21/2/2023 – יום המשפחה

אני תוהה אם יום אחד אני אחזיק פה דף ביד והוא יהיה ריק, או שאקריא את מה שאני כותב בלי להזיל דמעה.

האמת שאלו יותר פחדים שלי מאשר תהיות, אבל עם מה שעובר עליי בימים האחרונים אני לא בטוח שיש לי ממה לפחד.

16 שנים זה המון זמן, אני יודע שאני בא כל שנה ואומר ש-5 שנים זה המון זמן ועשור ו"בר מצווה של שכול" ו-14 ו-15

אבל תכלס כל שנה שעוברת ההמון גדל.

קרו המון דברים השנה שגרמו לי לחשוב עלייך, אחד מהם היה לצפות שוב מהתחלה ועד הסוף בסדרה LOST שכמו השם שלה קצת הלכה לאיבוד בדרך.

אבל היא פילוסופית וטובה וגרמה לי לחשוב עלייך בייחוד כאשר אחד הגיבורים שבה אומר לאחר: "מה אם אלו לא החיים שהיית אמור לחיות?"

יש שם אירוע אחד שקורה שמסיט את המסלול של החיים של כל הדמויות, חלקן לטובה וחלקן לרעה, אבל אף אחד מהם לא מודע לקושי שהם חוו על האי עליו התרסקו, את כל האובדן וחשבתי פתאום על המוות שלך כמו ההתרסקות של המטוס שלהם על האי, ואני, אני אחד מהנוסעים על המטוס הזה שמתרסק ואני שורד את ההתרסקות ומבלה את ימיי על האי הזה שנקרא אבל מנסה בכל כוחי לרדת מהאי הזה, להינצל, אבל כל הזמן חוזר אליו. ואז. מה אם היה אירוע שהיה משנה את הכל, אחד יחיד שמונע את ההתרסקות.

בסדרה הם לא מתרסקים, אז מה היה אם לא היית מת, איך היו החיים שלנו נראים היום. העניין הוא ששם בסדרה, באלטרנטיבה השנייה, הם כולם מרגישים שמשהו חסר, שהם לא נמצאים במקום שבו הם אמורים להיות, ואז הם כולם חוזרים לשם בדרך כזו או אחרת. האם הייתי מי שאני היום בלי ההתרסקות הזו? כנראה שלא, האם הייתי מוותר עליה? בוודאות! בעיקר אם הייתי יכול הייתי מוותר על הכאב שבלב של האחים שלך ועל ההפסד שלהם על חיים שלמים בלעדייך. אבל כמו בסדרה אני מבין שהיא הייתה בלתי נמנעת, ולא היה דבר שיכולתי לעשות כדי למנוע אותה, ואם להשוות את המוות שלך להתרסקות, אז גם לפני חודשיים חזרתי "לאי" בו התרסקנו, הייתי בבלינסון וכשסיימתי שם, בלי לתכנן הרגליים שלי נשאו אותי לשניידר השכן. הסתובבתי בלובי, הכל מסביבי היה בהילוך איטי, נכנסתי לחנות המזכרות לראות אם יש שם עדיין פילים כמו הפיל האחרון שקניתי לך לפני 16 שנים כמה ימים לפני הסוף, ניסיתי להרגיש אותך, אולי יש שאריות שלך שם, אבל כמובן שלא היית שם ואני נשארתי עם כאב וכעס על המקום הארור הזה.

הצטרפתי השנה לשתי קבוצות סופר משמעותיות עבורי משתי קצוות הקשת, של החיים: האחת קבוצת ריצה שמחברת אנשים ולבבות וסיפורים שעוזרת לי לשמור על השפיות, להשקיע בגוף שלי ובבריאות שלי כדי שאוכל להיות פה עוד הרבה שנים עבור האחים שלך ואחותך, כזאת שמאמצת ומאמנת את הלב שלי עם החור שיהיה חזק כמה שיותר. השנייה "אבות למלאכים" קבוצה של אבות אשר איבדו את המלאכיות והמלאכים שלהם שם אני יכול לאבד את השפיות, קבוצה של אבות כמוני שאיבדו את היקר להם מכל ומבינים את מה שאני מרגיש, שם אני יכול לדבר בלי להישפט, שם אני יכול להראות לאנשים שאפשר לחיות עם הדבר הזה, כל יום, כמו שפול טראנק שרים: "כל יום, זה עוד צעד קדימה, קדימה לאותו מקום" חשבתי על המשפט הזה, אני זז כל הזמן קדימה, אני לא נשאר באותו המקום, אבל אני כן מאפשר לי ושומר לך את המקום שלך ואת האובדן שלך בחיים שלי.

