21/2/2014 00:02

שתי דקות אחרי חצות. זה הזמן לשבת ולארגן את המחשבות שלי. אלה שאני אוסף 12 חודשים. כל פעם שמחשבה שכזאת שקשורה אלייך. משהו שאני רוצה לומר לך, לכולנו ביום הזה אני מיד מוציא את הטלפון ושולח לי את המחשבה במייל…שלא תלך לאיבוד, כי מספיק שאתה הלכת לי לאיבוד.

רגע לפני שהתחלתי לכתוב, ישבתי על הכיסא מול המסך. חיכיתי שהתאריך יתחלף, שיהיה כתוב ה-21/2/14 ושלא אכתוב מילה אחת לפני. אסור. יש לי מין טקסים שכאלו. לא להתגלח חודש. לקנות פימו ולהכין אולי משהו. לשתול פרחים טריים ויפים. לכתוב רק ב-21/2. רק את ההספד שלך שקראתי לו: "פרידה מעל תלולית עפר" כתבתי באיחור של יום. ב-22/2/2007. אני זוכר דווקא ממש טוב את ה-21/2/07, כל רגע, כל כאב. כל רגע כזה כמו קעקוע על ליבי, כמו צלקת.

אני זוכר שחזרנו הביתה, נכנסתי לחדר, חלצתי נעליים, על השידה היה את הספר "בוקר של קניות" שרק מעט זמן לפני שהלכת אמא קנתה לך ונורא אהבתם לקרוא בו, ידעת אותו בע"פ, לא ידעת לקרוא עדיין, אבל פשוט כמו עשרות ספרים אחרים ידעת גם אותו בע"פ. בימים אלו הוא הספר האהוב על ה"תאום" שלך לוטן, גם הוא עדיין לא יודע לקרוא, אבל יודע אותו בע"פ. הוא הסתפר שלשום, ובשניה אחת התבגר ונהיה נורא נורא חתיך, ומאוד מאוד מאוד דומה לך עוד יותר. אחרי התספורת הוא הסתובב בבית גאה ומרוצה בגופיית גטקס לבנה, ממש כמו בסט התמונות הלפני האחרון שלך, זה ששמנו לך ג'ל בשיער והצטלמת המון, לבד…ואיתי ביחד. אותו סט תמונות שאמא צילמה אותך ואותי והיתה לה תחושה ממש נוראית בבטן כשהיא צילמה.

כשמצאתי את בוקר של קניות על השידה באותו ערב של 2007 פרצתי בבכי. אח"כ הלכנו לאכול ארוחת ערב, כי היינו חייבים לאכול, בעיקר היינו חייבים לאכול כדי שאמא תאכל, כי בבטן שלה שכב נדב והיה צריך לשמור עליו. אני החלטתי שאני מכין צ'יפס. עומד שעתיים אחרי שהבן שלי מת ומקלף תפוחי אדמה ומטגן אותם. למה ? לא יודע, נורא רציתי צ'יפס. אולי נמאס לי מבמבה ופיצה וקפה מהמכונה. אולי הייתי חייב לעשות משהו מכני כדי לא לצרוח בלי סוף. לא יודע, רק זוכר שרציתי צ'יפס….וגם לא יודע למה אני חושב שזה יעניין מישהו היום.

ילד שלי, עברו שבע שנים. חשבתי על זה קצת לאחרונה, בהמון המון מונחים ומישורים. בחנתי את השבע שנים האלו, בחנתי את משמעות המספר שבע.

יש בגן הג'ירפות לזכרך 7 פסלים של ג'ירפות. יש שמונה בני דודים, 7 בחיים ואתה. השנה יש סיכוי לפריצת דרך בפענוח החידה שלך, הלכנו על זה….עלות הבדיקה מתחילה גם בסיפרה 7. חולצת המזל שלי שהייתי הולך איתה לכל המשחקים של מכבי ת"א בכדורסל היא צהובה ועליה הספרה 7.

