רי-פוסט כמעט 3 שנים אחרי שכתבתי..והורדתי. בא לי להחזיר את הפוסט הזה לחיים.

רגע רגע, רגע לפני שאתם בורחים או סוגרים את הדפדפן.

תראו איזה ארנב חמוד, זה אני לפני 38 שנים:

באתי להציע לכם סיור, סיור קצר (או ארוך או מתיש תלוי כמה אני אצליח לכתוב לפני שאישבר) ב"מורד מחילת הארנב", שהמחילה הזאת היא המוח שלי, מחילה ארוכה והזויה בדיוק כמו המחילה שאליס נפלה לתוכה….ושמובילה למקום הזוי עוד יותר מהדרך עצמה.

רוצים להציץ ?

אני חושב על הפוסט הזה כבר הרבה זמן, שזה אף פעם לא דבר טוב, כי כשאני חושב על דברים ומתכנן אותם הם יוצאים עקומים וחוטאים בחטא הכתיבה המתוכננת, הם לא רפלקס, הם לא משהו שבוער או שורף מבפנים שבסוף אני מקיא על המקלדת.

בכל הכתיבה שלי אני תמיד כותב וכותב וכותב, ולא מסתכל אחורה, בגלל זה תמיד יש משפטים קצת שבורים או שגיאות כתיב, כי אם אסתכל אחורה ואנסה לעשות הגהה אגנוז הכל.

התירוץ היחיד שלי לטובת התכנון של הפוסט הזה הוא שכל פעם עוברת לי מחשבה בראש, או שורה, או שיר, או זכרון, ואין מה לעשות הזכרון שלי הוא לא מה שהיה פעם, אז אני חייב לרשום לי את הדברים בצד, כדי לזכור, כדי לתפור את הכל בסוף לשמיכת טלאים שתכסה את מערומיי כשאני מסיים לכתוב וחולק עם כל העולם ואחותו.

לא קל לי עם היום הולדת הזה. אני בן 40. אין לי משבר גיל 40 קלאסי. יש לי משבר יום הולדת. משבר שביעי ברציפות, טוב גם זה סוג קטן של שקר, בדיוק הזכירו לי היום שהיה לי מעין משבר של גיל 30. אבל מסיבות אחרות לגמרי. אני זוכר דרך אגב שביום שהייתי בן שלושים כל מה שחשבתי ש:וואו אני עוד שניה בן 40….ו-40 זה זקן.

אני פשוט תקוע עם תמונה של היום הולדת 40 של אבא שלי. אני זוכר שחשבתי (והייתי קצת לפני גיל 8) וואו: אבא בן 40 זה ממש זקן !!!

כשהתחלתי לחשוב על הרשומה הזאת, על מה יש לי לומר לעצמי (ואז בעצם לכולם) על ה-40 שנים הראשונות, הדבר הראשון שעבר לי בראש זה זכרונות. זכרונות של 40 שנים. סקירה. דילוג בין תחנות. אתם מבינים יש לי זכרון די פנומנלי (מרצה אחת פעם אמרה לי באוניבריסטה שאני נמוניסט), אני זוכר כמעט הכל. הבעיה היא שאני זוכר המון פרטים לא חשובים, מלא מלא מלא מלא מלא שטויות בתוך הראש, פריטים בתוך הראש השלי שאין מה לעשות איתם, הם לא יועילו לי ולא יועילו לנפש חיה בעולם. כמו שלפני כחודש כשהיינו בהופעה של החברים של נטאשה והם התחילו לשיר שיר מהאלבום הראשון אז הדבר הראשון שעלה לי לראש זה שניר צדקיהו ניגן תופים באלבום הראשון ולא ז'אן פול זימבריס…סתם ככה פתאום נשלף לי פריט טריוויה מטופש ומיותר מהראש בן 24 שנים….מיותר נכון ?

אז חשבתי לבדוק את הנושא, לנסות לעבור בתחנות בזמן של חיי, לראות כמה אני זוכר אחורה, מה אני זוכר אחורה…(אני חייב להודות שכשחשבתי על המסע הזה בזכרונות שלי הוא נראה לי ממש מגניב, ועכשיו נורא מעפאן, מעניין אם אני אפרסם את הפוסט הזה בכלל).

כמה רחוק אני זוכר את החיים שלי ? מה הזכרון הראשון שלי ? האם הוא אמיתי ?

אני זוכר שקצת לפני גיל שלוש אני הולך ברחוב בנתניה עם סבתא מניה שלי, אמא של אמא שלי, זה רק שבריר שניה, אבל השנה 1975 או 1976 וזהו, זה כל מה שיש לי מסבתא שלי. ותמונות. סבתא שלי נפטרה בגיל 61 ואפילו לא חודש ב-16.2.1976 (פאק פברואר), הלכה לישון ולא קמה, כמו מלאכית. והיא הזכרון הראשון שלי. חיפשתי…לא מצאתי תמונה שלנו ביחד 😦

בגיל 3 אני חולה, יש לי חום, ערב יום כיפור, אמא שלי לוקחת אותי לקופת חולים באילת. יש לה ג'יפ. כזה פתוח של שנות ה-70. חגורות בטיחות הן לא משהו קיים. אנחנו גרים ברחוב חטיבת הנגב שהוא מסתעף באמצע הירידה הגדולה של אילת (שדרות התמרים למי שמכיר). רחוב אחד לפני הפניה שלנו אמא שלי מבינה שאין ברקסים בג'יפ שלה…פשוט אין. מי שמכיר את הירידה הזאת יודע כמה דוהרים בה אפילו בלי לגעת בגז (מנסיון גם עם אופניים), אמא שלי ביכולות המופלאות שלה ובשמירה מוחלטת על קור רוח מצליחה לקחת את הסיבוב…..הג'יפ ממשיך לדהור ברחוב שלנו שגם הוא משופע, אמא שלי מזהה דיונת חול בקצה הרחוב….היא אומרת לי: "עודדי תחזיק חזק, ואל תיבהל טוב ? הכל יהיה בסדר" אז אני מחזיק, אנחנו מתנגשים בדיונה, לי אין שריטה, היא שוברת את היד, ומצילה את החיים של שנינו….

בסביבות גיל 5 אנחנו בסיני, בריכת השמש….אני יודע כבר לשנרקל, מגיל 3, אני, זוג סנפירים, מסכה ושנורקל. אבא שלי ואני שוחים לנו בין הריפים היפים בעולם. באיזה שהוא שלב כמו פעמים רבות אנחנו מחליטים לעשות תחרות שחיה חזרה לחוף (במוח שלי אני מדמיין תמיד שההסנפירים הם מנוע טורבו ואני רק צריך להחליט להפעיל אותו), אנחנו מתחילים לזכות, אבא שלי משיג, הסנפיר שלו פוגע לי בשנורקל, השנורקל נופל מהפה, אני לא יודע מה לעשות במצב כזה, אני מתחיל לשתות את מי ים סוף וטובע (ידעתי לשנרקל ולצלול מגיל 3, אבל למדתי לשחות רק בגיל 10), אבא שלי מגיע לחוף מסתכל אחרוה ולא רואה את הילד. מושים אותי מהמים, אבא שלי עושה לי החייאה עד שאני מקיא את המים החוצה ומתעורר (זה אני לא זוכר, אבל כיוון שראיתי איך עושים החייאה לבן שלי…..אני יכול לדמיין את השניות האלה שהיו נצח), מה שאני כן זוכר זה שנסענו באופל תכלת של אבא שלי ליוספטל באילת, אבא שלי דבר לבית החולים, אני יושב במושב הקדמי בידיה של אימי, וכל מה שהיא אומרת לי ודואגת זה שלא אירדם, לא להירדם עודדי !!!

פתאום שאני כותב את שני הזכרונות האלו שהם לא דבר רע דווקא בזכרון שלי פתאום מציף את הדמעות שלי !!! כי כמעט מתתי בידיים של ההורים שלי, פעמיים, כמעט לא הייתי פה, כמעט אבא שלי או אמא שלי היו צריכים לסחוב כל חייהם את הסלע הזה…..ופאק מי אני יודע מה המשקל של הסלע הזה….אז איזה מזל, כי קקא ככל שאהיה וסוציומט….אני לא מאחל את זה לאף אחד…בטח לא להורים שלי, ראיתי מה זה בשבילהם לאבד נכד… אז אם מישהו…אז אני….למרות שזה פרדוקס לא ? כי אם הייתי נהרג בתאונה או טובע באותו יום סופית….כל הכאב הזה היה נחסך ממני……פאק איט, אי אפשר לצאת מהמצב הזה בטוב….נמשיך (אם לא פרשתם עד עכשיו).

אני בן 4 אני חושב. אני משחק למטה, יש לנו מחסן של כיבוי אש למטה, צינור. דלתות ברזל עם מנעול, המנעול לא עובד שנים. לאבא שלי יש צרור מפתחות ישנים שלא שייכים לכלום, אני וחבר שלי משחקים למטה (אין לי מושג מי זה), אנחנו מנסים למצוא מפתח מתאים (למרות שהוא לא קיים)…ילדים. בסוף אני מצליח לתקוע איזה מפתח לחור המנעול, הוא לא מתאים אז אני נועץ אותו בכוח. אמא שלי קוראת מלמעלה שאעלה הביתה (כן, שנות השבעים השמחות וכמו בשכונת חיים האמא קוראת לילדים מלמעלה דרך החלון לעלות הביתה), אני צועק "שנייה" מנסה בכוח לשלוף את המפתח התקוע…מושך מושך מושך….המפתח יוצא בתנופה היד שלי ממשיכה את התנופה, פרק היד מסתובב והמפתח ננעץ בתוך עיני…..אני כמעט מאבד עין ירוקה אחת (שבעיני זה לא דבר נורא כי גם סטיב אוסטין איבד עין ואולי ישימו לי עין ביונית….). בהמשך אני הולך לביקורת בקופ"ח עם אבא שלי, יש לי תחבושת של משה דיין, אנחנו יוצאים משם ואני שואל את אבא שלי אם אני יכול לקבל פרס/מתנה, הוא גוער בי שלא, כי האחות קלטה שהתעסקתי עם התחבושת וגירדתי אחרי שהבטחתי שלא…..בתמונה: אני משחק עם התחבושת בתמונת המחזור של הגן.

שנה אחרי זה אני בגן חובה. יש לנו ערסל בחצר (הזוי לא ? היי זה הסבנטיז, המודעות הייתה נמוכה). הערסל מעל ארגז החול. אני הילד הכי קטן וצנום בגן (זה ימשיך ככה עד כיתה י"א בערך…) אנחנו יושבים על הערסל כמה ילדים, כולל גיא כרמלי, ה-BULLY של הגן (היום המחשבה שלי כאבא שבגיל הזה יש BULLIES כבר בגיל הזה מטרידה אותי נורא…) כולם מתחילים לקום מהערסל, אני שוקל כמו רבע עוף מהמעדניה של רמי לוי, נשארנו גיא ואני על הערסל, אני מתחנן שלא יקום, כי אם יקום אני גמור, הוא קם, הערסל דופק סלטה 180 מעלות ואני עם הראש והפרצוף לתוך החול….כולם צוחקים נורא, במיוחד גיא. אני בוכה 😦 מצחיק אבל בערך שלושים שנים אחרי זה אני סוגר איתו מעגל, אנחנו נפגשים בפגישת מחזור של 30 שנים לתיכון, אני מספר לו כמה פחדתי ממנו ועל היום ההוא בגן. הוא מבקש סליחה, מספר לי איזה בן אדם מדהים אני (ראה את התוכנית). כמה מוזר. אני סולח לו.

הלכתי שש שנים לביה"ס היסודי אופיר באילת. מרחק כשני קילומטרים מהבית. מאיזה שהוא שלב די מוקדם, לא זוכר בדיוק מתי, אנחנו הולכים חזרה הביתה ברגל. וזה בסדר גמור. כמה העולם היה פשוט.

אני תלמיד מצטיין שש שנים. לעולם לא בוחרים אותי למשחק ספורט (אלא האחרון שאין ברירה ולוקחים אותו). אני מפסיד בריצה לבנות. הילד הכי מהיר בביה"ס הוא מיקי אזרזר, הוא להיט גם בקרב הבנות. יש לי קראש על אפרת ליבנה. היא עוזבת את העיר שני החברים הכי טובים שלי (עידו משהו) ואביאל קשי עוזבים את אילת עוד ביסודי. בכיתה ג' אני מתאהב בשרון רהב. אני כותב לה מכתב שאני רוצה להתחתן איתה. אמא שלי מסבירה לי שזה מוקדם מידי 🙂

כיתה ג' מסתבר הייתה מאוד משמעותית בשבילי. שלושה אירועים מרכזיים. אחד, ההתאהבות הראשונה. השני, השנה היא 1982, מלחמת לבנון, בתור ילד אני חווה את המלחמה פעם ראשונה. אנחנו כותבים מכתבים לחיילים בלבנון ושולחים להם חבילות. המכתב שאני שולח מתפרסם בעיתון מעריב…..אולי זה הניצן הראשון של חיידק הכתיבה שלי. היום קלטתי כמה מוקדם זה התחיל. ואירוע שלישי….יום אחד אני מסיים את ביה"ס, אני יוצא, אין כלב ברחוב. רק שלושה ילדים, אחד מהם קוראים לו ציקי. הוא המופרע של ביה"ס הוא כבר ב-ה' או ב-ו'. הוא קורא לי לבוא רגע. אני מפחד. אבל אין לי סיכוי לדפוק ריצה של 2 ק"מ. אני מתקרב, הוא מוריד לי את המכנסיים והתחתונים באמצע הרחוב. הוא ושני החברים שלו צוחקים, אני מרים את המכנסיים, בוכה ובורח. אני אפחד שנים עוד לבוא לביה"ס ומהילד שקוראים לו ציקי. 31 שנים אחרי זה, הבן הבכור שלי מת על דמות טלויזיונית שנקראת ציקי ממשפחת הקונצונים. למרות שציקי היא מילה טראומטית בשבילי, אני מחבק את הדמות. רותם ואני משתמשים בציקי בלי סוף, הוא איתנו במערכונים שאני מחקה לו בפיזיותרפיה הנשימתית. הוא שם כשתוקעים לרותם מחטים ביד או מכניסים אותו למכשירים מפחידים…..אני שוב ושוב ושוב מחקה את ציקי בשלמות…בשביל רותם….ואני צוחק ובוכה בלב, כי ציקי שהיה שם של השטן בשבילי עזר לי כל-כך להציל את הילד שלי כל יום מחדש.

בכיתה ד' אני נחשף פעם ראשונה לכוורת. במסיבת הסיום יש את גוליית. חבר שלי אביאל קשי הוא גוליית בלי חולצה ומרים סלעים מקלקר שנצבעו בחום.

כדי לקנח את השנה המוצלחת הזאת אנחנו נפרדים מסיני. כל שבת, כל שבת מאז שאני זוכר את עצמי היינו בסיני. היה לנו חוף קבוע: בריכת השמש. כשמגיעים אל החוף יש מין תלולית קטנה של עפר, עליה אנחנו מחנים את האופל תכלת של ההורים שלי, זה החוף הקבוע שלנו, יש שם חבית תקועה בחול. היו שבתות שהיינו מגיעים ואם מישהו היה חונה על התלולית, היינו נוסעים לראס חמירה. כשאנחנו נוסעים לעשות סיבוב פרידה מסיני אבא שלי נועץ שלט ליד החבית שכתוב בו: "אנחנו עוד נחזור". בדרך חזרה לאילת אנחנו מצטלמים מעל הפיורד ואי האלמוגים. אם אני לא טועה, אבא שלי נותן לי להחזיק את המצלמה שלו וגם לצלם תמונה משפחתית אחת, מצלמת OLD SCHOOL כזאת מתכתית ויפהפיה. אני חושב ששם ננטע בי הג'וק לצילום….אז תודה אבא !!!

