פורסם במקור ב – 26 לספטמבר 2009.

—————————————-

אם הכותרת לא ברורה, אני מדבר על צבע המים, על התכלת/טורקיז הזה שתמיד רואים בסרטיםשל ג`יימס בונד, שהוא מגיע לחופים קסומים עם חול לבן ומים כל-כך יפים שקשה להאמין בימינו אנו שיצר אותם הטבע ולא מחשב.

אל תבינו אותי לא נכון, הייתי בסיני, הייתי בסיישל וכמות לא מבוטלת של פעמים בחופי קוסמוי שבתאילנד…ולא ראיתי עוד דבר כזה.

בילינו יום קסום על אי שקרא: HALF MOON CAY שכל האי הזה הוא למעשה חסר תושבים, כל יושביו נועדו בעצם לשרת את תיירי האוניות של קרניבל קרוז. את הבוקר פתחנו בפעילות עבורי בזמן שדנה והילדים קצת מתייבשים בסככה, ואני לעומתם משתכשך בלגונה קטנה מלאה בחתולי ים או בשמם הלועזי

STING RAY

הפעילות הייתה חביבה, חתולי הים התקרבו לא מעט והתחככו ברגלינו, די מדגדגים וחלקלקים.באיזה שהוא שלב החזקנו כל אחד איזה דיונון קטן ביד (אל תגידו איחס, רובכם אוכלים אותם מטוגנים ופשוט קוראים להם קלאמרי), המדריך המקומי תופס איזה חתול ביד ומביא אותו בזמן שהוא מחזיק אותו בשתי ידיו לכל אחד ממשתתפי הפעילות ואנחנו הגשנו לו את הדיונון והוא ינק אותו בשניה, בשלב הזה של הפעילות הבנתי שהיא קצת מיותרת ואולי גם קצת עצובה…חתולי הים סגורים במתחמון קטנטן במקום לשחות בים הפתוח והמדריך תופס אותם בשתי ידיו כאילו היו איזו בובת פרווה….טוב לומדים.

בשאיפה הצליחו לאתר ב-24 שעות האחרונות עותק של רשיון הצלילה שלי ומחר באי המרכזי שנהיה בו אוכל לצאת לצלילה כפולה ולראות את הים ויושביו מהצד החביב עליי וחופשיים ולא כחיות מחמד לראווה.

כשחזרנו משם חיכה לנו ברביקיו. פה התחילו הטקסים הרגילים שחלים פה עלינו שלוש פעמים ביום:מאבקי האוכל (למרות שאסור לנו להיאבק): אני רוצה נקניקיה, אני רוצה המבורגר, אני רוצה לחמניה ריקה, אני רוצה מיץ, אני רוצה מים, עם קרח. בלי קרח. עם קטשופ. בלי.אני לא אוהב כזה. אני רציתי ראשון. אני רוצה כמו של אלון. אני רוצה משלי. זה לא הצלחת שלי. המים קרים. מבינים את הרעיון הכללי ? אפשר להמיר אותו בקלות לארוחת בוקר עם פנקייק/לחם מטוגן/שוקו/ריבה אדומה או סגולה.

בארוחת הערב זה נע סביב השניצל, האורז, הצ`יפס, התותים, הלחמניות וכו`.

ואנחנו לא לומדים, לא לומדים להרפות, לוותר, להפסיק לעשות מזה עניין, לא שוברים את המעגל,למרות שראינו במו עינינו שכשאנחנו מרפים…באים הניסים.

ואפרופו הניסים, אתמול היינו במשחקיה כאן על האונייה, כן כן, יש פה משחקיה לילדים, משהו מטורף (ומגרש כדורסל, גולף, דיסקוטקים, אולם מופעים, קזינו, 700 חדרי אוכל, פיצריה של 24 שעות ביממה, בריכות, מגלשות מים, חנויות, מכבסות, סירות הצלה וערימות של אמריקאים מטומטמים שכל היום מצטלמים על כל רקע אפשרי: שקיעה, ציור של האוניה,זריחה, מדרגות….בדיוק כמו התמונות שהיינו פעם מצטלמים בסטודיו על רקע הכותל עטופים בטלית….) בקיצור, אני סוטה מהנושא, נדב ואלון היו במשחקיה והייתה מסיבת חטיפים, כשהחטיפים הינם מקלות גזר וסלרי (אולי בגלל זה אף ילד לא בא למסיבה….)ואלון ונדב התיישבו לשולחן ואלון בחר
"חטיף כתום" ואכל, ולא סתם אכל, אלא אכל בסבבה, אפילו שני מקלות וקרא לנדב שיבוא מהר, אם לא הוא יאכל לו את הכל.

