• 

• 

רותמי שלי

עברה עוד שנה ושוב אני, אנחנו פה.הסתכלתי הבוקר מה הקראתי לפני שנה.זה מוזר. העולם השתגע, הכל השתנה, כל התוכניות נעלמו כלא היו.

ובתוך כל הטירוף הזה קרו עוד המון דברים. סבא דודי הצטרף אלייך, אני מקווה שאתם בטוב, משחקים ביחד, שהוא מלמד אותך דברים שאני לא הספקתי, שהוא צוחק שוב בזכותך וששניכם מאושרים ביחד.
קצת לפני שהתעוררתי הבוקר חלמתי על האזכרה היום, לפני האזכרה אני יושב על הדשא איפה שהוא, כל מיני אנשים שאני מכיר יושבים על כסאות נוח, כמו בחתונה. על אחד הכסאות יושבת מישהי בשם אדוה שעבדה איתי באינפינידט, היא שרה שיר לא מוכר, אני מתרגש מהשיר. האזכרה מתקרבת ואני לחוץ שלא הספקתי לכתוב לך מכתב. אני מחזיק קופסא של מצלמה שאותה אלוני יקבל ליום הולדתו ומחפש את מה שכבר כתבתי לך עליה, אני מסובב אותה ומחפש את הפאה של הקופסה עליה כתבתי לך ומוצא רק את מילותיי משנת 2020. לבסוף אני נזכר שמה שכתבתי כתוב על פיסת נייר מקופלת בתוך דופן של משהו. האנשים מתחילים להגיע לבניין שבו כביכול אמורה להתחיל האזכרה, ישנה דלת מסתובבת והיא אינה סימטרית, אני עובר בה בקושי רב, יש מדרגות גדולות שיורדות למטה, ובמדרגות מולי עולה. תאמינו או לא…רוברט דה-נירו, גם לו יש תמיד אזכרה ביום הזה, הוא מהנהן לכיווני כאילו אנחנו נפגשים כל שנה וממשיך למעלה.
אני לחוץ, אני רוצה להיות מרגש כמו השיר שאדוה שרה. אני מוצא את הנייר המקופל ואני מצליח להוציא אותו בקושי רב, הוא מקופל, אני פותח את הקיפולים ומגלה כי הכנסתי אותו לשם כשהדיו על הדף עדיין רטוב וכל האותיות וכל המילים התחברו לכתם דיו אחד גדול ואין לי מה לומר ואני פורץ בבכי גדול. אני יושב וחושב ומנסה לפענח את החלום המוזר ולא כל-כך מצליח. אולי המסר הוא מאוד פשוט, להפסיק לדאוג, להפסיק לנסות לרגש ופשוט להתרגש ממה שיש לי. אתמול ישבנו בארוחת ערב סביב השולחן, אלוני, דוב, תותי, רובין, יפעת ואני. ההמולה היתה רבה, המוזיקה ברקע, הבנים צוחקים, רובין עושה שטויות ומחליטה לחלק נשיקות לכולם, מואה, מואה, מואה, הסתכלתי עליה, משמאלה ישב תותי, הוא הסתפר בדיוק שלשום ודומה לך יותר מתמיד והדמעות פשוט זלגו, השולחן היה מלא וריק בו זמנית, הוא מספיק גדול לעוד כיסא אחד, של ילד שעוד שניה בן 20, לעוד קול אחד צוחק. אלוני שאל אם אני רוצה שהוא יספר בדיחה שתעזור לי להפסיק לבכות ואמרתי לו שלא, פשוט התרגשתי, התרגשתי וכאבתי בו זמנית. 
השנה רצה הגורל ובגלל הטירוף של הקורונה, מרתון ת"א נהפך לוירטואלי, כל אחד רץ מתי שהוא רוצה ואיפה שהוא רוצה, וזאת הזדמנות נדירה בשבילי, כל שנה אני רץ כמה ימים או שבוע אחרי האזכרה שלך והיום, ה-21/2/21 אני יוצא לרוץ 21.1 ק"מ, ביקשתי מכל אחד מהאחים שלך לבחור 4 שירים עבורי, יפי בחרה 4 שירים ממנה וארבעה מרובין ואני בחרתי שירים לעצמי ו-4 שירים ממך. ככה חוץ מהג'ירפה על צווארי, תוכל ללוות אותי גם בריצה.
בטח שמת לב שהמילים שלי מתקצרות משנה לשנה, זה לא כי פחות כואב לי, זה לא כי אני שוכח אותך, אי אפשר לשכוח אותך, אתה זה אני ואני זה אתה ואתה תמיד תהיה חלק ממני, חתיכה מהלב שלי.

רותמי תשמור לי על כולם, על האחים שלך, הם גדולים כל-כך והעולם שמסביבם לא הולך ונהפך למקום טוב יותר, שמור על אחותך הקטנה, כששואלים אותה מי מחכה לה בבית היא אומרת: אמא, אבא, אלוני, דובי, תותי ורותמי בלב. כי ככה לימדנו אותה, שאת רותמי אפשר לפגוש רק בלב כרגע.

תשמור על האמא האהובה שלך.

ותבוא לבקר אותי בחלום אני ממש מתגעגע אלייך.
אני אוהב אותך בלי סוף.

אבא