14 שנים אח"כ אני סוגר מעגל. יום אחרי השחרור מצה"ל אני והחבר הכי טוב שלי רוני בדרך לסיני לשבוע של שכרון חושים וצלילות. אני מצטלם ליד החבית על התלולית ומשקיף על הפיורד ואי האלמוגים. כמו שאבא שלי הבטיח. חזרנו:

הילדות שלי באופן כללי זכורה לי בתור משהו מדהים. אני חי בים, על הים, מתחתיו. אני משחק ברחובות. אני זוכה בבינגו באופני BMX אדומות וחורש איתן את העיר. חבר שלי רוני גר ב"שבע יחזקאל" ככה זה באילת, אף אחד לא פאקינג משתמש בשמות הרחובות, אני למשל גרתי ברחוב חטיבת הנגב, אבל אם רצית לשלוח לי מכתב או לבוא אליי במונית היית משתמש ב: 6010/15. אז רוני גר בבניין 7 קומות ברחוב ששת הימים, אבל מה לעשות גר שם נהג מונית שקראו לו יחזקאל, אז להלן הכתובת שלו: 7 יחזקאל.

הטלפון שלנו בבית הוא 059-6780 !!! 7 ספרות.

יש לי כלב שקוראים לו סקופי כשאני קטן. הוא נדרס.

יש לי כלבה שוקראים לה דולי. היא הורעלה וברחה למות בהרים.

יש לי כלב שקוראים לו פאקו (ואחותי יעל תרגעי, הוא היא של כולנו ולא שלך). כשאני חייל אני חוזר יום חמישי אחד, ואבא שלי אצל הוטרינר כבר, הוא מרדים אותו. הוא עיוור, חירש וסובל. אני קובר אותו בהרים.

(טוב הכל מתערבב לי, אני מאבד את הכרונולוגיה סלחו לי):

– אנחנו ילדים, לאחותי יש קסטה של ה-EAGLES, היא שומעת בלי סוף את Hotel California, אני נקרע עליה בצחוק, באותם ימים יש פרסומת בטלויזיה (סליחה תשדיר שירות) לביה"ס ליורדי ים בעכו. זה הפסקול של התשדיר, שתבינו כמה אני דפוק: אוספים איזה צוער באוטו, והילד שיושב באוטו חושב: "כל-כך צעיר וכבר במדים" והצוער חושב: "איזה חיים משעממים יש לו" ואז רואים איזה דברים מגניבים הוא עושה בפנימיה.  בואו נשים דברים בפרופורציה, השיר הזה יצא ב-1977, לא סגור על מתי הפרסומת. לא הרבה אחרי. אבל זה עדיין תקוע לי בראש. שנים אח"כ (עשרות ליתר דיוק) אלמד להעריך את המופת הזה שנקרא Hotel California.

כמו כן בצעירותי האחיות שלי שומעות המון שלמה ארצי. אני בז להן ונגעל ממנו. עוד לא פיתחתי שום דבר שקשור לטעם מוזיקלי, למעשה, החדר שלי מלא בפוסטרים של סמנתה פוקס טופלס !!! ו- TOUCH ME נשמע לי שיר ממש, אבל ממש טוב (בפרספקטיבה של 25 שנים אחורה או קצת יותר….זה הכל היה הורמונים). ANYWAY, הדיסק הראשון שאני קונה אי פעם הוא "חום יולי אוגוסט" של שלמה ארצי. אני חורש אותו. הוא דיסק כפול, ואני זוכר (!) שהוא עלה לי בדיוק מאה ש"ח וזה כל הדמי כיס שקיבלתי לחופש הגדול.

אני לא זוכר באיזה גיל זה היה בדיוק. אבל אני זוכר את היום שראיתי את אמא שלי בוכה פעם ראשונה. אמא שלי תמיד הייתה סלע בחיי. לא ראיתי אותה בוכה. להורים שלי היה מנהג לקנות לנו בגדים חדשים בערב חג, איזה בגד חגיגי. זה היה ערב פסח, אני עוד ביסודי. אמא שלי יוצאת בערב החג לנו בגדים. ככה באמצע הבישולים. היא חוזרת. היא לא נראית בסדר. כמה ילדים עבריינים זרקו עליה אבנים, אבן אחת פגעה בבטן. היא מתחילה לבכות. אני רותח. גרמו לאמא שלי לבכות, לאמא שלי הלביאה החזקה לבכות. אני רוצה לצאת לרחוב למצוא את הילדים ולהרוג אותם.

את מרבית 6 שנות החטיבה והתיכון אני מעביר בלהיכשל בלימודים, לריב עם ההורים שלי, למרוד, להיכשל עם בנות. אני מגלה איך לשרוד את השנים האלו, אני מוצא במה אני חזק. בלשון שלי. בלשון החדה והאכזרית שלי, יש דברים שאני זוכר אבל לא מעלה על הדף כי אני מתבייש בהם.

מה שכן יש לי זכרונות כיפיים משנים האלו (כמה לא הבנתי כמה החיים שלי פשוטים וכמה טוב לי):

אני גר הכי קרוב לביה"ס שיש. בהפסקה הגדולה: 9:45-10:00, אני מספיק לרוץ בחצר, לזנק מעל הגדר, להגיע הביתה, להכין לי סנדביץ' טרי ולחזור בזמן.

אני מקיף את עצמי בחברים חזקים ששומרים עליי. שומרי ראש. אי אפשר לגעת בי. אחד נגע. הוא דפק לי סטירה של הלייף. הוא קיבל יותר.

יש לי קראש על המורה לאנגלית והמחנכת שלי בכיתה ט. קוראים לה חנה שם טוב. אנחנו קוראים לה: "הרגליים של המדינה". החרמנות שלי רק מתגברת מיום ליום.

בגיל 14, ההורים שלי יוצאים מהבית. רגע לפני אבא שלי לוחש לי להסתכל בתחתית ערימת העיתונים שמתחת לאקווריום שבסלון וקורץ לי. אני מקבל את הפנטהאוס הראשון שלי ! הדפים לא יהיו מה שהם היו פעם….

קצת לפני גיל 16 אני הולך לים, לא יודע איך, אולי בזכות בן דוד שלי ששם שגדול ממני בשנתיים, אני מתחיל עם פצצה בלונדינית (שתוק רונן !!!) בחוף המגדלור. קוראים לה יעל. יש לה חיוך מדהים. אני זוכר את ריח הבושם שלה, קראו לו בברלי הילס. היתה לה חברה שקראו לה ג'ורג'יה.

היא ישנה אצלי באותו לילה בבית (אלוהים ישמור מה חשבו ההורים שלי, ואם ההורים שלה היו יודעים אי פעם). אנחנו שוכבים 3 פעמים. אני כבר לא בתול !!! כמה ימים אחרי אבא שלי ואני נוסעים לבית הכנסת רק שנינו באוטו. אני מספר לו שאני לא בתול, אני מצפה לאיזה ח"ח. הוא אדיש. או כנראה לא ממש יודע מה לעשות עם הידיעה והפתיחות הזאת. זה בסדר, הרבה אנשים לא יודעים איך לאכול אותי ואת הפתיחות שלי. היום 25 שנים אחרי, אני בשוק. בטח לאור הכותרות בעיתונים של היום. את שארית החופש הגדול אני מבלה בלחזר אחריה, אני מבין שהייתי סטוץ ללילה אחד ולא מעניין אותה.

הלב שלי נשבר באמת פעם ראשונה (לא, אני לא מחשיב את הקראש של כיתה ג…)

שכבתי עם 5 נשים בחיי.

אני זוכר הרבה את הים. אנחנו המון בים. סנפירים. שנורקל. מסכה. צוללים.

בגיל 17 או 18 אני מוציא את הרשיון צלילה המיוחל. את הרשיון שלי אני עושה בכפר הצוללים, הבעלים הם ויקי וקלוד. אמא שלי מכרה להם דירה. הם עושים לנו הנחה. שנים אחרי זה תהיה כתבה ביומן שישי שקלוד הטריד אין סוף תלמידות צלילה וניסה לבצע בהן מעשים מגונים….. 😦

הצלילה תמלא חלק חשוב מחיי לעוד שנים רבות. אני יכול להגיד שהשני דברים שהכי ריגשו אותי היו השתי צלילות שלי בבלו הול בדהב. הגענו כמעט ל-70 מטר. הרגשתי את הבאזז של שכרון המעמקים. אבל היופי של המעבר שם בקשת הוא לא ניתן לתיאור. יכולתי למות שם פעמיים. אבל מסתבר שהייתי צריך לחיות….ולמות מנטלית כמה שנים אחרי זה. שבוע שעבר לכבוד יום ההולדת המיוחד הזה שלחה אותי אישתי שתחיה לסופ"ש של שכרון חושים באילת. רק אני ו-7 חברים מאוד קרובים וטובים שמסתובבים איתי כבר בערך 16 שנים. אחד הדברים שהצלחנו לעשות זה לצלול שוב. כל-כך התגעגתי לצלילה. השקט המוחלט שם למטה. תחושת הריחוף באוויר כששום דבר לא מכביד עלייך. לשכב על הגב על הסיפון של הסטי"ל ב-18 מטרים, לרוקן את המאזן, לקחת נשימה עמוקה ולעשות טבעות אוויר ולראות אותן עולות לפני השטח. התגעגעתי לכחול האין סופי. לקור. לאין סוף שקורא לך לבוא אליו, אבל איך שהוא אתה תמיד מסרב. אפילו לרעב שתוקף אותך אחרי הצלילה ואז למנת צ'יפס והנס קפה התגעגעתי. ולתחושת הח'ברה שיש לנו הצוללנים.

יום לפני הבגרות בשרטוט של כיתה י' אני יורד עם הזבל למטה, ואיתי פקו הכלב. הוא מתחיל לריב עם כלב לבן ומעצבן של השכנים, הם מנסים לנשוך אחד את השני, אני מנסה להפריד, זאת טעות, על היד נתלה לי כלב לבן עם שתי שיניים נעוצות לי ביד. אני עושה את הבגרות עם יד חבושה. אני מוציא 80.

אנחנו חולים על משחקי מחשב שנקראים QUESTS ! יש לנו את כולם: Kings Quest, Space Quest. אני זוכר למשל שב-SPACE QUEST 2 היה קטע שצריך לצלול לתוך מערה עמוקה.כל פעם שהיינו צוללים היינו מתים מחוסר אוויר. שתבינו שפעם לא היה עכבר וכשהיית רוצה שהדמות תעשה משהו היית כותב לה (וצריך בלי שגיאות כתיב, זה אחד הדברים שהכי עזר לי לפתח את האנגלית שלי), אז היינו כותבים: DIVE, עד שחבר שלי רוני קלט, כותבים: Take a deep breath ואז DIVE. נכון שזה מאוד מועיל לזכור איך לגרום לרוג'ר וילקו (וזה גם חשוב לזכור את השם שלו) לצלול במשחק מ-1987 ? אמרתי לכם שהזכרון שלי מבוזבז לחלוטין….

בגיל 16 או משהו אני מתחיל לכתוב ממש, אני כותב סיפורי מתח דימיוניים על חבורת ילדים שהם סוכנים חשאיים. בשלב כל שהוא פותחים תחנת רדיו ראשונה באילת. יש תחרות של סיפורים קצרים. אני מתקשר ומקריא פרק ראשון מהסיפור שלי. בשבועות הקרובים ארד רכוב על אופני ה-BMX שלי למלון מלכת שבא שבו התחנה ממוקמת ואקריא פרק מהסיפור שלי. השבוע מצאתי קסטה עם ההקלטות מהרדיו 🙂

בגיל 7 וחצי אני נוסע לטיול באירופה, אני מקבל את החוברת קומיקס הראשונה שלי, זה ספיידרמן. זה באיטלקית. אני שומר את החוברת הזאת 10 שנים עד שחבר מנייאק מעלים לי אותה. לפני 10 שנים אחרי חיפוש בפורומים ותיאור אמורפי משהו של מה היה בחוברת (שאני מנסה לתאר עם הזכרון שלי 20 שנה אחרי) עונים לי מה היא החוברת שאני מחפש. אני קונה אותה ביד שניה. היא אצלי עד היום.

בגיל 4 אני מקבל את החולצה הראשונה שלי של ספיידרמן. היא בארון עד היום. ביום שיצא הסרט הראשון של ספיידרמן בארץ ב-2002, רותם לובש את החולצה הזאת (היא בארון שלי עד היום). אני לובש את חולצת ספיידרמן האהובה עליי. חולצת המזל שלי. לבשתי אותה כשגיא האחיין הראשון שלי נולד, לבשתי אותה כשרותם נולד ב-5/4/2001. אני סוגר מעגל ולובש אותה פעם אחרונה ב-22/2/2007 בהלוויה של רותם. אני לא מוריד אותה 7 ימים, חתכו לי אותה עם סכין. מין מנהג כזה של היהודים. אני מניח את החולצה בארון. מידי כמה זמן אני פוגש אותה בארון. ותוך שנייה אני עובר בכל התחנות של החולצה:

אפרופו היום של החולצה. אני זוכר את הפעם האחרונה שראיתי את רותם. את הגוף שלו. זה היה ב-22/2/2007, נכנסתי לחדר טהרה, הייתי צריך לזהות אותו, אתם מבינים ? שקוברים את הילד הנכון. גיסי שי הציע להיכנס איתי. סירבתי. לא מרחמים עליו, מתוך אגואיזם, רציתי שהפעם האחרונה תהיה שלי, אחרי הכל ראיתי אותו ראשון. מסירים את הסדין. הוא שם. אני פורץ בבכי יותר חזק ממה שכבר בכיתי. אני מנשק את מצחו. הוא קר. נורא קר. אני זוכר כמה קר הוא היה, כל פעם שאני אצלו ומנשק את ראשה של הג'ירפה המגולפת על קברו, ראשה קר בדיוק באותה טמפרטורה של רותם.

יום לפני בביה"ח כשנפרדנו ממנו בחדר לבד דנה ואני, הוא כבר היה במקום אחר. ניקו אותו. ניתקו את כל הצינורות, שלא נזכור אותו ככה. הקראתי לו פעם אחרונה את "משהו אחר". רציתי להרים אותו ולחבק. לא עשיתי את זה, חיבקתי אותו על המיטה. אני לא אסלח לעצמי לעולם שלא הרמתי אותו.

אני זוכר את הצפצופים, של כל המכשירים. כל המכונות. לפני שבועיים נדב הגיע לביה"ח. לא משהו רציני. יצאנו אחרי כמה שעות. השעות האלה דפקו אותי מספיק: יותר מידי מוכר. כל המסדרונות דומים. הצפצופים של המכשירים לפני שבועיים נתנו לי סטירה. אפילו מכונות השתיה במסדרון מעצבנות אותי. נזכרתי שבאשפוז הלפני האחרון עמדנו ליד מכונת שתיה רותם הלך איתנו ועמוד אינפוזיה. מישהי במכונה סיפרה לנו שתינוק שלו הופל ע"י אחות והוא בטיפול נמרץ. אני מודה לעצמי בלב כמה מצבי טוב. זה חודש לפני שאני מאבד את הילד שלי…אני לא מבין כמה מצבי לא טוב.

אני עומד ליד אותו חלון חודש אחרי, שעה לפני שמנתקים את המכונות ומכבים את ההנשמה. אני מתקשר לנמרוד אני מספר לו שזה נגמר. שעוד שניה נכבה את האור. אני בוכה לו בטלפון. הוא בוכה בחזרה.