נתקלתי בסרט קצר ומטורף בכיכובו של אדיר מילר שכתב אבא שכול, פרופסור מבית חולים כרמל שבחיפה ששכל את בנו במלחמת לבנון השנייה, הוא נוסע באוטו, הוא עייף ומתוסכל ואומר לחיוג הקולי לחייג לבנו שנפל.

והוא עונה. והוא מנהל איתו שיחה מטורפת בה הם מצליחים לסגור מעגל, הבן מספר לאבא איך זה שם למעלה, האבא מספר לו איך זה פה למטה ואיך ההתמודדות.

כמה שיחות שכאלו ניהלתי איתך בראש שלי, פה על הדף, איזו פנטזיה מרגשת, להיות מסוגל להתקשר אלייך מדי פעם ולשמוע מה איתך.

בכלל חשבתי על זה, אם הייתה לי הזדמנות לפגוש אותך לכמה דקות והייתי יכול לבחור רק דבר אחד לעשות איתך: האינסטינקט הראשוני שלי היה פשוט לחבק אותך, אתה ואני בלי חולצה, להרגיש את חום גופך על גופי, אח"כ עברתי ללשאול אותך פשוט מה שלומך ילד שלי? אתה בטוב שם? אתה אהוב שם? אתה מתגעגע אליי? ופתאום חשבתי שאולי אני צריך לעשות לך את אחת השטויות שהייתי עושה לך פעם רק בשביל לשמוע את הצחוק המתגלגל שלך רק עוד פעם אחת.

לא הצלחתי לבחור למרות שאני חושב שזה החיבוק. כי אני יודע שאתה בטוב, אני יודע שבכל מקום שאתה אוהבים אותך, תראה מה קורה פה על הכדור הזה ולשמוע את הצחוק שלך יש לי לפחות סרטונים עם זה. אבל חיבוק…חיבוק זה, זה הדבר שאני הכי כמה אליו.

ראיתי סידרה לא מזמן בה האמא אמרה לבת הגדולה שלה, את יודעת כשהיית ילדה זה היה בלתי אפשרי לספר לך סיפור לפני השינה, כי תמיד רצית לדעת מה יהיה סוף הסיפור.

ויש בי משהו שרוצה להגיע לסוף הסיפור בו אתה ואני נפגשים שוב, יש לי כל-כך הרבה שאלות אלייך, סיפורים, מבטים, חיבוקים, נשיקות ואהבה, וואו כמה אהבה יש לי אלייך ילד.

אבל סוף הסיפור עדיין רחוק וטוב שכך, אז בינתיים אני אוסף סיפורים וחיבוקים ונשיקות ואת כל האהבה שלי אני נותן כל יום לאחים שלך המדהימים, לאחותך, לכל מי שבחיים שלי.

לפני חמישה ימים יצא האלבום החדש של הפיל הכחול ובו שוב ישב איש מיוחד ושמו לירון וכתב את מה שאני מרגיש על החיים של עצמו.

"אם מישהו לקח לך את הלב ולא החזיר, אם חבר שלך נמצא עכשיו באדמה, הם החושך קורא לך בוא אליי"

אז הלב שלי עדיין פה, יש בו חור בצורת מפתח, וכמו שלירון כתב גם בשיר "מפתח": "זה אותו המפתח שסוגר ופותח" ואני בוחר כל יום מחדש בזכותך, בזכות אלוני, בזכות נדבי, בזכות לוטני, בזכות רובין, בזכות יפעתי לסובב את המפתח לצד שפותח.

זהו, זה מה שהיה לי לספר לך, אה ודרך אגב, אני יודע שבאת לבקר אותי הלילה, הפרטים ברחו לי לגמרי, אבל אני יודע שהיית שם, אז תודה.