חשבתי גם על הסיפור של ה-7 שנים הרעות וה-7 שנים הטובות מחלומותיו של יוסף. האם אלה היו ה-7 שנים הרעות של חיינו ? האם יבואו עכשיו 7 טובות ? ואחרי ה-7 הטובות ? עוד 7 טובות או רעות ? ובכלל איך אפשר להסתכל על ה-7 שנים האחרונות ולקרוא להן רעות כשנדב ולוטן הצטרפו לחיינו ?

שמתי לב שב-7 שנים מאז שהלכת, הקפדת כל שנה לשלוח לי דמות משמעותית לחיי, מישהו שישמור עליי, מישהו שישגיח, מישהו שיגיח לתוך החיים ויהיה אוזן קשבת גם אם זה על אי רחוק 14,000 ק"מ מכאן, או שיכתבו עלייך שירים, או שיבואו ויגידו ששיניתי את החיים שלהם בצורה כזאת או אחרת בזכותך. לא יודע למה אתה דואג לי כל-כך. זה אמור להיות הפוך ילד שלי, אני אמור לדאוג לך, אבא אמור לדאוג לילד שלו ולדאוג שלא יאונה לו דבר רע….אז איך יצא שהתהפכנו בתפקידים ?

כמו כל שנה, למרות שאתה רואה הכל מאיפה שלא קוראים למקום הזה שאתה נמצא, אבל בכל זאת רציתי לעדכן אותך בכמה דברים, לספר לך קצת על מה שעובר עליי, מה שעובר עלינו.

היינו פעם אחת במיון, עם נדב, היו לו כאבים…סתם לא משהו רציני, אבל כשהיינו שם אז הכל היה מוכר מידי, המסדרונות, הריחות, הצפצופים של המוניטור שהטריפו אותי ומיד כיביתי אותו בלי לשאול אף אחד. היה קטע שבדקו את נדב בדיקה נוירולוגית, אז לקחו את הפטישון עם הראש גומי המשולש ודפקו לו על הברך ומיד קפצה לו הרגל, קוראים לזה רפלקסים. אמא ואני ישר הסתכלנו אחד על השני וחייכנו, כי לך אף פעם לא הצליחו להפיק רפלקסים, כל הרופאים כאחד….סתם ישר הרגשנו אותך גם שם.

לאלון היתה דלקת ריאות ממש לא מזמן, כי אם מחלה, אז דלקת ריאות. אפרופו אלוני, הוא כבר ממש גדול, עוד חמישה ימים בן שמונה. השבוע התכרבלנו ביחד הוא ואני במיטה שלו, דיברנו קצת, שמתי לב איך השיחות בינינו משתכללות ועולות שלבים , הוא שאל אותי על הזקן שאני מצמיח ולמה בעצם אני לא יכול להתגלח עד אחרי האזכרה, הסברתי לו על המנהג של הדת היהודית ועל המנהג הפרטי שלי…ואז הוא פלט מין אהההה כזה של מישהו שנפל לו האסימון. אתמול בערב אני בחרתי את הסיפור, אלון זכר את המנהג הזה משנה שעברה וישר ידע שנקרא את "הילד הכי שמח בעולם", התחלנו לקרוא והדמעות חנקו לי את הגרון, אבל איך שהוא הצלחתי להמשיך. כשסיימנו את הסיפור אלון התחיל לבכות והתחבקנו הוא ואני נורא חזק וגם אני הרשתי לעצמי קצת לידו, ולחשתי באוזנו, הנה אתה רואה גם אני בוכה. גם אני מתגעגע נורא נורא.

ראינו הערב סרטי וידאו שלך, זה היה קשה כרגיל אבל מרגש בטירוף, אתה מקשקש שם בלי סוף, לומד לעמוד, לומד ללכת, מתנסה ולתופף על התופים שלי. וכולנו צעירים ונורא נורא תמימים.