מסתבר ש-30 ק"מ משם בוכה קומה שלמה בסיסקו. מסתבר בדיעבד שמאות או אלפי גולשי תפוז בוכים גם כן.

יש לי פוסט טראומה מבי"ח הדסה עין כרם דצמבר 2004. זה סיפור ארוך. אני יכול אבל להגיד שאני זוכר את הנייר טואלט של שם, ואת המגע שלו על העור שלי. אני זוכר את כל המסדרונות האין סופיים והתת קרקעיים שהיינו הולכים בהם הלוך ושוב. היינו שם 39 ימים.

יום לפני שהגענו לשם רותם עבר ניתוח. פונדופליקציה. הניתוח עבר בשלום. רותם היה בהתאוששות ואז בטיפול נמרץ. אחרי יממה הוא מדרדר פתאום. רופאים מתחילים להיכנס לחדר בהיסטריה. טלפונים עפים. סגן מנהל המחלקה שהיה גם בניתוח ד"ר בורקין אומר לי לצאת מהחדר. אני מסתכל לו בעיניים ואומר לו: "אני לא יוצא מכאן, אתה יכול לבחור אם לבזבז את הזמן בלקרוא לבטחון או לנסות להזיז אותי ס"מ או להציל את הילד שלי" הוא מבין שאין עם מי לדבר. אני עומד שם 20 דקות ארוכות שהם מנסים כל דבר ועושים לו בסוף החייאה. אני רואה את הסוף. אבל אני יודע שאם הוא הולך אני עומד שם. רותם לא ימות לבד, אני אעמוד שם לידו ואלווה אותו.

הוא ניצל. אני יוצא החוצה. ההורים שלי, אמא של דנה ודנה שם. אני מספר לה שהוא כמעט הלך ועשו החייאה. אני מתפוצץ מבכי. חמתי מכינה לי נס קפה להירגע. מהלחץ היא שמה לי שתי כפיות מלח 🙂

כמה לילות אחרי כשאנחנו כבר בטיפול נמרץ בעין כרם ורותם נלחם על חייו, צונאמי שוטף את העולם. 300,000 איש מתים. זה לא מזיז לי, אני בקושי מודע לזה.

אנחנו מוקפים באין סוף חברים ומשפחה, רכבת אין סופית של 7*24 של אנשים שבאים לעזור לנו.

האמת היא שאני יכול להמשיך ככה ימים, בינינו, לקח לי גם ימים, אני לא מצליח לכתוב כבר ימים רבים. הכל תקוע. תקוע בגרון, בדרך כלל יש טריגר, משהו מוציא את זה בסוף החוצה. הפעם לא יודע זה פשוט לא קרה. זה שזה קרה הלילה זה נס.

הבעיה היא שלא משנה כמה אשב פה ואפול לי עוד ועוד בתוך מחילת הארנב הזאת, הרבה מהדברים שאני רוצה לזכור. שכחתי. חטאתי בחטא היוהרה, סמכתי על הזכרון שלי בלי סוף ובסוף דווקא הוא הכשיל אותי במקום הכי חשוב.

רותם.

שכחתי כל כך הרבה דברים לגביו. אני יודע מה הריח שלו. אני זוכר באיזה משקל נולד (3.190). אני זוכר כמה בכיתי מאושר כשבא לעולם. אני זוכר בדיקות נוראיות שלו. אני זוכר את המילים האחרונות שלו: "אני רוצה חיבוק". אני זוכר את היום שאיבדתי את התאבון והאהבה שלי לאוכל. זה היה כמה ימים אחרי שרותם היה צריך להפסיק לאכול לכל החיים. עמדתי במטבח וטיגנתי שניצלים. הוא בא אליי ואמר שגם הוא רוצה שניצל 😦

אבל אני שוכח. פה אני צריך אתכם האמת היא, אם אתם רוצים לתת לי מתנת 40, והכרתם את רותם, תמצאו זכרון אחד שלכם ממנו, ותכתבו אותו, פה למטה בתגובות. שכולנו נהנה…אבל אם קשה לכם, אני בטוח שתמצאו אותי גם ככה.

אני מסתכל על ה-40 שנים הראשונות של חיי. ואני לא יודע איך לסכם אותן. אני לא בטוח שאני צריך, אבל אני יודע שיש לי בעיות. אני יודע שכבר שנים, לא יודע בדיוק אני לא רואה את עצמי במראה. זה לא מדויק, אני לא איזה ערפד שלא משתקף במראה, אני שם, אני פשוט לא מסתכל. כשאני מסתכל זה בשביל להתגלח, להסתפר, אולי אסתכל שאין לי איזה משהו תקוע בין השיניים. אבל יש דבר אחד שאני לא עושה, אני לא מסתכל בעיניים של עודד. אותן עיניים ירוקות. אני לא מסוגל להסתכל לתוכן. ניסיתי לחשוב על זה, למה זה ? אני מלא חרטות ורגשות אשמה ושנאה עצמית וחוסר אהבה עצמית, אבל האם עד כדי כך ? אולי אני פשוט מפחד לראות את מה שרואים אחרים בעיניים שלי.

מישהי אמרה עליי השבוע שאני מקסים, אבל אני תמיד כל-כך עצוב.

קרה לי משהו מוזר, במסגרת הפינוי של הממ"ד לצורך הקמת חדר לאלון, אותו לוח שעם מפורסם שהיה תלוי שם עם רגעים מחיי, מצא את דרכו לקיר שלי במשרד. הוא מכיל המון רגעים שמחים של חיי.

בתחתית המסגרת יש את אחת התמונות האהובות עליי, ואת תמונת החתונה האהובה עליי. אני, רוני, דנה, נועה. רכבת של חיבוק ושמחה.

בקיצור לפני כמה שבועות שני אנשים שונים לא זיהו אותי בתמונה. שאלתי אם זה השיער לעומת ההקרחה של היום, אבל מישהו אמר לי את האמת בפרצוף, הוא לא זיהה אותי בתמונה, הוא אמר לי: "וואו, פעם נראית מאושר".

ופשוט שתקתי. אחרי זה קמתי מהכיסא והסתכלתי על התמונה. באמת החיוך שלי גדול שם. כמה תמימים היינו. חשבנו שיש חוקים נורא פשוטים לחיים.

עכשיו אני מסתכל אחורה על כל הפוסט הזה וכל מה שבא לי לעשות זה לגרוס אותו לגזרים. נראה לי שהוא גם ארוך בצורה בלתי רגילה ומיותרת לחלוטין.

אני חייב לסיים במוזיקה. תמיד יש את המוזיקה. כשהפוסט הזה הלך והתגבש היה לי שיר אחד תקוע בראש בלי סוף. פרל ג'אם שיהיו בריאים, הוציאו אלבום חדש לפני חודש. אלבום מופת ללא ספק.מתוכו כמו שקורה לנו תמיד עם אלבום, יש את השיר האחד הזה, האלמותי שאנחנו מתחברים אליו בצורה בלתי רגילה. אני שומע אותו כל יום, אני בוכה איתו כל יום. הוא פורט לי על הנפש והנימים. הטקסט שלו מטלטל אותי בגלל כמה שורות ספציפיות.

SIRENS ! קשה שלא להתאהב בשיר הזה.

אדי וודר כתב שם:

It's a fragile thing
This life we lead

If I think too much I can get over
Whelmed by the grace

By which we live our lives
With death over our shoulders

וככה אני מרגיש, כמה החיים שלנו שבירים, כמה המוות מעבר לכתפי, מעבר לכתפיים של כולנו. אז אולי כדאי שנחיה את החיים יותר.

מה שלא תכננתי שיקרה זה שאני אתקל בשיר אחר. שיר אחר שיסובב לי את הראש לחלוטין, שיר ששמעתי בשבועיים האחרונים מעל ל-100 פעמים.

LAST HOPE של להקת PARAMORE. אם יש משהו שמטלטל אותי מבוקר עד ערב זה השיר הזה. בפשטותו, בעוצמתו, בטקסט.

כל השיר הוא עוצמה אחת מטלטלת, אבל נראה לי שהשורות שהכי תפסו אותי היו:

And the salt in my wounds isn't burning anymore than it used to
It's not that I don't feel the pain, it's just I'm not afraid of hurting anymore
All the blood in these veins isn't pumping any less than it ever has
And that's the hope I have, the only thing I know that's keeping me alive

אני יודע מה מחזיק אותי בחיים. כל יום מחדש. שלושה אנשים קטנים. אלון. נדב. לוטן. יש לי אין סוף אחריות אליהם, יש לי חוזה בלתי ניתן להפרה איתם.

אני גם שומר על הניצוץ הזה כמו שיש בשיר, וכשחשוך ואין אף אחד מסביבי. הוא ממשיך לזהור.

הניצוץ הזה הוא רותם. והוא מזכיר לי. שאני רק בן 40, ואני צריך לשמור עליו זוהר….לפחות עוד 40 שנים נוספות עד שניפגש שוב….

מזל טוב לי.

21/2/2016

היי

אני כבר לא ממש זוכר איך עושים את זה. אני לא זוכר כבר איך לכתוב לך, איך לעמוד ולהקריא את זה בקול רם. איך אני מפחד שכשאני אקריא את זה אני אקריא כמו רובוט בלי רגש, למרות שכל פעם כשאני מקריא אז הגרון מתכווץ ומיתרי הקול מתקשים והדמעות מתחילות לבצבץ. איך שהוא. לא יודע.

אני חייב לך המון. דילגתי על המון הזדמנויות לכתוב לך בשנתיים וקצת האחרונות, מעין שתיקה שגזרתי על עצמי, בגלל הנסיבות, בגלל כל מה שקרה. פספסתי לדבר איתך בבר המצווה שלך, פספסתי שנה שעברה באזכרה השמינית שלך. פספסתי כשפתרו את החידה שלך, פספסתי את יום הולדת 14 שלך. מצד אחד לא כתבתי כי הכל מסובך ולא פשוט, והכי פרטי בעולם ולא רציתי לשתף, אבל כן באיזה שהוא מקום פחדתי שאתה נורא כועס עליי, שאתה לא רוצה לדבר איתי, אתה לא רוצה להקשיב לי ולמה שיש לי לומר לך, להסברים שלי, לא הרגשתי אותך המון זמן.

ואז בספטמבר באת לבקר אותי, היית עדיין ילד בן 5 כמו שאתה, וכל הזמן צחקת בחלום, הכל הצחיק אותך, פשוט צחקת מהכל והיית מאושר. קמתי מהחלום ולמרות שהבנתי שהוא חלום לא התמוטטתי כמו בד"כ כשחולמים עלייך רק בשביל לקום ולגלות שזה רק חלום, זה היה חלום מחבק. ואז ידעתי שאתה קצת פחות כועס עליי.

ואז לפני שבועיים, חזרתי מאימון קשה, עמוק בתוך פברואר כבר, וקרעתי את עצמי באימון, סחטתי את עצמי, והגעתי הביתה והלכתי להתקלח, ובמקלחת סוף כל סוף בצבצו להם שבבים ראשונים של מחשבות, כמו פעם שהיו לי כל שנה, ושלחתי יד אינסטינקטיבית לצוואר, ללטף את הג'ירפה שלי, אותך על צווארי, אבל לא מצאתי, העברתי את היד שוב ושוב רק כדי לגלות שרשרת ריקה ללא ג'ירפה. ואז הכל כבר התפרץ, כל הקושי, כל הדמעות שנשטפו עם המים הרותחים. לא ידעתי אם הלכת לאיבוד באימון, או כשהורדתי בגדים, או כאן במקלחת ונשטפת לביוב…רק יכולתי לחשוב על המסר, על הסיבה שדווקא זה קרה, דווקא עכשיו, מכל הדברים. האם אתה כל-כך כועס עליי שרצית להתנתק ממני ? בסוף מצאתי אותך מונח על רצפת המטבח, כשטאטתי אותה מיואש מהאובדן שלה….

ועכשיו….עכשיו אני יושב ומנסה לחזור, לחזור ללכתוב לך, ולא סתם גיבובים, אלא לפתוח את הלב שלי, ולתת למחשבות ולכאב ולאהבה שלי אלייך לצאת החוצה, ולפתוח את הפה ולומר את זה שוב בקול רם, כי כמה אפשר לשתוק בלי לאבד את זה לתמיד ?

אני יושב בפינת המחשב הקטנה שלי, אני שומע שירים עצובים, הפלייליסט הקבוע, בדיוק דנה ברגר שרה את השיר שהיא כתבה עלייך, כמה מטרים ממני שמעיה מיילל. הוא כבר ממש זקן, הוא היה בן 16 החורף הזה, אבל עכשיו טוב לו, הוא גר איתי ועם אלון ונדב ולוטן בבית, יש לו מיטה מפנקת, אני מניח שאין לו עוד הרבה זמן ובקרוב תפגשו שוב, אתה הוא וקיווי. נזכרתי לא מזמן איך היינו הולכים לקצה השכונה הישנה, היינו זורקים להם אבנים, קיווי נורא אהב לרוץ אחרי אבנים ולהביא אותן, ושמעיה פשוט אהב לרוץ אחריו ולתפוס לו את הזנב….עכשיו הוא זקן וכמעט עיוור וחירש ובקושי מוצא את הזנב של עצמו…אבל טוב לו.

אני יושב ומקליד ומפנה את המבט שלי לאחור, ויש שם את המסגרת עם חמשת התמונות שלך ושלי, מהסט המפורסם כשחזרת מהתספורת האחרונה בינואר ההוא, עם קוצים של שמוליק קיפוד, לבוש רק בגעטקס לבן. ואני מסתכל בהן…והן דהויות נורא. אתה ואני, לי היה קצת יותר שיער ופחות נשירה. גוון העור על פנינו דהה ואיננו טבעי…אבל יש משהו שלא דהה שם: החיוך שלך. החיוך שלך אתה מבין הוא נצחי, הוא קפוא בזמן, הוא בלתי שביר, הוא בלתי קמיט, הוא בלתי מחיק. הוא משהו שאפילו הגדול מכולם, הזמן, לא יכול לו. נזכרתי היום בצחוק שלך, בצחוק המתגלגל שלך, הצחוק האין סופי שלך, על החיים, כנגד כל הסיכויים וכל החרא. נזכרתי הערב שהיית צוחק כל-כך חזק שזה כבר סיכן אותך, כי היית מפסיק לנשום, היה צריך לנשוף על פנייך חזק כדי להזכיר לגוף שלך לנשום….

בשנה שחלפה מצאנו מה היה לך, נפתרה החידה אחת ולתמיד. מצאנו את הגן, מצאנו למה זה קרה. מצאנו שזה לא יקרה לאחים שלך, מצאנו שהסטטיסטיקה שתהיה חולה היתה בסופו של דבר 0.00000208 אבל שהסיכוי לזה שהאחים שלך יכלו לצאת חולים היה 25%, הבנו ששיחקנו רולטה רוסית של החיים.

ובעיקר, וזה היה הדבר השני הכי חשוב לי שבגללו המשכתי לרדוף אחרי הסוד הזה, החידה הזאת, מעבר לזה שלאחים שלך יהיו את כל הכלים והנתונים ביד לא להביא ילד חולה לעולם, מעבר לכך גילינו שלא היה מה לעשות, שבאמת עשינו כל מה שיכולנו, שהחזקת מעמד כמה שיכולת ושפרשת בזמן, ונתת לנו לזכור אותך כך: הילד הנצחי השמח עם הקוצים ושמחת החיים שעומד על שתי רגליו, רוקד ושר שירים של דנה ברגר ולא משהו שמחובר למכונות שמחזיקות אותו בחיים במשך שנים שלא לצורך.