ודנה ואני עמדנו שם המומים, אך שומרים על פאסון וקור רוח כאילו זה הדבר הכי משעמם וטריוויאלי שראינו בחיינו, כי ככה לימדו אותנו, בעוד שמבפנים אנחנו מזילים דמעה של אושר (אבל לא רואים עלינו כי אנחנו אירופאיים ).

טוב חזרה להיום: אחרי ארוחת הצהריים (שבה פתאום לקראת סופה הופיעה לה תרנגולת עם ארבעת אפרוחיה והסתבובבה ליד השולחן שלנו ונדב ואלון רצו להאכיל אותה בחתיכות לחמניה כשהם קוראים לה בקולי קולות: תרנגולת, תרנגולת בואי) הלכנו לנו בסבבה שלנו לחוף המושלם, הורדנו סנדלים, קרוקס וכדומה וצעדנו במים המדהימים לקצה החוף בו התקינו מגלשות מים קטנות עבור הילדים.

במים היו בובות ענק שצפו בדמויות של תנין, כריש, סרטן ורפסודה. לאן שלא הסתכלת היה אושר ושמחה.

לא יכולתי להפסיק לצלם…מי טורקיז מושלמים….עם מלא מלא נקודות שחורות בתוכם שנכנסו לי לפריים (האנשים אם זה לא היה ברור)

 העברנו באמת יום מושלם, אלון ונדב השתוללו, נדב תפס יותר אומץ מאלון והתגלש לבד במגלשות תוך כדי שהוא נקרע מצחוק. שחינו. דנה נשרפה קצת ואני בדרך חזרה לאונייה גיליתי משהו לא כיפי על עצמי: אני אבא חרדתי ונורא נוקשה: בזמן שעמדנו על סיפון הסירה שהובילה אותנו בחזרה מהחוף לאוניה אלון עמד לידי והתחיל לטפס על מעקה קטן שבאמת אני לא חושב שהיה בו סיכון, אבל מייד הוריתי לו: אלון אל תטפס.

ופתאום תפסתי את עצמי, וקלטתי שאם אני מסתכל על סך היום, כל היום זה ככה: בוא לכאן, עצור,חזור, אל תעשה, אל תרביץ, אל תריב, אל תצעק, אל תטפס, אל תיגע  בזה, אל תרים ועוד ועוד ועוד.

הילדים שלי שהם עוד שני גושי פלסטלינה שלומדים את העולם וחוקרים אותו ואני כל היום מציב להם חומות וגבולות וכועס כשהם מפירים אותם ומותחים אותם ואני רוצה להאמין שעכשיו שאני מודע לזה, אני ארפה, קצת יותר לפחות, בטח עכשיו בטיול שיש כל-כך הרבה מה לראות ולחקור.

עכשיו,לפני שיהיה מאוחר מידי והם ישנאו אותי כל החיים.

עכשיו הם ישנים. שפכו לאגר, דנה רואה טלויזיה, חדשות על איזה חור בארה"ב שפתאום יורד בו שלג מטורף

ואני יושב, אוזניות על אוזניי, ה-"פו פייטרס" מתנגנים דרכם לתוך האוזניים ולמחזור הדם שלי (ותישרף נשמתו של המהנדס במייקרוסופט שלא הצליח לממש משהו כל-כך פשוט כמו להכניס מילים באנגלית באמצע משפט בעברית, אלא החליט שאם מישהו החליט לכתוב מילה באנגלית באמצע משפט בעברית הוא בטח התכוון שאני אעביר את המילה לתחילת המשפט, יהרוס לו את המשפט ויחרפן אותו….כן זה הרבה יותר מצחיק וזאת הסיבה שכתבתי את שם הלהקה בעברית מגוחכת.)

ועוד מעט ארוחת ערב ונסתובב קצת ויבוא בסוף עוד יום לסיומו ומחר יהיה יום מדהים (אני מקווה  רק שאצליח לצלול) ולפני שנדע מה קרה גם השיט הזה יבוא לסיומו ויתחיל הפרק המרכזי:הקרוואן.

יאללה אני אלך לפרוק תמונות.