יש משהו מאוד מטומטם בלנסות בלכתוב משהו שמנסה לתאר את הלך הרוח שלך ואת הרגשות שלך 32 ימים אחרי שהרגשת את זה ואז לנסות להעביר את זה לדף (גם כן דף, הכל על מסך מרצד ובסופו של דבר הכל מיוצג ב-0 וב-1).

אבל בכל זאת, עובדה שמעל חודש אחרי אני עדיין מרגיש איזה שהוא צורך לכתוב את הפוסט הזה, אולי כי אני מרגיש שיש לי שלושה פוסטים בראש שאני רוצה לפרסם השבוע, אחד אני מפחד לפרסם, אחד יקרע לי את הנשמה לגזרים וזה דווקא היחיד שהוא חסר חששות ובניגוד לחרא שיוצא ממני בדרך כלל אל המקלדת….זה אופטימי.

אני רץ.

אני רץ. הרבה. יחסית. אני מניח שיחסית, כי אני בטוח שרצים יותר ממני, מהר ממני, יש שרצים פחות, יש שרצים יותר לאט, יש כאלה שלא רצים בכלל. הכל טוב.

ב-18 לנובמבר 2013 יצאתי מהבית ב-21:39. היה קר בכרכור. הייתי עייף, הייתי אחרי יום קשה בעבודה, הייתי מותש, הייתי יומיים לפני יום הולדת 40 שלי ולא מרוצה מכל הסיפור הזה.

אבל בעיקר הייתי נורא לא מרוצה ממה שיש שם כשאני נעמד מול המראה. כתבתי שבוע אחרי זה בפוסט של יום הולדת 40 שלי, שאני לא מסתכל כבר כמה שנים במראה, לא מסתכל בעיניים של עצמי, מסתכל רק עליי, וגם כשזה הגיע לגוף שלי, כבר הפסקתי להסתכל, כי כשהסתכלתי פשוט כבר לא יכולתי לסבול את מי שעמד שם.

עמד שם מישהו בן 40, עם כרס מאוד גדולה ונשפכת, שכל החולצות שלו הם XXL בנסיון מטופש להסתיר את מה שאי אפשר. במשקל 83 ק"ג, פרוסים על 175 סנטימטרים, שבכל סטנדרט אפשרי, זה לא מוצלח.

אז יצאתי לדרך, היה קר, והתחלתי משהו שקוראים לו COUCH TO 5K, תוכנית מאוד בסיסית שאמורה להביא אותי תוך 9 שבועות של עבודה, לא הכי מאומצת בעולם, למצב שאני רץ 5 ק"מ באופן שוטף באיזור ה-32 דקות ולא מתעלף על המדרכה.

והתחלתי ללכת, 90 שניות, לרוץ 60 שניות, ללכת 90 שניות, לרוץ 60 שניות…ככה 20 דקות.

וחזרתי הביתה.

ומאותו רגע אני חושב שהכל השתנה. עשיתי לי את הסוויץ' הזה בראש שאמר, שאני מתחיל ואני לא מפסיק (למרות הכאב שהתחיל מהיום הראשון ברגליים) אלא אם כן באה סמכות מקצועית ואומרת לי תפסיק !

אז יצאתי, שלוש פעמים בשבוע, תקעתי שתי אוזניות באוזניים, שמתי לי את השירים שאני אוהב, התחלתי להרכיב לי פלייליסטים שידחפו אותי קדימה וזזתי עם המוזיקה, כמו דלק.

שלוש פעמים בשבוע, אחרי העבודה, אחרי המשקלחות, אחרי ההשכבה והסיפור ואחרי עוד אימייל או לקוח, או מוצר שהתרסק, עוזב הכל, מתלבש, יוצא. קור. רוח. גשם. כאב. פשוט ממשיך.

כשהתחלתי בתור אתגר ויעד נרשמתי למרתון תל-אביב למסלול של ה-4.4 ק"מ בתור היעד שלי להגיע אליו ב-28/2/2014. נשמע לי כמו יעד סביר שאצליח לעמוד בו.

ככל שהזמן התקדם והתקדמתי בתוכנית, התוצאות גם החלו לבוא, התחלתי להשיל את הקילוגרמים המיותרים, אבל הרבה יותר חשוב מכך, התאהבתי מחדש בספורט, התאהבתי מחדש באנדרופינים והאדרנלין שמציפים את הגוף כשמסיימים, בצריבה הקלה בחזה, במדרכה או בדרך הכורכר שרגליי כאילו דוחפות עוד ועוד אחורה, במוזיקה שמשתלבת בדיוק בריצה ודוחפת אותי קדימה עוד ועוד ובעיקר, ביכולת שלי לא לוותר לעצמי, לא לרחם על עצמי, לא להוציא כהרגלי בקודש מזה שנים לשלוף תירוצים משק התירוצים שלי שהיה כבר מלא עד אפס מקום.