ואם היה משפט אחד לקחת מכל הסיפור הזה, זה המשפט של אורלי אל-פלג עלייך: בסופו של דבר, רותם תרם לרפואה המערבית, יותר ממה שהרפואה יכלה לתרום לו.

וזאת סגירת מעגל גדולה בשבילי ילד שלי, כי אתה ואני יודעים שבמשך המון שנים האשמתי את עצמי, שלא עשיתי מספיק, שלא הפכתי מספיק אבנים, שלא דחפתי מספיק, שהסכמתי לקבל תשובה של "אנחנו לא יודעים", שלא הלכתי לכל קצוות העולם לחפש אנשים יותר חכמים, יותר מוכשרים, יותר סקרנים שירימו את הכפפה וימצאו מה יש לך.

חשבתי המון אחרי שמצאנו מה יש לך, מה היה קורה אם הייתי יודע את זה כשהיית בחיים ? איך היו נראים החיים שלנו אם בגיל 3 היו אומרים לי שאתה חי על זמן שאול, שפתיל חייך קצר והוא בוער בקצב מהיר ? האם החיים שלנו היו נראים אחרת ? האם הייתי עושה דברים אחרים ? האם היינו מספיקים עוד דברים ? לא יודע. כנראה שזה כבר לא משנה גם, אי אפשר לחזור אחורה בזמן. ואולי זה המקום שבו באמת הבורות היא ברכה.

נגמרו לי המחשבות, הפנים שלי מגרדות, מקפיד עדיין על הטקס הזה שלי, 21 לחודש ינואר עד ה-21 לחודש פברואר, בלי להתגלח, פניי מלאות כבר שערות לבנות, בזקן ובשפם. מוזר, אני מזדקן ואתה נצחי.

לפני יומיים חבר כתב שלא יהיה זמין במהלך הסופ"ש כי הבת הגדולה שלו חוגגת בת מצווה, והייתי קצת בשוק, איך זה יכול להיות בת מצווה ? אני זוכר שהיא נולדה….ואז אמרתי לו שבעצם למה אני מופתע ? הרי עוד חודש אתה היית אמור להיות בן 15….בן 15. יש לי בן שהוא בן 15 כבר. זה כבר גבר. אבל למה אני מתפלא ? גיא יהיה השנה בן 17, הבר-מצווה שלו נראית כמו זכרון רחוק, חגגנו לרני בר-מצווה באותה שנה שהיתה שלך, אפילו ליהי הקטנה, ליצ'וק שלך גם חגגה כבר בת מצווה לפני חמישה חודשים ושוב היתה מצגת ושוב היו תמונות שלך במצגת. ולפני שאדע מה קורה סביבי, אלוני יחגוג בר-מצווה וגם שם תהיה מצגת, וזאת בעצם תהיה המצגת האחרונה שאתה מופיע בה…האחרון שפגש אותך. שזכה.

מעניין איך היית נראה היום, אני מדמיין את זה דרך לוטן, הוא הכי דומה לך, בערבים כשאני מקלח אותו הוא הכי דומה לך, עומד שם במקלחת בגופו הקטן והחמוד, שיערו הקצר, העיניים החומות והחיוך, בעיניי אתם דומים כמו שתי טיפות מים, אני מוצא את עצמי בוהה בו, ומחזיק את עצמי לא לומר לו דבר. כמו שאתמול בחגיגת יום המשפחה בגן שלו הוא ואני רקדנו ואז היה את "ילד פלא", והייתי צריך להחניק את הדמעות ולהמשיך לחייך, לך תתחיל לבכות באמצע הגן, לא תסביר לילד ששמח שזה היה אחד השירים הכי אהובים על אחיו הגדול שהוא בכלל לא מכיר, אני חושב שהייתם מסתדרים מצויין והוא היה אוהב אותך מאוד. הוא בן 5 שנים 5 חודשים ו-16 ימים…עוד שניה האח הכי קטן שלך משיג אותך. כל-כך מוזר…כל-כך עצוב.

אני חושב ככה, אני חושב הרבה, מה אם היה כך או אחרת, כל מיני תסריטי דלתות מסתובבות.

ילד שלי, נגמרו לי המילים, וקצת כואב לי כבר בחזה, אז אני אפסיק כאן היום הפעם, כמו לרכב על סוס או אופניים, צריך לחזור בהדרגה, אז אולי גם ככה עם הכתיבה. ניסיתי לצלם לך תמונה הלילה, טיפה אחרי חצות, בראש שלי היא היתה מיוחדת ומושלמת, במציאות….לא ממש, אבל אני בטוח שאת מה ששלחתי אלייך קיבלת. (ותודה לשני האחים שלו היו לי שחר בן-זאב וישי קינן, כשגם כשקוראים להם באמצע הלילה לבוא לעמוד בשדה שעורה בחושך ולהדליק פנסים סיניים הם פשוט מתייצבים תוך חמש דקות בלי לשאול שאלות מיותרות).

אני אוהב אותך רותם אנגל, אני מתגעגע אלייך יותר ממה שהצלחתי להעלות פה על הכתב, אני פשוט לא מאמין שעברו 9 שנים וששנה הבאה זה יהיה עשור בלעדייך. אולי אני פשוט מסרב להאמין. זהו. תמשיך לשמור על כולנו, אני יודע שזה לא פשוט, אני יודע שהכל הסתבך, אבל ככה זה. אז פשוט תעשה את הכי טוב שלך, גם אני מנסה את שלי.

ועכשיו שעה לפני שאני הולך לעמוד ליד הקבר שלך, לנסות לקרוא את זה בקול רם, אני נטרף, הקירות סוגרים עליי, הבית הקטן שלי נהיה קטן יותר, אני מתחיל להסתובב בו כמו אחוז בשד, מנקה, מטאטא, מנגב אבק, מסדר, קודח בקירות, תולה דברים, שואב אבק, יושב לשכתב ולהוסיף עוד מחשבות שבאות, וברקע דנה שרה עד הקצה. ואני מנסה שהבית יראה מושלם, מניח על השולחן את ספרי התמונות שלך, מסדר הכל, כאילו…כאילו תכף תבוא לבקר נכון ? אבל בעצם אתה לא….זה בסדר, אני יודע שאתה לא יכול, אבל אם יסתדר לך…אני אשמח.

ביי ילד מלאך שלי

אני אוהב אותך עד קצה העולם…ובחזרה.

אבא

נ.ב – בתמונה שני פנסים סיניים ששלחתי לך אתמול, שטים לאיטם אלייך על פני השמיים השחורים.

יצא מוזר. לפני שנה רצתי 10 ק"מ. זה היה המירוץ הראשון שלי. רצתי אז ב-28/2/14, וכתבתי את הפוסט ב-1/4/14. חודש אחרי.

השנה רצתי ב-27/2/15 ואני מפרסם אותו שוב חודש וקצת אחרי.

את שניהם כתבתי תוך כדי כל צעד שבו הרגל שלי נחתה על האספלט, ובזמן שכל שיר ספציפי התנגן לי בראש, אבל לקח לי חודש לעבד את המידע, ולהגיע לרגע שבו אני מחליט לכתוב אותו כאן ולפרסם או לאבד אותו לנצח.

לא תכננתי ממש לכתוב פוסט, לשם שינוי תכננתי לפוסט הזה להיות כתוב באמצעות 25 משפטים שלא אני כתבתי, אלא פשוט דיברו אליי במהלך הריצה.

לפני הריצה ששיערכתי שתיקח לי קצת מעל שעתיים, הרכבתי לי את הפלייליסט שלי לריצה הזאת, התחלתי לגרור שירים לתוך הרשימה, אמרתי לעצמי שאנסה לקחת שיר אחד מכל אומן בספריית המוזיקה שלי, ונניח במקרים מסויימים כמו ה-Foo Fighters, אני אקח שיר אחד מכל אלבום שלהם (שמונה במספר) ועוד כמה של שניים שלושה…

אז זה מה שהתחלתי לעשות ותוך זמן קצר מצאתי את עצמי עם רשימה מכובדת של 89 שירים שסך כל זמן הניגון שלהם הוא 6 שעות, 28 דקות ו-23 שניות….שזה אפילו יותר ממה שאזדקק לו בריצה של שנה הבאה. וזה בלי שהצלחתי לעבור על כל רשימת האומנים בספריה שלי…

אז פשוט שמתי שם הכל ברשימה, לחצתי Random ופשוט התחלתי לרוץ, וזה מה שיצא, 25 שירים (את השיר ה-25 שמעתי בחציו מעולף על הגב על הדשא ואוכל קרטיב לימון עם חיוך מרוח על פניי), כל שיר הגורל בחר בשבילי, אבל בכל אחד מצאתי לפחות משפט אחד שדיבר אליי, שהזכיר לי משהו חשוב, שדחף אותי קדימה, שלא נתן לי ליפול, או לעצור…כוחה המופלא של המוזיקה על חיי.

אז הנה זה בא, 25 שירים, 25 שורות, 21 קילומטרים ומאה מטרים:

"לפעמים הרוח טובה ושמש חמה נוגעת בפני. לפעמים העולם יפה ואין אחד כזה בעולם שיכול עלי .
ברגע אחד אני משתנה צפים הפחדים, אני שוב שונא, ימים חשוכים, שדות חרוכים והסוף לא נראה."

"After the known Is beyond understanding There you’ll find love In the depths of your soul"

"There goes my hero Watch him as he goes There goes my hero He's ordinary"

"השדים של הלילה יוצאים כבר לרקוד, הם נוגעים בי נוגעים בך נוגעים עוד ועוד.תני לי יד תני לי מקום תני לי יד תני לי מקום אצלך בעולם"

"Started crying and I couldn't stop myself. I started running but there's nowhere to run to"

"Next time you point a finger I'll point you to the mirror"

"And anytime you feel the pain, hey Jude, refrain
Don't carry the world upon your shoulders
For well you know that it's a fool who plays it cool
By making his world a little colder"

"אין אהבה שלא שורטת יש רק ימים יפים שלא כואב יותר
אין רגעים שקטים הלילה רק חלומות שהכל בסוף יסתדר בעצב שלנו"

It is the summer of my smiles – flee from me Keepers of the Gloom"
Speak to me only with your eyes. It is to you I give this tune.
"Ain't so hard to recognize – These things are clear to all from time to time.

I'm looking down now that it's over"
Reflecting on all of my mistakes
I thought I found the road to somewhere.
Hold me now I'm six feet from the edge and I'm thinking
maybe six feet Ain't so far down.”

Step out the front door like a ghost"
into the fog where no one notices
the contrast of white on white.
And in between the moon and you
the angels get a better view
of the crumbling difference between wrong and right."

"All night long I dream of the day
When it comes around then it's taken away
Leaves me with the feeling that I feel the most
Feel it come to life when I see your ghost"

"You're kneeling over his body in the vestibule
Praying for his life"

"מתי נפסיק לספור את השעות והדקות
ולחכות שהחיים סוף סוף יתחילו לקרות
עוד מעט, עוד מעט נגיע"

Call and I'll answer at home in the lost and found"
You say that I'm much too proud Someone who's taking pleasure in breaking down"

"לחפש משמעות
לא מספיק לי לחיות ולמות
ולזרום
לא לחלום
לעמוד מיותם
ולנשום

ולברוח רק לברוח
ולבנות מגדלים באוויר
ולצרוח כדי לשכוח"

Oh, it's a fragile thing This life we lead"
If I think too much I can get overwhelmed by the grace
By which we live our lives with death over our shoulders"

"אין לי אוויר, אין מנוחה, בלעדייך הימים שלי יהיו אפורים…"

"Another turning point, a fork stuck in the road
Time grabs you by the wrist, directs you where to go
So make the best of this test, and don't ask why
It's not a question, but a lesson learned in time"

 "I still don't know what I was waiting for
And my time was running wild
A million dead-end streets"

"לא יכול לישון כמו פעם מנסה להיזכר בטעם
עוצם את העניים וחולם רק לא נרדם עדיין.
לה לה לה…. כל אחד יכול להיאבד בשגעון
שבא מבפנים "

"האופטימיות שהייתה מנת חלקי דקות ארוכות
התחלפה באחת ברצף דיכאונות "

"Something is wrong with the sum of us
That I can't seem to erase
How can I be the only one Without a smile on my face"

"אין לי,
אין לי,
אין לי מנוחה
נדמה לי שאיבדתי שליטה
אין לי תחושות
אשאיר לך זר אחד על השולחן
במוקדם או מאוחר
אחכה לך עם זר בשמיים "

"One of these days your eyes will close and pain will disappear
One of these days you will forget to hope and learn to fear.
Easy for you to say your heart has never been broken…"

וזהו, זה מה שקרה, רצתי לי ככה 21.1 קילומטרים, שוב הסתכלתי על הכל מסביב, שוב נשמתי את האוויר ואת העיר ואת כל מה שהיה לה להראות לי במירוץ. שוב שמחתי והתרגשתי מהאנשים שעומדים בצד ומעודדים, הכי הרבה התרגשתי מהילדים שעמדו עם השלטים שבהם כתוב כמה הם מעודדים ואוהבים את אבא או אמא שלהם (וקיוויתי ששנה הבאה או מתי שהוא הילדים שלי יעמדו שם וישפכו עליי מים…)

התרגשתי משורות של ילדים שפשוט עמדו שם בשוליים וחיכו לרצים שיסכימו לתת להם כיפים, וכל פעם שהיתה שורה כזאת סטיתי קרוב לשוליים כדי לתת להם כיפים, למרות שזה מאט, אבל הם כאלה חמודים ובכלל לא ברור מי התרגש יותר מהחווה, הם או אני.

הגעתי למסקנה ששנה אחת אני פשוט חייב לראות את המירוץ המדהים הזה מהצד של העדשה, כי זה פשוט אין ספור של מה שנקרא Kodak Moments וסיפורים קטנים שאפשר לראות שם אם רק מסתכלים

ראיתי באיזה שהוא שלב את יואב קוטנר על אופניים וישר נזכרתי בכתבה עליו בשבעה ימים בערב יום הכיפורים 1994 שבו סופר הסיפור על איך נפל בטיול לפני הצבא ואיבד את כל הזכרון שלו ולמעשה התחיל את החיים שלו מחדש.

ראיתי את שחר פאר בשוליים מעודדת ואחרי כמה קילומטרים פשוט מצאתי את עצמי רץ לידה, היא רצה עם מישהו, האטתי ואמרתי לה בקול מתנשף שהיא אחת הספורטאיות הכי מדהימות שהיו לנו במדינה הזאת ושאין כמוה, והיא נתנה לי כיף ואמרה לי תודה ואני המשכתי הלאה (אחרי כמה מטרים אמרתי לעצמי איזה דביל אני שאמרתי לה "הספורטאיות שהיו לנו" במקום ה"ספורטאיות שיש לנו !" ומי אני שידבר עליה בלשון עבר…אבל קיוויתי שהיא הבינה את המסר החיובי).

וזהו.

רצתי 21.1 שישה ימים אחרי ה-21.2, שמונה שנים בלי רותם ופעם ראשונה שלא כתבתי לו משהו, שלא אמרתי.

והנה, התחלתי לכתוב את הפוסט הזה ביום שבת ה-4/4, שמתי לי שוב את 25 השירים מההתחלה באותו סדר שהם התנגנו אז במירוץ, ואני בשורות האחרונות של הפוסט אחרי שעה ו-54 דקות ו-57 שניות, ובלי שהרגשתי הגיע ה-5/4/15, ואתה רותם שלי בן 14 היום.