לא מזמן ראיתי את סרט הוידאו של היום הראשון של חייך או השני, אמא אומרת שם עליך: "יש לילד שם משפחה חדש, קוראים לו רותם מלאכי…." לא ידענו שבאמת יום אחד תהיה מלאך.

לפני כמה חודשים הייתי בטיפול מיוחד, טיפול שיאצו במים. חשבתי עלייך במשך שעה. במהלך הטיפול הצלילו אותי ועיניי היו עצומות. היה שם משהו בטיפול נורא מיוחד, המטפלת עירסלה את גופי כמו תינוק, וכשהצלילה אותי, למרות שעיניי היו עצומות, הואר הבוהק של הפנסים מתחת למים חדר לעיניי, המטפלת סובבה את גופי מתחת לפני המים והאור התקרב אליי. ומיד חשבתי עלייך, שככה זה היה בטח כשהלכת, היה אור חזק ובוהק, ובאה מלאכית ונשאה אותך על ידיה אל האור, והרגשת, כמוני מתחת למים, חסר משקל….

אני חושב שאחד האירועים המשמעותיים השנה שוב סבב את המוות. הכלב שלך, הכלב שלנו קיווי האהוב הצטרף אלייך אחרי 15 שנים. סתם היה חורף ויצאנו לטייל הוא ושמעיה ואני, עשינו כמה צעדים מחוץ לבית והוא פשוט קרס על המדרכה. התעייף מהחיים, הלב שלו עבד על ריק אמר הוטרינר. אחרי כמה שעות הוא הצטרף אלייך.

חשבתי המון על המפגש המחודש ביניכם. איך הוא רץ לו, כלב שחור כפחם על העננים הלבנים שלך שם למעלה אל תוך זרועותייך ושוב מלקק את פנייך ממש כמו בסרט וידאו שראינו הערב. אני בטוח שאתה נורא שמח שהוא עכשיו איתך, אבל שתדע שזה שבר לי ולאלון ונדב ולוטן ואמא את הלב. אני יודע שזה בסדר וזה טבעי והוא מת בשיבה טובה, אבל המוות נושא כזה טעון גם ככה אצלנו….זה התיישב לאלוני ונדב על העצב החשוף הזה.

נדב אמר אז שלמה דווקא מהמשפחה שלנו כבר היה צריך לקחת שני בני משפחה ? שלשום הוא אמר לי: אוף זה לא פייר, למה דווקא במשפחה שלנו היה צריך למות אח שלא הספקתי לפגוש. אני חושב שעם התבגרותו העובדה שמעולם לא נפגשתם מפריעה לו יותר ויותר. דרך אגב גם נדבי בכיתה א' כבר….גם הוא עבר את גיל 6. גם הוא כבר יותר גדול ממך.

חשבתי עלייך השנה גם בהקשר של שני סרטים: האחד הוא "יום המרמיטה" קומדיה הזויה שדודה יעלי שלך ואני נורא אוהבים, על כתב טלויזיה שנתקע בעיירה שכוחת אל בלופ של 24 שעות, שוב ושוב, כל בוקר הוא קם והכל קורה בדיוק אותו דבר. וחשבתי עלינו, על יום המרמיטה שלנו, האם הייתי מוכן ומסוגל לעבור שוב ושוב יום איתך, בלופ שכזה, כדי לנסות להציל אותך בכל זאת, או שאולי פשוט אפילו בשביל לחוות איתך עוד ועוד ועוד זמן.

הסרט השני שחשבתי עליו נקרא "בלתי שביר", שנכון זה לא אני בכלל, אני שביר נורא, אבל פשוט הגיבור של הסיפור שם הוא מישהו שלא חש כאב בכלל, ובצידה השני של הסקאלה, יש את אויבו המושבע שעצמותיו פריכות ושבירות והוא מרגיש כאב בדרגות קיצוניות. וחשבתי על זה, שזה אנחנו, אתה לא חשת כאב, זה לפחות נחסך ממך ואילו אני….לא אין לי עצמות כאלה פריכות אבל אני חש את הכאב בעוצמות בלתי רגילות, כאילו לקחו את חוש הכאב שלך ונתנו אותו לי…..