לקראת סוף ינואר הציעו לי לאור ההתקדמות שלי לשנות את ההרשמה שלי במרתון למסלול של ה-10 קילומטרים. בדיוק הגעתי לסוף ה-9 שבועות שלי והכרזתי על עצמי רשמית: "אינני עוד בטטת כורסא".

אבל ה-10 ק"מ נראו לי כמו חלום רחוק ולא ממש ניתן להשגה, מעולם לא רצתי בחיי 10 קילומטרים, זה נשמע לי פשוט המון !!!

אבל נרשמתי. בדיוק כמו שקוראים לאלבום השלישי של ה-FOO FIGHTERS:

THERE IS NOTHING LEFT TO LOSE !

והמשכתי. המשכתי לרוץ, ולהתאמן, פעמיים בשבוע החלפתי את המדרכות הקרות של כרכור בלילות לשדות השופעים שמאחורי המשרד בהוד השרון ואת ריצת השבת נעצתי בחוף הים של בית ינאי ונתניה אל מול השקיעה. וככה הגעתי ל-28/2/2014 שבוע בדיוק אחרי היום הכי שחור של השנה שלי, לבוש בטייץ צמוד, וחולצת מרתון שהזמנתי בנובמבר וכבר היתה גדולה עליי בשתי מידות 🙂

ועמדתי שם על קו הזינוק. המירוץ הראשון שלי. מאוד מרגש. יש משהו מדהים בלעמוד שם עם עוד אלפי אנשים ש-99% מהם לבושים אותו דבר ונראים כמו שטיח אנושי אשר פרוס על פני רחובות תל-אביב.

פה מגיע הקטע המסובך בכתיבה שלי, כי כשרצתי כל-כך הרבה מחשבות ורגשות ורשמים נרשמו לי במוח, וכעת אני עוצם את עיניי ומנסה להיזכר בכולם ולשלוף אותם מראשי הקודח, וכאן בטח אשלם את המחיר של דחיית הכתיבה ב-32 ימים….

אני זוכר שעמדתי שם, וכולנו מתרגשים, ואז היתה צפירת הזינוק, באוזניים ישבו לי האוזניות החדשות שלי והן ניגנו פלייליסט שהכנתי במיוחד למירוץ וקראתי לו בפשטות: Run4YourLife. כמו השיר של THE FRAY

ואז פשוט התחלתי לרוץ. בלי לחשוב יותר מידי. בלי לתכנן איך ארוץ, באיזה קצב ארוץ, מתי אגיע, איזה מקום. רק לעמוד ביעד הזה שהצבתי לעצמי. בעיקר: רק להנות !!!

אז רצתי וכל-כך נהניתי. מכל-כך הרבה דברים, גם מתחושת יום הכיפורים שבה אתה רץ בחופשיות על הכביש כאילו אין מחר, אבל בעיקר מהנוף סביבי.

קודם כל, הרצים, כל האנשים שרצים, מה שהיה מדהים בזה היה האחדות, היו שם אלפי רצים, ופחות או יותר כולם חייכו (לפחות בהתחלה), כולם באו להנות, כולם באו מבחירה, כולם הרגישו טוב עם מה שהם עושים, ויש בזה משהו מאוד מגבש ומרגש.

דבר שני שהיה כל-כך מיוחד היה האנשים בשוליים, האנשים ברחוב, ראיתי כל-כך הרבה, אני לא זוכר את כולם, חלק נחרטו לי במוח, חלק מיד ידעתי שאכתוב עליהם, חלק בטוח שכחתי:

• האנשים שעמדו בשוליים ועודדו.
• המשפחות שעמדו עם שלטים עבור אהובים
• ילדה שעמדה ברחוב דיזינגוף בחצאית, משקפיים על חוטמה וזוג פונפונים וקיפצה ורקדה ושימחה את כולם
• איש זקן מעל גיל 70 בוודאות, שעמד על סולם עם מצלמה, ואישתו שעומדת בתחתית הסולם ומחזיקה לו את הסולם שלא ייפול
• תל-אביביים נובורישים ומנומנמים שישבו בבתי הקפה במבט גבוה של: "אויש איזה משועממים אתם עם הריצה שלכם, תחזרו הביתה כבר…."
• קבוצה של רצים של גדוד גבעתי, כולם לבושים בטי-שירט שחור עם שועל על גבם, רצים כמעט כגוש אחד, כולם בריאים וחסונים, אבל מה שהיה הכי יפה בהם זה שלמרות שהם לא כולם היו באותו כושר, כשהגענו לגשר באבן גבירול וחלק התקשו, במקום לרוץ קדימה החזקים יותר האטו, חזרו אחורה, עזרו לחברים שלהם ודחפו אותם קידמה ועודדו….כאילו זה מסע של הפלוגה….וכל מה שעבר לי בראש זה שאיזה מזל שאלה הח'ברה שבזכותם אני והילדים שלי ישנים בבטחה בלילה.
• הכי ריגשו אותי אני חושב היו הח'ברה של עמותת אתגרים, שליוו אנשים עם מוגבלויות במסלולים השונים, אנשים שבקושי הלכו, צלעו, אבל הם שם, לעזור להם לעשות את הכי טוב שלהם בעולם. כל קבוצה כזאת מדהימה בפני עצמה, בעיקר האנשים המיוחדים האלו שכנגד, או יותר נכון למרות, כל הקלפים שחילקו להם החיים, לוקחים על עצמם אתגרים מטורפים, וגם כמובן האנשים שהתנדבו להיות איתם שם ברגע המנצח הזה.
• כשרצתי בדיזינגוף, היה קטע בין שיר לשיר שהמוזיקה השתתקה לגמרי, ואז אתה שומע לפתע מאות רגליים או יותר אשר מוטחות כלפי האספלט, לא בהרמוניה, אבל כמו נחיל גדול של נמלים אשר מתקדם במרץ. יש משהו בסאונד הזה שקשה להסביר כמה הוא מיוחד….צריך לשמוע אותו בשביל להבין, אבל הוא מדהים.
• ראיתי זוגות שרצים יד ביד.
• ראיתי הכל. רשמתי הכל בראש.

והצלחתי במשך 50 דקות כמעט לא לחשוב מחשבה עצובה אחת. לא לחשוב פעם אחת על איפה הייתי בדיוק (!!!) באותה שעה שבוע לפני זה. זה לא עניין אותי, כל-כך נהניתי. כשהתחלתי את הריצה נישקתי את הג'ירפה התלויה על צווארי וביקשתי מרותם שישמור עליי, זה הכל, ואז ניקיתי את הראש.

אז הוא שמר עליי, לא נפצעתי, נהניתי. אבל הוא לא שכח אותי ורצה להראות לי שהוא שם איתי…..וככה כל כמה מאות מטרים, אל מול עיניי, פרסומת לסוכריות SKITTLES שאני כל-כך אוהב תלויות שם על עוד ועוד שלטי חוצות ולא סתם פרסומת…אלא של ג'ירפה….אוכלת מהקשת בענן, WHAT ARE THE ODDS ???

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אז בפעם הראשונה שפגשתי את הג'ירפה שאוכלת מהקשת שבענן כמעט נעצרתי במקום, אבל בחרתי שלא, בחרתי לחייך ולהודות לרותם שככה הוא בחר לבוא איתי למירוץ ולעודד אותי…ורק הגברתי את הקצב 🙂

והגעתי לקו הסיום, מזיע ומתנשף ובעיקר חי. המון המון חי. והבנתי כמה הזנחתי את הגוף שלי, כמה הזנחתי את הנשמה שלי, וכמה תירצתי, וכמה בכיינתי…..וכמה אפשר אחרת, וכמה אני מקבל מזה בחזרה, מין מעגל קסמים שמזין את עצמו בלי סוף.

וזהו. אני חושב.

ומאז אני רץ. לא עוצר. ביום שבת לפני עשרה ימים רצתי כבר 15 ק"מ. אתמול בערב רצתי 10 קילומטרים בקלילות בלי לתכנן ובלי לחשוב על זה יותר מידי. זה כבר חלק ממני.

לפי הסטטיסטיקות של RUNKEEPER בחודש מרץ:

• רצתי 95.6 קילומטרים !!! (OMG)
• רצתי במשך שמונה וחצי שעות במצטבר
• שרפתי כמעט 8000 קלוריות
• בקצב ממוצע של 5:19 לקילומטר
• וכל זה ב-16 פעילויות

הסטטיסטיקה היחידה שלא רואים שם זה כמה נהניתי….את זה ה-RUNKEEPER לא יודע למדוד. זה בלתי מדיד.

פשוט תנסו….ותגלו.

טוב עפתי על עצמי פה, שזה ממש מביך, לוחץ פרסם, לפני שאתחרט, אני כבר מתחרט…(לכן שגיאות הכתיב שבטוח מסתובבות פה, כי אם אקרא את זה, אין סיכוי שזה מתפרסם).