ואני אמור לתת לך מתנה כל שנה ולחגוג לך, ואני לא יודע איך, אני חושב שאתה כועס עליי. נורא אפילו. על הכל. כי אני לא יודע מה איתך ולא שומע ממך כבר המון זמן, אבל פתאום ככה סתם לפני שבוע באת לבקר אותי בלילה, חלום אחד ארוך שנמשך כל הלילה. מצאתי אותך בחלום, הסתבר שאתה בחיים ומעולם לא מתת. מסתבר שפשוט לקחו אותך אנשים, החביאו אותך במשך שנים. אפילו לא ממש כעסתי עליהם על השנים שאבדו, אפילו לא כעסתי על השקר וההתממות שלהם כאילו הם לא ידעו שאתה שלי. פשוט שמחתי שאתה שוב איתי.

היית גדול שם בחלום, נער, כזה בן 14 אתה יודע. עוד תשע וחצי שנים כשלוטן יגדל אני אדע איך זה יראה באמת. לא דיברת בחלום, לא אמרת לי מילה כשלקחתי אותך חזרה הביתה, אולי זה כי אתה כועס, אבל היית שמח שוב בחלום.

וזה…כל מה שאבא יכול לבקש עבור הילד שלו.

מזל טוב פרפר לבן שלי

אני.

אני לא כותב יותר. לא משנה למה. גנזתי כבר 4 פוסטים. את פוסט ה-40 שלי. אחד אחרי החתונה של יואב. אחד בבר מצווה של רותם. אחד עם התגלית החשובה של חייו. זה הרביעי. אני לא יודע אם הוא יתפרסם. כשנסעתי באוטו בלילה שבוע שעבר בדך לגיא, כתבתי את כולו, הוא, כמו רוב הפוסטים התחיל ברגע אחד, ומשם כמו וירוס התפשט במוח שלי, בזמן שאני נוסע ומקשיב למוזיקה והמוח כותב וכותב ומנסה לא לשכוח. כיוון שידעתי שלא יקרה עם זה כלום, התעלמתי מהקולות, התעלמתי מהחשש לשכוח, לאבד את הרגע. עד שהגעתי לגיא הרגשתי ש"כתבתי" פוסט ממש טוב, אפילו שמח ואופטימי לשם שינוי, בלי כאב, בלי דמעות. פוסט על מתנות. ואז הגעתי לגיא ואמרתי לו: כתבתי פוסט שלם בראש באוטו ואין לי מה לעשות איתו, סתם…לפח.

אז הוא אמר לי, תכתוב למגירה, מה זה משנה. אז הנה אני מנסה. כמובן ששוב, שישה ימים אחרי, זה כבר ממש נראה לי פוסט גרוע ומיותר. אבל שיהיה.

השבוע, ביום ראשון, שמענו מוזיקה הילדים ואני. עכשיו אחרי שהצלחנו להתגברת על קדחת כוורת שליוותה אותנו כמעט שנה [ לא להאמין ששנה מאז שכוורת סיימה את דרכה 😦 ], אחרי שהבלחנו עם וירוס קצר של משינה, עכשיו הצלחתי להחדיר לילדים את גזוז. שוב הקול המחוספס של גידי, הגיטרות וההומור המשגע של דני סנדרסון, והפעם גם הקול הנעים של מזי כהן שמתבל את הכל.

הילדים נתפסו לאמא ודני ואנחנו שומעים אותו 7 פעמים ביום (למרות שהפעם אנחנו מנסים ממש לא להמאיס על עצמנו שיר אחד ספציפי), אבל ביום ראשון הלכנו על כל הדיסק. שמענו את רוני (לוטן למד את המילים תוך פעמיים), מצאתי ביוטיוב את התוכנית עם השירים והמערכונים של גזוז שצרובה לי בזכרון מאז הילדות שתמיד היו משדרים אותה בחג שבועות, הראתי לילדים את הקליפ לאמא ודני וכמה מערכונים והם נורא התלהבו. לפני השינה הם הכריחו אותי להדפיס להם את המילים לאמא ודני (בשלושה עותקים תודה רבה, כי לוטן טוען שהוא ילמד לקרוא ולכן הוא חייב את המילים). ואז לפני השינה כשנדב אמר לי כמה הוא אוהב את השירים שלהם, אמרתי לו כמה זה כיף שהצלחתי להכיר להם להקה חדשה ושהם אוהבים אותה.

וזאת מתנה. מתנה של (אין סוף) זמן, מתנה שעומדת בדרך כלל במבחן הזמן. ואז נולד הפוסט. כל הדרך חשבתי על מתנות שכאלו, על מתנות שניתנו לי, ועל מתנות שנתתי אני לאחרים בתחום הזה. וקלטתי שכל פעם שאני שומע שיר שהוא מתנה שניתנה לי, או שנתתי, מיד המוח שלי מסוגל לשלוף מהזכרון את הסיטואציה, את הזמן, או המקום שבו ניתנה המתנה, את המחשבה שעברה אז בראש, את התחושה שעברה לי בגוף. וככה ניצלתי את הנסיעה לחשוב על המתנות ולארוג אותן לרשימה בתוך הפוסט, אז הנה, זאת הרשימה שלי, אתם מוזמנים לכתוב בהערות או לשלוח לי מייל על המתנות שאתם קיבלתם או נתתם, יש אין סוף מתנות כאלה לחלק, אז זה כיף גדול.

נ.ב הרשימה אינה מסודרת בשום סדר ספציפי, ככה מה שאני זוכר:

1. אז אתחיל במובן מאליו, גזוז, הנה, בשבועות האחרונים נתתי את גזוז לאלון ונדב ולוטן, אבל זאת מתנה עם כל-כך הרבה רבדים: כשרותם היה תינוק והיינו עושים לו אמבטיה, אז היינו שמים לו דיסק לשמוע בזמן האמבטיה, אז כמו כל הורים חדשים קנינו את דיסק הילדים הנפוץ באותו זמן, אצלנו זה היה אצבעות, חמוד…אבל מחרפן משהו. יום אחד דנה חזרה הביתה ומצאה אותי עושה לרותם אמבטיה, ואת "תשע בכיכר" מתנגן ברקע. הסברתי שנמאס לי מאצבעות ושאף פעם לא מוקדם מידי לחינוך מוזיקלי מתאים.

אבל ת'כלס, את גזוז אני חושב שאני קיבלתי במתנה, במנה מאחותי יעל, שהיתה חולה עליהם, ועל כוורת ועל גידי גוב בפרט (כן, כן, כולל פוסטר שלו ממעריב לנוער בתוך הארון בגדים ורצון עז להתחתן איתו אם רק יסכים). אז תודה אחותי, תראי כמה המתנה שלך ממשיכה לתת אחרי כל-כך הרבה שנים.

2. אז אם בסנדרסון וחבריו עסקנו, אז באמת כוורת, כוורת שגיל התיכון או קצת לפני התנגנו אצלנו בבית, בעיקר בזכות אחותי יעל. ב-1989 כשיצאו כל האלבומים שלהם בדיסקים לראשונה קניתי את כל השלושה, אבל כבר לפני זה היה לנו תקליט כפול של ההופעה שלהם מ-1984 בפארק הירקון (לפי דעתי לא מזמן ראיתי אותו בבית של אחותי), אני זוכר שב-1990 הם התאחדו לסיבוב הופעות ובמהלכו הם גם הופיעו בפסטיבל הרוק האילתי בביתי שנקרא וודסרוק, אני גם זוכר קלטת (או בשפה שלי: קסטה) שהקלטנו מגלי צה"ל הופעה שלהם, וידעתי כל מילה מההופעה הזאת בע"פ.

את כוורת כבר אפשר למצוא בתוך ה-ד.נ.א של הילדים שלי, אז כנראה שהחזרתי להם טובה ואחת שאני ממש גאה בה.

3. האמת היא שאם אני מנסה להיזכר במתנה הראשונה שלי, היא כנראה באה מההורים שלי, שאומנם הטעמים המוזיקליים שלנו שונים לחלוטין, אבל דווקא נראה לי שהשירים הראשונים של חיי שלמדתי בע"פ, שאם מישהו ישמיע לי עכשיו, תוך שניה אזכר במילים, אלה שירים של הגשש החיוור. נכון שרובנו כשחושבים על הגשש החיוור חושבים על המערכונים האלמותיים שלהם, על לצחוק עד שהבטן שלך כבר כואבת, אבל כשכתבתי את הפוסט הזה, ישר חשבתי גם על הגשש, על "מים לדוד המלך", על "שיר הטלפון", על "תן לשים ת'ראש על דיונה" מתוך גבעת חלפון, "יש לי יום יום חג" ואולי החביב עליי מכולם: "עובדים עלינו", מעניין אם כשיוסי בנאי כתב שם: "כשהרמטכ"ל הבא יהיה תימני", הוא צפה שיהיה משהו די קרוב: רמטכ"ל פרסי…..

4. אם כבר עסקנו בצעירותי, אז נזכרתי בלהקת הרוק הראשונה שאהבתי, Guns n' Roses, לפני שנדפק לאקסל רוז השכל, אני בכיתה י' או י"א, לומד מתמטיקה עם גלית בלומנפלד אצלה בבית, והיא שמה לי את הקסטה שלהם לשמוע. אני חושב שאין מישהו מהדור שלי שדמו לא התחיל לבעבע מהתרגשות כשהגיטרות של Welcome to the Jungle ניסרו את הרמקולים. לא הרבה זוכרים את זה (אני זוכר את זה כי זה חסר משמעות ולא יועיל לי בחיים, אז מן הסתם שאפשר לבזבז על זה מקום במוח שלי), אבל השיר הזה כיכב בסרט של הארי המזוהם של קלינט איסטווד ב-1988, הלהקה אפילו הופיעה שם בקצרה, שם פגשתי את השיר לראשונה, אבל לא הבנתי עוד כמה זה הולך להיות טוב.

5. אני חושב שאת דיוויד בואי אני חייב לבת דודה שלי מיכל, אומנם כשפגשתי אותו כשהייתי מסתובב אצלהם בילדותי הוא נראה לי הזוי ולא ממש הבנתי מי זה ולמה זה טוב (בתור ילד, אתה לא מסוגל להבין למה גבר יתאפר כמו שהוא התאפר…), אבל בבגרותי כשלמדתי להכיר ולאהוב, אז אין לי ספק שאת הזרעים מיכלי טמנה שם….

https://www.youtube.com/watch?v=zbnJo88kuP8

6. בתיכון כולנו שמענו את R.E.M, כולנו נטחנו עד דק עם Losing my religion, אבל האמת היא כשלמדנו לבגרויות בדירה של דוד שלי (או לפחות זה מה שהסברנו לעצמנו ולהורים שלנו שזה רעיון ממש טוב שאני ועוד שלושה חברים נישן בדירה כמה ימים וככה נצליח ל"התרכז" יותר ונצליח יותר בבגרות….), בכל אופן, שם שמעון ביטון  (לא ערס כמו שהוא נשמע) הביא דווקא את הדיסק GREEN ומתוכו Orange Crush שתפס את תשומת ליבי …

7. אני חושב שאחת המתנות הגדולות שקיבלתי היא משינה, ואותם קיבלתי מהחבר הטוב שלי אז רוני. באתי אליו, היה לו טייפ קטן בחדר, הוא שם את הקסטה, על העטיפה היו את ארבעת הקופים המפורסמים (או נראה לי שבעצם זה שימפנזות), האלבום נפתח עם אופטיקאי מדופלם, אבל נראה לי שדווקא "עתיד מתוק" היה הקרס שננעץ בי ומשך אותי פנימה לכל החיים.

8. כשהייתי בתיכון האחיות שלי נורא אהבו את שלמה ארצי, גבר הולך לאיבוד וכאלה. אני שנאתי אותו. כל פעם שהשם שלו היה עולה אמא שלי היתה מעלה מין העוב את הסיפור שהוא הופיע באילת בקולנוע צייגר, עלה מסומם מהתחת על הבמה והורידו אותו ולכן היא לא סובלת אותו. אבל עשיתי סיבוב פרסה איתו, זה קרה עם חום יולי אוגוסט. היה אוגוסט, נסעתי לרחובות לישון אצל חבר שלי אייל גושן שהכרתי במחנה קיץ של גדנ"ע אוויר, הדיסק יצא, קניתי אותו עם כל דמי הכיס שלי לאותו חופש (דיסק כפול), ואיך שהוא הדיסק הזה מתקשר לי אליו, הגילוי של שלמה ארצי פעם ראשונה. אבל האמת היא שמי שנתנה לי את המתנה הזאת שנקראית שלמה ארצי היא דנה, כשהכרנו ועברנו על רשימת המוזיקה שכל אחד אוהב, אז היא אהבה נורא את שלמה ארצי, ואני ככה למדתי לאהוב את שלמה ארצי הקלאסי.

9. ואם כבר, אז את רמי קלינשטיין אני לגמרי חייב לדנה, את "על הגשר הישן", "ביום של הפצצה" זה הכל ממנה. משם הדרך ל"אהביני" היתה סלולה היטב. וזאת כבר מתנה שמחזיקה מעמד יותר מ-20 שנה….

10. המתנה הבאה, אפשר לומר שדנה נתנה לי, אפשר לומר שקיבלתי אותה בטעות. אני חושב שזאת המתנה החשובה ביותר שקיבלתי בתחום הזה….ירמי קפלן. אפשר לומר שבאיזה שהוא מקום דנה "העניקה" לי אותו כשעזבה אותי, אולי פשוט הענקתי אותו לעצמי, יצא מצחיק, הלכתי לחנות דיסקים בסופ"ש מהצבא, ביקשתי לשמוע את הדיסק בכורה של ירמי קפלן, והעברתי בין כל השירים ולא הבנתי למה אני לא מוצא את השיר שלו שכל הזמן מתנגן ברדיו: "אתה צריך אהבה חדשה"….. 🙂 בכל מקרה, אם יש אומן ישראלי שהשפיע עליי יותר מכל דבר, שחרוט לי בנפש זה הוא…מחכה כבר ליום שהילדים יהיו גדולים מספיק להכיר ביניהם…בינתיים הם מכירים אותו בתור ההוא ששר את "גלי". שזה שיר עם היסטוריה עבורי והילדים שלי, היום הוא שיר שמח, פעם הוא היה השיר שאני משתמש בו ללחוש באוזנו של רותם כדי להרגיע אותו, לפני בדיקה קשה, לפני זריקה, או פתיחת וריד…או הרדמה….

11. ירמי קפלן בעצמו נתן לי מתנה, כשהפיק את האלבום הראשון של "מוניקה סקס", כשהייתי בצבא היינו הולכים בערך לכל הופעה שניה שלו, טל עצמון ואני, היינו באיזה הופעה שלו במקום מעופש ברחוב המסגר, הוא הביא להקת חימום צעירה ושמה מוניקה סקס….

12. את "היהודים" אני חייב לערוץ שתיים הנסיוני שהשמיע באותם מוצאי שבת כשהייתי בבית בחופשה מהצבא את "הזמן שלך", קליפ הזוי לכל דבר, אבל הוא הטיס אותי לחנות דיסקים תוך 5 דקות מסיום הקליפ (נ.ב יש סיפור מצחיק של תום פטרובר על הקליפ הזה והתקציב של ה-150 ש"ח שתמירה ירדני נתנה להם בדיסק ה-UNPLUGGED שלהם…)

13. בין כיתה י"ג לי"ד עשיתי מילואים. חודש בכלא קציעות בשמירה על אסירים בטחוניים. בערב יש להם שעות שצריך להשמיע להם את המוזיקה שלהם במערכת הכריזה, קלטות של מוזיקה בערבית. היינו נטרפים מזה, ערב אחד, מתוך מחשבה שאנחנו עדיין בתיכון או משהו, Appetite for destruction של Guns N' Roses מצא את דרכו לטייפ וככה כמה אלפי אסירים קיבלו את Welcome to the Jungle…. זה היה משעשע, אבל אני נזכר בזה כשדיברתי עם הקצין שלי בהתלהבות עליהם והוא חייך ואמר שזה נחמד, אבל הרוק'נ'רול האמיתי התחיל לפני הרבה מאוד שנים ושאל אם שמעתי על לד זפלין. הוא יצא שבת וכשחזר הביא לי קלטת עם Led Zeppelin, אלבום הבכורה. זאת ללא ספק אחת המתנות הגדולות של חיי בתחום. חבל שאני לא זוכר את השם שלו….