וחשבתי עלייך גם בשירים בכל מקום, במוזיקה שמלווה ומשנה את חיי בלי סוף. לא מזמן שמעתי את פרל ג'אם בקאבר שלהם לשירו של ניל יאנג והשורה שם שמיד גרמה לי לחשוב עלייך היתה:

That’s one more kid who we’ll never go to school, never get to fall in love, never get to be cool

אז נכון היית הכי קול בעולם, אבל באמת לא הספקת ללכת לביה"ס, ולא הספקת להתאהב….ואני חושב על איזה יצור מופלא אתה, וכמה אהבה יכולת לקבל ממישהי וכמה לתת לה….פשוט אין סוף.

והשנה גם נכנסה לי להקה לווריד ולא יצאה משם מאז, את האלבום האחרון שלהם ששמעתי עד זוב דם, שממנו בטח אסיים היום, הם הוציאו אותו, איך לא, ב-5/4/2013…

אלון רוכב על סוסים, בטח ראית, באותה חווה שלך, אפילו סאני הסוסה שלך עדיין שם, היא זקנה וכבר לא רוכבים עליה, אבל נדב קיבל צ'ופר ועשה עליה סיבוב, צילמתי אותו וכל-כך התרגשתי.

וכרגיל ככל שהיום הזה התקרב התחלת לשלוח לי מלא סימנים: אני הולך לסופר ורואה שם את אמא של חבר שלך מהגן יואבי שובבי. שתי דקות אחרי זה אני רואה את האיש שמכרנו לו את הבית הקודם…הבית הראשון שלך, שבאת אליו ובילית את רוב חייך בו. בסופר קניתי מאפינס, אני תמיד בודק את תאריך התפוגה של כל מוצר, המאפינס היו טובים עד ה-21/2.

שבוע שעבר זה כבר עבר כל גבול, נסעתי הביתה מהעבודה, בנתיב הימני היתה משאית שהיה כתוב עליה רותם. אחה"צ הלכתי לדואר, כשהתקרבתי לסניף שתי ילדות ישבו על המעקה ליד הדואר וצעקו: "אבא של רותם, נכון שאתה אבא של רותם ?!" ואני כמעט התעלפתי, רק שאז מולי בשביל עבר בן-אדם, חייך ואמר, נכון, אני אבא של רותם…..וחשבתי על זה, שהוא מחייך בתור אבא של רותם…אבל אני לא.

אח"כ הלכתי עם לוטן לחוג והיה שם ילד חדש…שמו רותם. הדלקתי את הרדיו כמה ימים אח"כ, ברדיו ניגנו את שירו החדש של נועם רותם: נשורת. הוא שר שם:

"אני עומד בתוך שדה פתוח
מלא רק באבק ורוח
מחזיק תמונה אחת של זיכרון
עכשיו הדם שלי נגוע
רשמתי כתובת על הלוח
אתן לנצח שישפוט אותי"

וזהו ונשאר לי רק עוד סיפור אחד בשבילך או שאלה או לא יודע מה. שנה שעברה כשעמדתי כאן, בדיוק התאוששתי מדלקת ריאות, הייתי נורא חולה. השנה אני עומד פה מישהו אחר. אני בריא, אני רץ, שלוש פעמים בשבוע, אני עומד זקוף, רוב הכרס שגידלתי נעלמה ואני מרגיש טוב. לימדו אותי שתירוצים יש כמה שרוצים, כל אחד יכול להשתמש בהם או להמציא כמה משלו, החוכמה היא לקום מהספה ולשנות את החיים שלך.

