים. כי למדתי ש"הברק לא מכה באותו מקום פעמיים",כי למדתי סטטיסטיקה והסתברות וזה נראה לי בלתי אפשרי.

כי למרות שאני לא מאמין בכלום, אני כן מאמין במקום מסויים שדברים טובים יקרו לאנשים טובים והפחות טובים או הרעים…לאנשים הפחות נחמדים.

ולכן אני חי (או משתדל) לחיות כל יום, כאילו אין מחר, אבל מתוך איזה שהיא ידיעה שיש לי בטחון בשלמות המשפחה שלי.

וכך משפחת רמון המסכנה פקחה את עיני רגע לפני פתיחת הטיול החלומי והזכירה לי כמה החיים שלנו שבירים, שפאקינג כלום לא מובטח לנו ודברים נוראיים קורים לאנשים מדהימים…ושרותם, רותם הקטן והמדהים שלנו איננו פה, אבל הטיול נפתח במחשבות עמוקות עליו, למרות שהפעם האחרונה שחשבתי עליו הייתה בצהריים של יום הנסיעה, כאשר ביקרנו את חלקתו והשקנו והדלקנו נר והרגשתי רגשות אשם כבדים על זה שאני נוסע. על ההנאה הרבה הצפויה לנו בלעדיו.

וזאת ההזדמנות לספר ששאלתי את דנה יום או יומיים לפני הנסיעה אם היא חושבת שאנשים מקנאים בנו. והיא אמרה שכן, שבטוח (אפילו מישהי הודתה בכך).

וזה מצחיק אותי/מעציב אותי שאנשים מסוגלים לקנא בנו, לקנא בפיסה מחיינו.

לא מבין על מה ולמה. הריני מכריז על המבצע של משפחת אנגל: כל כספנו, קורת הגג שמעל ראשנו,כל דבר חומרי…עבור החזרתו הביתה של רותם. המבצע פתוח לכל אחד ואינו מוגבל בזמן.

אז זהו,ככה התחיל הטיול, בשיעור, בתהיות ובזעזוע. נקווה שמפה זה רק ישתפר.

פורסם במקור ב – 26 לספטמבר 2009.

—————————————-

ובכן הטיסה לכאן הייתה סבירה. מה זה סבירה ? תלוי את מי שואלים. אם תשאלו את דנה היא תציין שזה היה סיוט והיא חשבה שהטיסה הזאת לא תיגמר לעולם. גם אחריה כשפיהקתי כל הבוקר בטורונטו דנה התרגזה ושאלה למה אני מפהק. אמרתי שבדיוק כמוה גם אני לא כל-כך ישנתי בלילה. דנה הסבירה לי שישנתי ביחד עם נדב טוב מאוד איזה 9-10 שעות רצוף.

"מה? מה פתאום. די נמנמתי, רק בגלל שהעיניים שלי סגורות, זה לא אומר שישנתי" ניסיתי להציל את כבודי האבוד.

"לא,זה לא אומר, פשוט העובדה שהפה שלך היה פתוח ונחרת בטירוף אומר שדווקא ישנת מאוד…." הושתקתי סופית.

בסדר,אבל עדיין התעוררתי לא מעט פעמים וגם אני די הרגשתי שלא ישנתי כל הלילה. הגענו לקראת שש בבוקר לטורנטו, נסענו במונית למלון שהיה נחמד מאוד לתת לנו חדר בשבע וחצי בבוקר.

עלינו לחדר ודי התמוטטנו. כשאני אומר התמוטטנו, אני מדבר על דנה ועליי, אלונדב לעומת זאת(שברגעי ההשתוללויות והשטות שלהם אני מכנה אותם "צילי וגילי", דווקא היו דלוקים כמו חבילת קפצונים של פורים.

כאן באה לעזרתנו אחת מההמצאות המבריקות של המאה, הדי.וי.די הנייד ! לא תאמינו אבל אפשר להירדם יופי גם לצלילי טוביה צפיר, ששי קשת ותום אבני בזמן שהם רצים בג`ונגל המדומה שלהם.

עצמנו עין עד 9, השעה המיועדת להגעתה של לני.

נפגשנו בסביבות תשע וחצי והעברנו יום ביחד.

היה ממש נחמד, לא טורנטו, האמת היא שאו שהיינו עייפים רצח, או שפשוט טורנטו מצ`עממת. עשינו סיור בעיר עם אוטובוס של תיירים, ישבנו בקומה שנייה. מצאנו מקדונלדס לאלון (בעיקר)ולנדב (גם), אבל מה שהיה נחמד לנו היה המפגש עם לני. נחמד. ועצוב משהו, כי היא תמיד תהיה לני, לני שהכרנו כי היה את רותם והיינו צריכים עזרה

לני שהייתה תמיד עם אלון כשהיינו רק עם רותם בבי"ח.

ולני שאיבדנו קצת אחרי שאיבדנו את רותם.

בימים לפני הנסיעה סיפרנו לאלון ולנדב שנוסעים לפגוש את לני ואלון כל הזמן שאל: מי זאת לני ? והגענו למסקנה שהוא שכח מי היא. הבטחנו להראות לו תמונות לפני שניסע ולא הספקנו, אבל ברגע שנפגשנו בלובי של המלון והיא רצה אלינו מיד היה אפשר לראות על הפרצוף שלו שהוא יודע מי היא. הוא מאוד שמח לפגוש אותה.

הכי עצוב היה להיפרד ממנה אחה"צ, כי די הבנו שהסיכוי לפגוש אותה שוב אי פעם…שואף לאפס.

טוב אני הולך לישון. השעה 2:41 בלילה כאן בקרוואן שלנו אי שם בעיירה בשם קלינטון במדינת קונטיקט.

כן כבר היום שני עם הקרוואן, שזה רשומה שלמה בפני עצמה…ומטורפת.