14. כשהייתי בצבא אז חבר שלי טל עצמון ואני היינו מכינים קלטות, MIX TAPES לשמוע, קראנו להן בשם המביך "נזק שמיעתי" ואז "נזק שמיעתי 2"…..וכן הלאה, יש מצב שהגענו ל-9 או יותר 🙂 בכל מקרה, הוא קנה אז גם את Super unknown של Soundgarden ואת Doolitle של ה-Pixies….ושתיהן מאז איתי

15. לא זוכר כבר באיזה גיל זה היה, אבל היה פרק של חברים, יש סיפור שלם סביב הופעה של Hootie and the Blowfish, אני זוכר שהסתקרנתי נורא, אחרי יום כבר היה לי דיסק שלהם…

https://www.youtube.com/watch?v=W7T6N2ks_mI

16. לפני הגיוס שלי עבדתי אצל ה.ד.פ. חשמל בע"מ (הנרי דנו ופטריק), קבלן חשמל. עבד איתי שם בחור בשם אבנר, אני ממש זוכר אותו על הסולם בתוך החנות של הבורסה ליהלומים או משהו (או איך שקראו למקום), התקנו ספוטים בתיקרה, השנה 1993 (ואני עדיין זוכר) והוא מדבר איתי בהתלהבות על "אהוד בנאי והפליטים" ועיר מקלט….וזמנך עבר…אז הוא העניק לי את אהוד בנאי פעם ראשונה, פעם שניה העניק לי גיא שמש, כשכתב לי מכתב מתוך רכבת שנסע בא בימים האחרונים של רותם בטיפול נמרץ, הוא סיפר שהוא כותב לי ובוכה וברקע אהוד בנאי שר: "אל תפחד, אתה לא לבד…."

17. כשנסענו לטיול הגדול בניו-זילנד, חברה של דנה, טלי שגיא, נתנה לנו קסטה לדרך, "מלטף ומשקר" של עברי לידר….שם בעצם קיבלתי אותו במתנה להרבה שנים.

18. בטיול עצמו כשנפגשנו עם רוני ונסענו יחד ברחבי ניו-זילנד באוטו קטן שהשכרנו (או קנינו ?! כבר לא זוכר), אז שמענו המון מוזיקה, לרוני כבר נמאס מהדיסק הכפול של ההופעה של שלמה ארצי שהבאנו דנה ואני, אז הוא שם אוסף של פינק פלויד….בתחנה האחרונה שלנו בטיול בבנקוק תאילנד, קניתי קסטה מזוייפת שלהם עם כל הלהיטים. אז זאת כבר מתנה שניה מרוני…

https://www.youtube.com/watch?v=kmHWBo46iow

19. באותו טיול, בחלק האוסטרלי שלו, השמיעו ברדיו כל הזמן להקה צעירה ומגניבה ושמה Matchbox Twenty, קניתי את הקסטה הראשונה שלהם. מתנה שהענקתי לעצמי, אבל זאת להקה שהמשכתי להעניק במשך השנים למי שרק הסכים לשמוע.

20. באותה חנות קניתי גם את Yield של Pearl Jam שיצא באותו יום. אני לא אשכח את הפעם הראשונה ששמעתי את Given To Fly. אז אפשר להגיד שאת פרל ג'אם גיליתי לבד, שהם כולם שלי, הם פשוט פרצו לחיים שלנו בזמן הכי נכון, בשיא הנעורים, שיא המרד, שיא ה-MTV. אבל אחרי Yield קצת התנתק בינינו הקשר, אפשר להגיד שגיא שמש העניק לי אותם בפעם השניה, ב-2003 כשטסתי לסידני אוסטרליה מהעבודה, הוא הסביר לי שלא משנה לאן טסים, דבר ראשון בודקים איזה הופעות יש שם. אז בדקתי, ורצה הגורל ופרל ג'אם היו שם !!! אז ראיתי הופעה שלהם, זה היה מתוך סיבוב ההופעות שבדיוק ליווה את יציאת Riot Act שלהם, כתוצאה מההופעה הזאת גיליתי אותם מחדש…ומאז לא נפרדנו…

https://www.youtube.com/watch?v=5ChbxMVgGV4

21. את מוש בן ארי כנראה אני חייב לרוני חוס, שהוא במקרה גם המנהל האישי שלו, הכרתי שירים שלו, בעיקר מהרדיו, אבל אחרי שהוא הזמין אותי לצלם בהופעה שלו בקיסריה, נכנסתי חזק לשירים שלו…

22. כשהייתי בצבא, באחד הסופ"שים כשהייתי בבית של דנה, דיברתי עם גיסי אסף, דיברתי בהתלהבות על Pearl Jam אני חושב והוא אמר לי ואת "Temple of the dog" אתה מכיר ? ו-Stone Temple Pilots אתה מכיר ? שניים מהאלבומים האהובים עליי בעולם…

23. ביום הולדת 40 קיבלתי ממאיה דיסק מתנה, Eyes Open של Snow Patrol, להקה מדהימה שחמקה מאוזניי במשך שנים ומאז אני רק ממשיך לגלות עוד ועוד פנינים שלה:

24. שני אנשים כמעט במקביל העניקו לי את Dave Mathews Band, לאחד קוראים אור ולשני אורי. אור ברנע, בזמנו הכתב לענייני רוק של YNET כתב עליהם כתבה:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4273815,00.html

במקביל, אורי חבר שלי הביא לי את הדיסק השני שלהם: Crash.  תענוג !

25. את "התבלינים" אני חייב למכבי ת"א בכדורסל, עד כמה שזה ישמע מצחיק, הייתי במשחק שלהם ביורוליג, יום חמישי בערב, אני חוזר הביתה, כבר אחרי 23:00, גלגל"צ, ומשמיעים את "אין סוף"….וזה כל מה שצריך….

26. את אחת הלהקות הכי אהובות עליי בעולם, להקה שלמה עם ארבעה אלבומים שאתה מקבל בין לילה כשאתה מגלה משהו שלא הכרת קודם, אני חייב בעצם למקום העבודה שלי, לחברה המדהימה הזאת שנקראית Qwilt !!! שמסגרת עבודתי נתנה לי לבדוק דברים שקשורים ל-YouTube וככה מצאתי את Paramore !!! מאז דפקתי לכמה אנשים את המוח עם הלהקה הזאת אני חושב….פשוט מתנה גדולה מידי לשמור לעצמך:

27. באותה הזדמנות גם Qwilt נתנה לי במתנה את The Fray, שהפוסט האחרון שלי נגע בה גם.

28. את האהובים עליי יותר מכולם, ה-Foo Fighters, הענקתי לעצמי, היינו ביחד בשני האלבומים הראשונים, במיוחד ב- The Colour and the shape המושלם, אבל אפשר להגיד שקיבלתי אותם בחזרה בסיבוב שני מחבר שלי יוסי עובדיה שגילה לי את הרדיו האינטרנטי מארה"ב כשעבדנו בסיסקו, תחנה מגניבה שנקראית The Buzz 181.fm שם טחנו את The best of You ואת The pretenter, זאת היתה התאהבות מחודשת, ואת המתנה הזאת הענקתי בחזרה לילדים שלי, כשהילד שלך מבקש לשמוע את The best of you ומחכה לנובמבר הקרוב לא פחות ממך לצאת אלבומם השמיני, אתה יודע שעשית משהו נכון בצד הזה לפחות 🙂

29. דנה ברגר בכבודה ובעצמה העניקה לי שלוש מתנות: את איתי פרל כשעשתה איתו תקליט ואז הכרתי את החומר שלו בקריירת הסולו שלו (ואותו כבן אדם כיפי, מוכשר ומקסים). את מיקה שדה שחיממה אותה פעם בזאפה הרצליה ואת מאיה הרמן שהופיעה איתה פעם.

30. כמעט שכחתי, כשהייתי בכיתה ח או ט, 1988, הייתי אצל אורן בצלאל בבית, הוא כולו מתרגש ומתלהם מהתקליט החדש של U2, הוא שם אותו על הפטיפון, ההורים שלו לא בבית, ומרים את הווליום לשמיים, האלבום שנקרא The Joshua Tree נפתח בגיטרה שהולכת ומתגברת של THE EDGE בשיר הפותח של Where the streets have no name. זאת מתנה ! משם הדרך ל-WAR ו-Unforgettable Fire היתה ממש קצרה ומוצלחת.

31. אולי בטעות, אולי בכוונה השארתי את המתנה האחרונה לסוף, אולי רציתי לשמור על הפוסט אופטימי כמה שיותר, אולי זה דובדבן. לא יודע.

את דנה ברגר, אפשר להגיד שקיבלתי שלוש פעמים במתנה. פעם ראשונה, מטל עצמון, אנחנו עובדים ב-3Com ברמת החייל בתל-אביב, הוא בא עם הדיסק חמימות חולפת. אנחנו טוחנים את הדיסק. את עד הקצה קניתי לבד, אולי כי השמיעו אותו ברדיו בלי סוף וזה היה קליט, אבל קניתי ואהבתי נורא, אפילו טסנו לארה"ב באותו קיץ של שנת 2000 והחלטנו שאנחנו לוקחים רק קלטות בעברית, זאת היתה אחת מהן. חזרנו משם ורותם כבר היה בבטן של דנה…. (הכל מתחבר בסוף), את הפעם השניה בעצם יעל כרמי העניקה לי את דנה ברגר, בזה שהיא לא יכלה לשמוע יותר את סבא טוביה ושאר הדיסקים של הילדים, היא הורידה ערימה של דיסקים מהמדף כשהיתה עם רותם ואמרה לו: "רותמי תבחר", אז הוא בחר ב"עד הקצה" בלונדינית יפה על הדיסק, מה רע. וככה דנה נכנסה לחיים שלנו פעם שניה.

ופעם שלישית….פעם שלישית, ואחרונה, רותם נתן לנו במתנה את דנה ברגר, ישב לו שם למעלה, הזיז כוכב או שניים, משך בחוט, כיוון גורלות…והופ, פתאום היא בחיים שלנו, חברה לכל החיים עם ובלי קשר למוזיקה שלה.

וככה כשכתבתי את הפוסט הזה, היה לי ברור שהוא מדבר על מתנות, אז מן הסתם ראוי לדבר על מתנות של (אין סוף) זמן, שזה גם האלבום החדש שלה שיבוא בקרוב….

וזהו ! נשבע לכם שזהו, יש לי בטח עוד מלא אלבומים או אומנים או אומניות שאנשים העניקו לי וגילו לי ולא זכרתי. זה גם לא ממש משנה, כי גם ככה הפוסט הזה ארוך כמו הגלות ומשעמם ופחות או יותר כולל שלושים ומשהו לינקים ליוטיוב….

סתם יצא, כמו שאמרתי לעצמי הרבה פעמים, זה די מדהים איך דברים שנשמעים לי בראש ממש מגניבים, כשהם עולים על הדף הם ממש מעאפנים. אולי טובה השתיקה הזאת שגזרתי על עצמי.

בכל מקרה מה שרציתי לומר, זה שמתנה של מוזיקה, היא מתנה שבאמת יכולה להחזיק 20-30 שנה ויותר, אז לכו, תחפשו דיסק שאתם אוהבים….ותנו אותו למישהו במתנה….זה שווה.

יש משהו מאוד מטומטם בלנסות בלכתוב משהו שמנסה לתאר את הלך הרוח שלך ואת הרגשות שלך 32 ימים אחרי שהרגשת את זה ואז לנסות להעביר את זה לדף (גם כן דף, הכל על מסך מרצד ובסופו של דבר הכל מיוצג ב-0 וב-1).

אבל בכל זאת, עובדה שמעל חודש אחרי אני עדיין מרגיש איזה שהוא צורך לכתוב את הפוסט הזה, אולי כי אני מרגיש שיש לי שלושה פוסטים בראש שאני רוצה לפרסם השבוע, אחד אני מפחד לפרסם, אחד יקרע לי את הנשמה לגזרים וזה דווקא היחיד שהוא חסר חששות ובניגוד לחרא שיוצא ממני בדרך כלל אל המקלדת….זה אופטימי.

אני רץ.

אני רץ. הרבה. יחסית. אני מניח שיחסית, כי אני בטוח שרצים יותר ממני, מהר ממני, יש שרצים פחות, יש שרצים יותר לאט, יש כאלה שלא רצים בכלל. הכל טוב.

ב-18 לנובמבר 2013 יצאתי מהבית ב-21:39. היה קר בכרכור. הייתי עייף, הייתי אחרי יום קשה בעבודה, הייתי מותש, הייתי יומיים לפני יום הולדת 40 שלי ולא מרוצה מכל הסיפור הזה.

אבל בעיקר הייתי נורא לא מרוצה ממה שיש שם כשאני נעמד מול המראה. כתבתי שבוע אחרי זה בפוסט של יום הולדת 40 שלי, שאני לא מסתכל כבר כמה שנים במראה, לא מסתכל בעיניים של עצמי, מסתכל רק עליי, וגם כשזה הגיע לגוף שלי, כבר הפסקתי להסתכל, כי כשהסתכלתי פשוט כבר לא יכולתי לסבול את מי שעמד שם.

עמד שם מישהו בן 40, עם כרס מאוד גדולה ונשפכת, שכל החולצות שלו הם XXL בנסיון מטופש להסתיר את מה שאי אפשר. במשקל 83 ק"ג, פרוסים על 175 סנטימטרים, שבכל סטנדרט אפשרי, זה לא מוצלח.

אז יצאתי לדרך, היה קר, והתחלתי משהו שקוראים לו COUCH TO 5K, תוכנית מאוד בסיסית שאמורה להביא אותי תוך 9 שבועות של עבודה, לא הכי מאומצת בעולם, למצב שאני רץ 5 ק"מ באופן שוטף באיזור ה-32 דקות ולא מתעלף על המדרכה.

והתחלתי ללכת, 90 שניות, לרוץ 60 שניות, ללכת 90 שניות, לרוץ 60 שניות…ככה 20 דקות.

וחזרתי הביתה.

ומאותו רגע אני חושב שהכל השתנה. עשיתי לי את הסוויץ' הזה בראש שאמר, שאני מתחיל ואני לא מפסיק (למרות הכאב שהתחיל מהיום הראשון ברגליים) אלא אם כן באה סמכות מקצועית ואומרת לי תפסיק !

אז יצאתי, שלוש פעמים בשבוע, תקעתי שתי אוזניות באוזניים, שמתי לי את השירים שאני אוהב, התחלתי להרכיב לי פלייליסטים שידחפו אותי קדימה וזזתי עם המוזיקה, כמו דלק.

שלוש פעמים בשבוע, אחרי העבודה, אחרי המשקלחות, אחרי ההשכבה והסיפור ואחרי עוד אימייל או לקוח, או מוצר שהתרסק, עוזב הכל, מתלבש, יוצא. קור. רוח. גשם. כאב. פשוט ממשיך.

