(צילום: עודד אנגל)

זה מוזר. או שאולי לא.

מתו המון אמנים מעולים בכמה שנים האחרונות. וכאלה שמאוד אהבתי את המוזיקה שלהם: דיוויד בואי, סקוט ויילנד, פרינס, אפילו קארי פישר, הלוא היא הנסיכה ליאה.

בכל הודעה על מוות של אחד מהם, די הופתעתי, התבאסתי, חשתי פספוס, שמעתי לא מעט מוזיקה שלהם בימים ההם…אבל זה חלף לידי, לא דרכי.

אבל כאן קרה לי משהו אחר. פתאום ביום חמישי בבוקר קיבלתי הודעה מחבר: כתבה שכריס קורנל מת, אבל מיד אחרי זה כתבה: כריס קורנל עוד קורבן בשורה של הודעות מזויפות על סלברטאים שמתו.

ואז עוד הודעה, ועוד הודעה מאוסטרליה.

ואז זה נהיה אמיתי. וקיבלתי אגרוף בבטן. משהו שלא צפיתי לו. גיבור התרבות שלי, כריס קורנל, האיש והקול איננו עוד. ומאז אני קצת שקוע בזה. ואני לא מצליח להבין למה זה לא עובר לי.

למה אני לוקח את זה כל-כך קשה, לא הכרנו, לא פגשתי אותו, לא עמדתי קרוב אליו. ראיתי 4 הופעות שלו, 3 סולו אקוסטיות ואחת של Soundgarden.

ומאז יום חמישי בבוקר אני לא יכול להפסיק לשמוע את השירים שלו, Soundgarden, Temple of the dog, Audioslave ושירים מקריירת הסולו שלו. ומדי פעם אני גם בוכה.

וכל שיר מצמרר, מרים ומפיל. משמח ומעציב.

ואז אתה מגלה שהוא בעצם מתאבד, וזה משהו קשה לקבל, בטח כשאתה חושב במושגים של ״גיבור״ תרבות. כי הוא הרי גיבור לא ? והוא כבר עשה הכל, היה בסמים באלכוהול בדכאונות, אבל על פניו מבחוץ, איש משפחה מסור, כשרון עצום, כותב, מלחין, קול שאין שני לו, הרגע סיים סיבוב איחוד של Temple of the dog, איחד את סאונד גארדן, הופיע איתם 3 שעות לפני שמת….WTF ?!?!?!

ביום חמישי כשהילדים חזרו מביה״ס סיפרתי להם שהוא מת. והם היו קצת המומים, קצת עצובים. בשלב מאוחר יותר, ישבתי על הספה וקיפלתי כביסה, כריס שר ברקע ואמרתי לאלון: אני לא מאמין שהוא מת. זה ממש עצוב לי, הוא היה אחד מהזמרים האהובים עליי ביותר ואז אלון, בן 11 אומר לי: אבא, לא רק שהוא היה אחד הזמרים האהובים עלייך, הוא אחד הזמרים הטובים ביותר לא ?

נדב אמר: אני לא מאמין שאין לנו יותר את השירים שלו. אז אמרתי שאת השירים שלו יש לנו לנצח, אבל לא יהיו שירים חדשים, ולא נוכל לראות אותו שוב מופיע.

לפני 5 שנים כמעט כתבתי את אחד הפוסטים הכי חיוביים שלי, עוד בבלוג הישן שלי. קראתי לו: ״לני קרביץ טעה, Rock N' Roll isn't dead. הוא אפילו זכה להיות בחירת העורך אז כפוסט טוב.

הנה הוא פה: http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/2353694

בזכותו הגעתי להכיר את אור ברנע. וכתבתי אותו רגע אחרי שחזרתי מההופעה הראשונה של כריס שראיתי באמפי שוני.

כתבתי שם: ״

והיום, היום הכל הגיע לשיאו (לפחות לבינתיים), היום הייתה לי את הזכות לראות אגדה (בעיניי), איש מוכשר ששמו כריס קורנל, מחלוצי הגראנג' הסיאטלי המפורסם, סולן SOUNDGARDEN, סולן הנס הקצר הזה שקרה שנקרא TEMPLE OF THE DOG ,קריירת סולו מפוארת וסולן AUDIOSLAVE ז"ל.

האיש והגיטרה, האיש והקול המדהים שאפשר רק לקנא בו.

היום נחסכה ממני הדילמה וכל הכנסת מצלמה נמנעה, היה אפילו קטע אבסורדי בו ניסו במשך החצי השעה הראשונה מאנשים לצלם בפלאפונים (בהצלחה לעצור 1300 איש עם סמארטפונים….) והתמסרתי כולי למוזיקה.

עלה לו על הבמה, איש פשוט, ג'ינס ישן ומעט בלוי בנעליים שחורות פשוטות וטי-שרט לבן, תלתליו עפים ברוח ומכסים את עיניו הכחולות וקולו המדהים בוקע מהפנים המוסתרות כמו אריה ששואג שוב ושוב.

והקהל, ואני בתוכם, היה משולהב במשך שעתיים רצופות.

צורחים, צועקים, שורקים, מזיעים ושרים כל שיר וכל מילה.

וכשכריס סיים את ההופעה עם IMAGINE של ג'ון לנון, אני תוהה אם הוא יודע ומבין כמה השיר הזה רלוונטי לנו, כמה היה כיף לנו בקהל רגע להתחבר לחזונו של גו'ן לנון של "אין מדינה, אין גבולות, אין דתות" ושאז אין על מה להרוג ולהיהרג עבורו. כמה כיף זה רגע לדמיין שאין לנו רכוש, ושאין אנשים מעטים עם המון כוח וממון ומצד שני כאלה שמדליקים את עצמם ברחוב מרוב יאוש…..

ויצאתי משם כולי מרוגש ועוד עם צמרמורות ושיריו של כריס מהדהדים באוזניי (וקניתי 4 דיסקים בדרך החוצה לצרף למדף הדיסקים בבית המלא לאין שיעור) וראיתי את יובל בנאי יוצא משם עם חיוך (ואותו אני אראה בשבת באותו מקום עם הלהקה שגדלתי עליה…משינה) ואת עידן אלתרמן עומד איתי בתור לקנות דיסקים….וכולי עם טעם של עוד בפה….ולשמחתי הרבה מחר הטעם הזה יבוא על סיפוקו כשאראה את כריס שוב מופיע בנוקיה.

וחזרתי הביתה והחלונות פתוחים וכריס שר בפול ווליום, ואני כבר צרוד, ושיכור ממוזיקה ומלא אנרגיות ומחשבות שרק המקלחת עיכבה אותי בדרך למקלדת לכתוב את הפוסט הזה.״

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ועכשיו הוא איננו, ויכול להיות שאנשים יחשבו שאני טיפה הזוי שאני כותב ומתבכיין על זמר שמת, אבל לי קרה פה משהו שאני עדיין לא יודע להסביר לעומק. אולי כיוון שהמוזיקה שהוא יצר זורמת לי בוורידים כבר מעל 20 שנים, אולי כי כל-כך הרבה שירים מדברים אליי. נוגעים בי.

לילה טוב כריס, איפה שלא תהיה אני מניח שכמו שכתבת פעם: To be yourself is all that you can do.

 

(צילום: עודד אנגל)