ועכשיו ילד שלי, בפעם הראשונה, בשבע שנים הראשונות מאז שהלכת, אני מתחיל להרגיש משהו, משהו שאני לא מכיר כבר שבע שנים, אני מרגיש רצון לחיות, אני רוצה לחיות ילד שלי, 7 שנים אני כבר חי, כי אני צריך לחיות, כי צריכים אותי, כי בונים עליי, כי אוהבים אותי, כי אני אוהב את אלה שמסביבי. ועכשיו משהו צומח בתוכי, מין רעב מוזר לחיות.

ואני עוד לא יודע מה לעשות איתו, אתה מבין, כי עם הרעב באות השאלות הקשות שאני חייב לשאול את עצמי בהקשר שלנו, שלך ושלי: מה זה אומר רותמי שלי שאני רוצה לחיות כשאתה מת ? האם זה אומר שוויתרתי עלייך ? האם התגברתי עלייך ? הרי אני יודע שלא אתגבר לעולם. אני יודע שלך ולי יש עניינים ממש לא סגורים, אני יודע שאת העניינים בינינו נסגור עוד הרבה שנים כשניפגש, אני חייב לך דין וחשבון, ואני אתן לך אותו. אני פשוט צריך לדעת מה לעשות עם הרצון הזה עכשיו, אני צריך לדעת שאתה לא כועס עליי, אני צריך את ברכתך. אני צריך לדעת שאם תתן לי אותה זה לא אומר שתיעלם מחיי, שתימחק מזכרוני. חשבתי על הפגישה שלנו עוד המון המון שנים, ניסיתי לחשוב אם נזהה אחד את השני בכלל. האם תזהה אותי זקן ומקומט ? אחרי שהחיים יחרטו בפניי את השנים ? אני יודע שאני אזהה אותך, כי בטח לא השתנית בכלל. אותו חיוך, אותה שמחת חיים, אותה שובבות.

ילד שלי, זה כמו בשיר האהוב עליי הכי בעולם כרגע אתה מבין:

"והמלח על פצעיי לא שורף יותר ממה שהוא שרף בעבר. זה לא שאני לא מרגיש את הכאב יותר, אני פשוט לא מפחד לכאוב יותר. והדם בוורידים אינו זורם פחות ממה שהוא זרם אי פעם, אבל זאת התקווה היחידה שלי, הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים….זה רק ניצוץ, אבל זה מספיק כדי לגרום לי להמשיך, וכשחשוך בחוץ, ואף אחד לא רואה, הוא ממשיך…."

לשיר קוראים התקווה האחרונה.

וזאת התקווה האחרונה שלי ילד, שאתה מכל האנשים בעולם, תסלח לי על הכל, על מי שאני ועל זה שאני בוחר לחיות למרות שאינך כאן. פשוט שנינו צריכים להיעזר בהמון המון סבלנות עד שניפגש שוב. אולי בגלגול אחר.

שתדע פשוט שאני אוהב אותך בלי סוף, עד הירח…ובחזרה.

נ.ב – נספח: אחרי האזכרה באנו הביתה, פתחנו את ביתנו לאנשים שבאים להיות איתנו עוד קצת, להסתכל באלבומים של רותם, בכתבות, בפנקסי זכרונות.

היתה המולה בבית, כולם דיברו על הא ועל דא, על החיים. עמדתי במטבח ופתאום אל מול עיניי ראיתי את זה קורה: מתוך מסגרת בת 11 שנים שבתוכה שלוש תמונות שלך, הימנית פשוט צנחה על הריצפה עם הזכוכית שלה שהתנפצה, כל הבית צעק מזל-טוב כי חשב שנשברה כוס או צלחת. אמא קמה והסתכלה מה נשבר….

אז רציתי להגיד לך תודה, בדרך כלל גשום באזכרה ואז אתה סוגר את המים רגע לפני שמתחילים כדי שנדע שאתה איתנו ביום הזה….היום היה יום שמש…אז פשוט באת הביתה….והראית לנו שאתה איתנו.

אז תודה מלאך שלי….