כשהתחלתי בתור אתגר ויעד נרשמתי למרתון תל-אביב למסלול של ה-4.4 ק"מ בתור היעד שלי להגיע אליו ב-28/2/2014. נשמע לי כמו יעד סביר שאצליח לעמוד בו.

ככל שהזמן התקדם והתקדמתי בתוכנית, התוצאות גם החלו לבוא, התחלתי להשיל את הקילוגרמים המיותרים, אבל הרבה יותר חשוב מכך, התאהבתי מחדש בספורט, התאהבתי מחדש באנדרופינים והאדרנלין שמציפים את הגוף כשמסיימים, בצריבה הקלה בחזה, במדרכה או בדרך הכורכר שרגליי כאילו דוחפות עוד ועוד אחורה, במוזיקה שמשתלבת בדיוק בריצה ודוחפת אותי קדימה עוד ועוד ובעיקר, ביכולת שלי לא לוותר לעצמי, לא לרחם על עצמי, לא להוציא כהרגלי בקודש מזה שנים לשלוף תירוצים משק התירוצים שלי שהיה כבר מלא עד אפס מקום.

לקראת סוף ינואר הציעו לי לאור ההתקדמות שלי לשנות את ההרשמה שלי במרתון למסלול של ה-10 קילומטרים. בדיוק הגעתי לסוף ה-9 שבועות שלי והכרזתי על עצמי רשמית: "אינני עוד בטטת כורסא".

אבל ה-10 ק"מ נראו לי כמו חלום רחוק ולא ממש ניתן להשגה, מעולם לא רצתי בחיי 10 קילומטרים, זה נשמע לי פשוט המון !!!

אבל נרשמתי. בדיוק כמו שקוראים לאלבום השלישי של ה-FOO FIGHTERS:

THERE IS NOTHING LEFT TO LOSE !

והמשכתי. המשכתי לרוץ, ולהתאמן, פעמיים בשבוע החלפתי את המדרכות הקרות של כרכור בלילות לשדות השופעים שמאחורי המשרד בהוד השרון ואת ריצת השבת נעצתי בחוף הים של בית ינאי ונתניה אל מול השקיעה. וככה הגעתי ל-28/2/2014 שבוע בדיוק אחרי היום הכי שחור של השנה שלי, לבוש בטייץ צמוד, וחולצת מרתון שהזמנתי בנובמבר וכבר היתה גדולה עליי בשתי מידות 🙂

ועמדתי שם על קו הזינוק. המירוץ הראשון שלי. מאוד מרגש. יש משהו מדהים בלעמוד שם עם עוד אלפי אנשים ש-99% מהם לבושים אותו דבר ונראים כמו שטיח אנושי אשר פרוס על פני רחובות תל-אביב.

פה מגיע הקטע המסובך בכתיבה שלי, כי כשרצתי כל-כך הרבה מחשבות ורגשות ורשמים נרשמו לי במוח, וכעת אני עוצם את עיניי ומנסה להיזכר בכולם ולשלוף אותם מראשי הקודח, וכאן בטח אשלם את המחיר של דחיית הכתיבה ב-32 ימים….

אני זוכר שעמדתי שם, וכולנו מתרגשים, ואז היתה צפירת הזינוק, באוזניים ישבו לי האוזניות החדשות שלי והן ניגנו פלייליסט שהכנתי במיוחד למירוץ וקראתי לו בפשטות: Run4YourLife. כמו השיר של THE FRAY

ואז פשוט התחלתי לרוץ. בלי לחשוב יותר מידי. בלי לתכנן איך ארוץ, באיזה קצב ארוץ, מתי אגיע, איזה מקום. רק לעמוד ביעד הזה שהצבתי לעצמי. בעיקר: רק להנות !!!

אז רצתי וכל-כך נהניתי. מכל-כך הרבה דברים, גם מתחושת יום הכיפורים שבה אתה רץ בחופשיות על הכביש כאילו אין מחר, אבל בעיקר מהנוף סביבי.

קודם כל, הרצים, כל האנשים שרצים, מה שהיה מדהים בזה היה האחדות, היו שם אלפי רצים, ופחות או יותר כולם חייכו (לפחות בהתחלה), כולם באו להנות, כולם באו מבחירה, כולם הרגישו טוב עם מה שהם עושים, ויש בזה משהו מאוד מגבש ומרגש.

דבר שני שהיה כל-כך מיוחד היה האנשים בשוליים, האנשים ברחוב, ראיתי כל-כך הרבה, אני לא זוכר את כולם, חלק נחרטו לי במוח, חלק מיד ידעתי שאכתוב עליהם, חלק בטוח שכחתי:

• האנשים שעמדו בשוליים ועודדו.
• המשפחות שעמדו עם שלטים עבור אהובים
• ילדה שעמדה ברחוב דיזינגוף בחצאית, משקפיים על חוטמה וזוג פונפונים וקיפצה ורקדה ושימחה את כולם
• איש זקן מעל גיל 70 בוודאות, שעמד על סולם עם מצלמה, ואישתו שעומדת בתחתית הסולם ומחזיקה לו את הסולם שלא ייפול
• תל-אביביים נובורישים ומנומנמים שישבו בבתי הקפה במבט גבוה של: "אויש איזה משועממים אתם עם הריצה שלכם, תחזרו הביתה כבר…."
• קבוצה של רצים של גדוד גבעתי, כולם לבושים בטי-שירט שחור עם שועל על גבם, רצים כמעט כגוש אחד, כולם בריאים וחסונים, אבל מה שהיה הכי יפה בהם זה שלמרות שהם לא כולם היו באותו כושר, כשהגענו לגשר באבן גבירול וחלק התקשו, במקום לרוץ קדימה החזקים יותר האטו, חזרו אחורה, עזרו לחברים שלהם ודחפו אותם קידמה ועודדו….כאילו זה מסע של הפלוגה….וכל מה שעבר לי בראש זה שאיזה מזל שאלה הח'ברה שבזכותם אני והילדים שלי ישנים בבטחה בלילה.
• הכי ריגשו אותי אני חושב היו הח'ברה של עמותת אתגרים, שליוו אנשים עם מוגבלויות במסלולים השונים, אנשים שבקושי הלכו, צלעו, אבל הם שם, לעזור להם לעשות את הכי טוב שלהם בעולם. כל קבוצה כזאת מדהימה בפני עצמה, בעיקר האנשים המיוחדים האלו שכנגד, או יותר נכון למרות, כל הקלפים שחילקו להם החיים, לוקחים על עצמם אתגרים מטורפים, וגם כמובן האנשים שהתנדבו להיות איתם שם ברגע המנצח הזה.
• כשרצתי בדיזינגוף, היה קטע בין שיר לשיר שהמוזיקה השתתקה לגמרי, ואז אתה שומע לפתע מאות רגליים או יותר אשר מוטחות כלפי האספלט, לא בהרמוניה, אבל כמו נחיל גדול של נמלים אשר מתקדם במרץ. יש משהו בסאונד הזה שקשה להסביר כמה הוא מיוחד….צריך לשמוע אותו בשביל להבין, אבל הוא מדהים.
• ראיתי זוגות שרצים יד ביד.
• ראיתי הכל. רשמתי הכל בראש.

והצלחתי במשך 50 דקות כמעט לא לחשוב מחשבה עצובה אחת. לא לחשוב פעם אחת על איפה הייתי בדיוק (!!!) באותה שעה שבוע לפני זה. זה לא עניין אותי, כל-כך נהניתי. כשהתחלתי את הריצה נישקתי את הג'ירפה התלויה על צווארי וביקשתי מרותם שישמור עליי, זה הכל, ואז ניקיתי את הראש.

אז הוא שמר עליי, לא נפצעתי, נהניתי. אבל הוא לא שכח אותי ורצה להראות לי שהוא שם איתי…..וככה כל כמה מאות מטרים, אל מול עיניי, פרסומת לסוכריות SKITTLES שאני כל-כך אוהב תלויות שם על עוד ועוד שלטי חוצות ולא סתם פרסומת…אלא של ג'ירפה….אוכלת מהקשת בענן, WHAT ARE THE ODDS ???

אז בפעם הראשונה שפגשתי את הג'ירפה שאוכלת מהקשת שבענן כמעט נעצרתי במקום, אבל בחרתי שלא, בחרתי לחייך ולהודות לרותם שככה הוא בחר לבוא איתי למירוץ ולעודד אותי…ורק הגברתי את הקצב 🙂

והגעתי לקו הסיום, מזיע ומתנשף ובעיקר חי. המון המון חי. והבנתי כמה הזנחתי את הגוף שלי, כמה הזנחתי את הנשמה שלי, וכמה תירצתי, וכמה בכיינתי…..וכמה אפשר אחרת, וכמה אני מקבל מזה בחזרה, מין מעגל קסמים שמזין את עצמו בלי סוף.

וזהו. אני חושב.

ומאז אני רץ. לא עוצר. ביום שבת לפני עשרה ימים רצתי כבר 15 ק"מ. אתמול בערב רצתי 10 קילומטרים בקלילות בלי לתכנן ובלי לחשוב על זה יותר מידי. זה כבר חלק ממני.

לפי הסטטיסטיקות של RUNKEEPER בחודש מרץ:

• רצתי 95.6 קילומטרים !!! (OMG)
• רצתי במשך שמונה וחצי שעות במצטבר
• שרפתי כמעט 8000 קלוריות
• בקצב ממוצע של 5:19 לקילומטר
• וכל זה ב-16 פעילויות

הסטטיסטיקה היחידה שלא רואים שם זה כמה נהניתי….את זה ה-RUNKEEPER לא יודע למדוד. זה בלתי מדיד.

פשוט תנסו….ותגלו.

טוב עפתי על עצמי פה, שזה ממש מביך, לוחץ פרסם, לפני שאתחרט, אני כבר מתחרט…(לכן שגיאות הכתיב שבטוח מסתובבות פה, כי אם אקרא את זה, אין סיכוי שזה מתפרסם).

                                                                                                                        21/2/2014 00:02

שתי דקות אחרי חצות. זה הזמן לשבת ולארגן את המחשבות שלי. אלה שאני אוסף 12 חודשים. כל פעם שמחשבה שכזאת שקשורה אלייך. משהו שאני רוצה לומר לך, לכולנו ביום הזה אני מיד מוציא את הטלפון ושולח לי את המחשבה במייל…שלא תלך לאיבוד, כי מספיק שאתה הלכת לי לאיבוד.

רגע לפני שהתחלתי לכתוב, ישבתי על הכיסא מול המסך. חיכיתי שהתאריך יתחלף, שיהיה כתוב ה-21/2/14 ושלא אכתוב מילה אחת לפני. אסור. יש לי מין טקסים שכאלו. לא להתגלח חודש. לקנות פימו ולהכין אולי משהו. לשתול פרחים טריים ויפים. לכתוב רק ב-21/2. רק את ההספד שלך שקראתי לו: "פרידה מעל תלולית עפר" כתבתי באיחור של יום. ב-22/2/2007. אני זוכר דווקא ממש טוב את ה-21/2/07, כל רגע, כל כאב. כל רגע כזה כמו קעקוע על ליבי, כמו צלקת.

אני זוכר שחזרנו הביתה, נכנסתי לחדר, חלצתי נעליים, על השידה היה את הספר "בוקר של קניות" שרק מעט זמן לפני שהלכת אמא קנתה לך ונורא אהבתם לקרוא בו, ידעת אותו בע"פ, לא ידעת לקרוא עדיין, אבל פשוט כמו עשרות ספרים אחרים ידעת גם אותו בע"פ. בימים אלו הוא הספר האהוב על ה"תאום" שלך לוטן, גם הוא עדיין לא יודע לקרוא, אבל יודע אותו בע"פ. הוא הסתפר שלשום, ובשניה אחת התבגר ונהיה נורא נורא חתיך, ומאוד מאוד מאוד דומה לך עוד יותר. אחרי התספורת הוא הסתובב בבית גאה ומרוצה בגופיית גטקס לבנה, ממש כמו בסט התמונות הלפני האחרון שלך, זה ששמנו לך ג'ל בשיער והצטלמת המון, לבד…ואיתי ביחד. אותו סט תמונות שאמא צילמה אותך ואותי והיתה לה תחושה ממש נוראית בבטן כשהיא צילמה.

כשמצאתי את בוקר של קניות על השידה באותו ערב של 2007 פרצתי בבכי. אח"כ הלכנו לאכול ארוחת ערב, כי היינו חייבים לאכול, בעיקר היינו חייבים לאכול כדי שאמא תאכל, כי בבטן שלה שכב נדב והיה צריך לשמור עליו. אני החלטתי שאני מכין צ'יפס. עומד שעתיים אחרי שהבן שלי מת ומקלף תפוחי אדמה ומטגן אותם. למה ? לא יודע, נורא רציתי צ'יפס. אולי נמאס לי מבמבה ופיצה וקפה מהמכונה. אולי הייתי חייב לעשות משהו מכני כדי לא לצרוח בלי סוף. לא יודע, רק זוכר שרציתי צ'יפס….וגם לא יודע למה אני חושב שזה יעניין מישהו היום.

ילד שלי, עברו שבע שנים. חשבתי על זה קצת לאחרונה, בהמון המון מונחים ומישורים. בחנתי את השבע שנים האלו, בחנתי את משמעות המספר שבע.

יש בגן הג'ירפות לזכרך 7 פסלים של ג'ירפות. יש שמונה בני דודים, 7 בחיים ואתה. השנה יש סיכוי לפריצת דרך בפענוח החידה שלך, הלכנו על זה….עלות הבדיקה מתחילה גם בסיפרה 7. חולצת המזל שלי שהייתי הולך איתה לכל המשחקים של מכבי ת"א בכדורסל היא צהובה ועליה הספרה 7.

חשבתי גם על הסיפור של ה-7 שנים הרעות וה-7 שנים הטובות מחלומותיו של יוסף. האם אלה היו ה-7 שנים הרעות של חיינו ? האם יבואו עכשיו 7 טובות ? ואחרי ה-7 הטובות ? עוד 7 טובות או רעות ? ובכלל איך אפשר להסתכל על ה-7 שנים האחרונות ולקרוא להן רעות כשנדב ולוטן הצטרפו לחיינו ?

שמתי לב שב-7 שנים מאז שהלכת, הקפדת כל שנה לשלוח לי דמות משמעותית לחיי, מישהו שישמור עליי, מישהו שישגיח, מישהו שיגיח לתוך החיים ויהיה אוזן קשבת גם אם זה על אי רחוק 14,000 ק"מ מכאן, או שיכתבו עלייך שירים, או שיבואו ויגידו ששיניתי את החיים שלהם בצורה כזאת או אחרת בזכותך. לא יודע למה אתה דואג לי כל-כך. זה אמור להיות הפוך ילד שלי, אני אמור לדאוג לך, אבא אמור לדאוג לילד שלו ולדאוג שלא יאונה לו דבר רע….אז איך יצא שהתהפכנו בתפקידים ?

כמו כל שנה, למרות שאתה רואה הכל מאיפה שלא קוראים למקום הזה שאתה נמצא, אבל בכל זאת רציתי לעדכן אותך בכמה דברים, לספר לך קצת על מה שעובר עליי, מה שעובר עלינו.

היינו פעם אחת במיון, עם נדב, היו לו כאבים…סתם לא משהו רציני, אבל כשהיינו שם אז הכל היה מוכר מידי, המסדרונות, הריחות, הצפצופים של המוניטור שהטריפו אותי ומיד כיביתי אותו בלי לשאול אף אחד. היה קטע שבדקו את נדב בדיקה נוירולוגית, אז לקחו את הפטישון עם הראש גומי המשולש ודפקו לו על הברך ומיד קפצה לו הרגל, קוראים לזה רפלקסים. אמא ואני ישר הסתכלנו אחד על השני וחייכנו, כי לך אף פעם לא הצליחו להפיק רפלקסים, כל הרופאים כאחד….סתם ישר הרגשנו אותך גם שם.

לאלון היתה דלקת ריאות ממש לא מזמן, כי אם מחלה, אז דלקת ריאות. אפרופו אלוני, הוא כבר ממש גדול, עוד חמישה ימים בן שמונה. השבוע התכרבלנו ביחד הוא ואני במיטה שלו, דיברנו קצת, שמתי לב איך השיחות בינינו משתכללות ועולות שלבים , הוא שאל אותי על הזקן שאני מצמיח ולמה בעצם אני לא יכול להתגלח עד אחרי האזכרה, הסברתי לו על המנהג של הדת היהודית ועל המנהג הפרטי שלי…ואז הוא פלט מין אהההה כזה של מישהו שנפל לו האסימון. אתמול בערב אני בחרתי את הסיפור, אלון זכר את המנהג הזה משנה שעברה וישר ידע שנקרא את "הילד הכי שמח בעולם", התחלנו לקרוא והדמעות חנקו לי את הגרון, אבל איך שהוא הצלחתי להמשיך. כשסיימנו את הסיפור אלון התחיל לבכות והתחבקנו הוא ואני נורא חזק וגם אני הרשתי לעצמי קצת לידו, ולחשתי באוזנו, הנה אתה רואה גם אני בוכה. גם אני מתגעגע נורא נורא.

ראינו הערב סרטי וידאו שלך, זה היה קשה כרגיל אבל מרגש בטירוף, אתה מקשקש שם בלי סוף, לומד לעמוד, לומד ללכת, מתנסה ולתופף על התופים שלי. וכולנו צעירים ונורא נורא תמימים.

לא מזמן ראיתי את סרט הוידאו של היום הראשון של חייך או השני, אמא אומרת שם עליך: "יש לילד שם משפחה חדש, קוראים לו רותם מלאכי…." לא ידענו שבאמת יום אחד תהיה מלאך.

לפני כמה חודשים הייתי בטיפול מיוחד, טיפול שיאצו במים. חשבתי עלייך במשך שעה. במהלך הטיפול הצלילו אותי ועיניי היו עצומות. היה שם משהו בטיפול נורא מיוחד, המטפלת עירסלה את גופי כמו תינוק, וכשהצלילה אותי, למרות שעיניי היו עצומות, הואר הבוהק של הפנסים מתחת למים חדר לעיניי, המטפלת סובבה את גופי מתחת לפני המים והאור התקרב אליי. ומיד חשבתי עלייך, שככה זה היה בטח כשהלכת, היה אור חזק ובוהק, ובאה מלאכית ונשאה אותך על ידיה אל האור, והרגשת, כמוני מתחת למים, חסר משקל….

אני חושב שאחד האירועים המשמעותיים השנה שוב סבב את המוות. הכלב שלך, הכלב שלנו קיווי האהוב הצטרף אלייך אחרי 15 שנים. סתם היה חורף ויצאנו לטייל הוא ושמעיה ואני, עשינו כמה צעדים מחוץ לבית והוא פשוט קרס על המדרכה. התעייף מהחיים, הלב שלו עבד על ריק אמר הוטרינר. אחרי כמה שעות הוא הצטרף אלייך.

חשבתי המון על המפגש המחודש ביניכם. איך הוא רץ לו, כלב שחור כפחם על העננים הלבנים שלך שם למעלה אל תוך זרועותייך ושוב מלקק את פנייך ממש כמו בסרט וידאו שראינו הערב. אני בטוח שאתה נורא שמח שהוא עכשיו איתך, אבל שתדע שזה שבר לי ולאלון ונדב ולוטן ואמא את הלב. אני יודע שזה בסדר וזה טבעי והוא מת בשיבה טובה, אבל המוות נושא כזה טעון גם ככה אצלנו….זה התיישב לאלוני ונדב על העצב החשוף הזה.

נדב אמר אז שלמה דווקא מהמשפחה שלנו כבר היה צריך לקחת שני בני משפחה ? שלשום הוא אמר לי: אוף זה לא פייר, למה דווקא במשפחה שלנו היה צריך למות אח שלא הספקתי לפגוש. אני חושב שעם התבגרותו העובדה שמעולם לא נפגשתם מפריעה לו יותר ויותר. דרך אגב גם נדבי בכיתה א' כבר….גם הוא עבר את גיל 6. גם הוא כבר יותר גדול ממך.

חשבתי עלייך השנה גם בהקשר של שני סרטים: האחד הוא "יום המרמיטה" קומדיה הזויה שדודה יעלי שלך ואני נורא אוהבים, על כתב טלויזיה שנתקע בעיירה שכוחת אל בלופ של 24 שעות, שוב ושוב, כל בוקר הוא קם והכל קורה בדיוק אותו דבר. וחשבתי עלינו, על יום המרמיטה שלנו, האם הייתי מוכן ומסוגל לעבור שוב ושוב יום איתך, בלופ שכזה, כדי לנסות להציל אותך בכל זאת, או שאולי פשוט אפילו בשביל לחוות איתך עוד ועוד ועוד זמן.

הסרט השני שחשבתי עליו נקרא "בלתי שביר", שנכון זה לא אני בכלל, אני שביר נורא, אבל פשוט הגיבור של הסיפור שם הוא מישהו שלא חש כאב בכלל, ובצידה השני של הסקאלה, יש את אויבו המושבע שעצמותיו פריכות ושבירות והוא מרגיש כאב בדרגות קיצוניות. וחשבתי על זה, שזה אנחנו, אתה לא חשת כאב, זה לפחות נחסך ממך ואילו אני….לא אין לי עצמות כאלה פריכות אבל אני חש את הכאב בעוצמות בלתי רגילות, כאילו לקחו את חוש הכאב שלך ונתנו אותו לי…..

וחשבתי עלייך גם בשירים בכל מקום, במוזיקה שמלווה ומשנה את חיי בלי סוף. לא מזמן שמעתי את פרל ג'אם בקאבר שלהם לשירו של ניל יאנג והשורה שם שמיד גרמה לי לחשוב עלייך היתה:

That’s one more kid who we’ll never go to school, never get to fall in love, never get to be cool

אז נכון היית הכי קול בעולם, אבל באמת לא הספקת ללכת לביה"ס, ולא הספקת להתאהב….ואני חושב על איזה יצור מופלא אתה, וכמה אהבה יכולת לקבל ממישהי וכמה לתת לה….פשוט אין סוף.

והשנה גם נכנסה לי להקה לווריד ולא יצאה משם מאז, את האלבום האחרון שלהם ששמעתי עד זוב דם, שממנו בטח אסיים היום, הם הוציאו אותו, איך לא, ב-5/4/2013…

אלון רוכב על סוסים, בטח ראית, באותה חווה שלך, אפילו סאני הסוסה שלך עדיין שם, היא זקנה וכבר לא רוכבים עליה, אבל נדב קיבל צ'ופר ועשה עליה סיבוב, צילמתי אותו וכל-כך התרגשתי.

וכרגיל ככל שהיום הזה התקרב התחלת לשלוח לי מלא סימנים: אני הולך לסופר ורואה שם את אמא של חבר שלך מהגן יואבי שובבי. שתי דקות אחרי זה אני רואה את האיש שמכרנו לו את הבית הקודם…הבית הראשון שלך, שבאת אליו ובילית את רוב חייך בו. בסופר קניתי מאפינס, אני תמיד בודק את תאריך התפוגה של כל מוצר, המאפינס היו טובים עד ה-21/2.

שבוע שעבר זה כבר עבר כל גבול, נסעתי הביתה מהעבודה, בנתיב הימני היתה משאית שהיה כתוב עליה רותם. אחה"צ הלכתי לדואר, כשהתקרבתי לסניף שתי ילדות ישבו על המעקה ליד הדואר וצעקו: "אבא של רותם, נכון שאתה אבא של רותם ?!" ואני כמעט התעלפתי, רק שאז מולי בשביל עבר בן-אדם, חייך ואמר, נכון, אני אבא של רותם…..וחשבתי על זה, שהוא מחייך בתור אבא של רותם…אבל אני לא.

אח"כ הלכתי עם לוטן לחוג והיה שם ילד חדש…שמו רותם. הדלקתי את הרדיו כמה ימים אח"כ, ברדיו ניגנו את שירו החדש של נועם רותם: נשורת. הוא שר שם:

"אני עומד בתוך שדה פתוח
מלא רק באבק ורוח
מחזיק תמונה אחת של זיכרון
עכשיו הדם שלי נגוע
רשמתי כתובת על הלוח
אתן לנצח שישפוט אותי"

וזהו ונשאר לי רק עוד סיפור אחד בשבילך או שאלה או לא יודע מה. שנה שעברה כשעמדתי כאן, בדיוק התאוששתי מדלקת ריאות, הייתי נורא חולה. השנה אני עומד פה מישהו אחר. אני בריא, אני רץ, שלוש פעמים בשבוע, אני עומד זקוף, רוב הכרס שגידלתי נעלמה ואני מרגיש טוב. לימדו אותי שתירוצים יש כמה שרוצים, כל אחד יכול להשתמש בהם או להמציא כמה משלו, החוכמה היא לקום מהספה ולשנות את החיים שלך.

ועכשיו ילד שלי, בפעם הראשונה, בשבע שנים הראשונות מאז שהלכת, אני מתחיל להרגיש משהו, משהו שאני לא מכיר כבר שבע שנים, אני מרגיש רצון לחיות, אני רוצה לחיות ילד שלי, 7 שנים אני כבר חי, כי אני צריך לחיות, כי צריכים אותי, כי בונים עליי, כי אוהבים אותי, כי אני אוהב את אלה שמסביבי. ועכשיו משהו צומח בתוכי, מין רעב מוזר לחיות.

ואני עוד לא יודע מה לעשות איתו, אתה מבין, כי עם הרעב באות השאלות הקשות שאני חייב לשאול את עצמי בהקשר שלנו, שלך ושלי: מה זה אומר רותמי שלי שאני רוצה לחיות כשאתה מת ? האם זה אומר שוויתרתי עלייך ? האם התגברתי עלייך ? הרי אני יודע שלא אתגבר לעולם. אני יודע שלך ולי יש עניינים ממש לא סגורים, אני יודע שאת העניינים בינינו נסגור עוד הרבה שנים כשניפגש, אני חייב לך דין וחשבון, ואני אתן לך אותו. אני פשוט צריך לדעת מה לעשות עם הרצון הזה עכשיו, אני צריך לדעת שאתה לא כועס עליי, אני צריך את ברכתך. אני צריך לדעת שאם תתן לי אותה זה לא אומר שתיעלם מחיי, שתימחק מזכרוני. חשבתי על הפגישה שלנו עוד המון המון שנים, ניסיתי לחשוב אם נזהה אחד את השני בכלל. האם תזהה אותי זקן ומקומט ? אחרי שהחיים יחרטו בפניי את השנים ? אני יודע שאני אזהה אותך, כי בטח לא השתנית בכלל. אותו חיוך, אותה שמחת חיים, אותה שובבות.

ילד שלי, זה כמו בשיר האהוב עליי הכי בעולם כרגע אתה מבין:

"והמלח על פצעיי לא שורף יותר ממה שהוא שרף בעבר. זה לא שאני לא מרגיש את הכאב יותר, אני פשוט לא מפחד לכאוב יותר. והדם בוורידים אינו זורם פחות ממה שהוא זרם אי פעם, אבל זאת התקווה היחידה שלי, הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים….זה רק ניצוץ, אבל זה מספיק כדי לגרום לי להמשיך, וכשחשוך בחוץ, ואף אחד לא רואה, הוא ממשיך…."

לשיר קוראים התקווה האחרונה.

וזאת התקווה האחרונה שלי ילד, שאתה מכל האנשים בעולם, תסלח לי על הכל, על מי שאני ועל זה שאני בוחר לחיות למרות שאינך כאן. פשוט שנינו צריכים להיעזר בהמון המון סבלנות עד שניפגש שוב. אולי בגלגול אחר.

שתדע פשוט שאני אוהב אותך בלי סוף, עד הירח…ובחזרה.

נ.ב – נספח: אחרי האזכרה באנו הביתה, פתחנו את ביתנו לאנשים שבאים להיות איתנו עוד קצת, להסתכל באלבומים של רותם, בכתבות, בפנקסי זכרונות.

היתה המולה בבית, כולם דיברו על הא ועל דא, על החיים. עמדתי במטבח ופתאום אל מול עיניי ראיתי את זה קורה: מתוך מסגרת בת 11 שנים שבתוכה שלוש תמונות שלך, הימנית פשוט צנחה על הריצפה עם הזכוכית שלה שהתנפצה, כל הבית צעק מזל-טוב כי חשב שנשברה כוס או צלחת. אמא קמה והסתכלה מה נשבר….

אז רציתי להגיד לך תודה, בדרך כלל גשום באזכרה ואז אתה סוגר את המים רגע לפני שמתחילים כדי שנדע שאתה איתנו ביום הזה….היום היה יום שמש…אז פשוט באת הביתה….והראית לנו שאתה איתנו.

אז תודה מלאך שלי….

שוב. שוב המוות בא לבקר אותי. ואני כסוחר במוות, אחרי שאני מנגב את הדמעות וצורח מבפנים, ורגע לפני פרץ הדמעות הבא…יושב וכותב. יושב וכותב את מה שבליבי, סוחר את נפשי הפצועה כמו אופיום להמונים, וכל זה למה ? כי רק ככה אני יודע, וכי אני מסומם לא קטן, מסומם של תשומת לב.

היום ב-21:30 בערב יצאתי לטיול הערב עם הכלבים. קיווי ושמעיה. קיווי בן 15 בדיוק החודש. שמעיה בן 14.

יצאנו מהשער, עשינו כמה צעדים, וככה פתאום סתם, בלי התראה קיווי נפל על המדרכה על צידו השמאלי והתחיל לבכות.

ואז גם אני. בתיישבנו ברחוב הקר כמה דקות בלי לזוז, עד שהשגנו וטרינר ויכולנו ליסוע אליו.

ומאז בערך 21:30 אני בוכה.

לכבוד יום הולדת 25 דנה מצאה לי את קיווי, גור של קוקר ספניילית ואבא…טוב אבא לא ברור, כנראה מישהו שהיה בשכונה באותו יום. גור קטן ושחור וחמוד מאין כמותו, נכנס בשקית נייר.

למה קראנו לו קיווי ? (שדרך אגב אין לבלבל עם קיוי הפרי) כי רצינו שהוא יזכיר לנו משהו טוב בחיים שלנו, משהו משמח. אז קראנו לו קיווי על שם הציפור הלאומית של ניוזילנד שחזרנו ממנה רק 8 חודשים לפני.

וטרוריסט קטן. גרנו אז בדירה ברמת-גן. כל יום היינו חוזרים מהעבודה ומוצאים דברים לעוסים היטב, יום אחד קיבלתי טלפון עם דמעות על המעיל החדש עם החור והקרע בכיס.

ויום אחד ראיתי מה קיווי חושב על זקני צפת, ועד היום לא החלפתי את העטיפה שלו:

אבל היה קשה לכעוס עליו הרבה זמן, כי היה בו משהו כל-כך חמוד. באותה שנה עברנו לגור בכרכור וקייווי קיבל חצר שלמה משלו….ואחרי כמה חודשים גם חבר או אח שבא לגור איתו במלונה ולנשוך אותו, ארס קטן שמצאנו ברחוב ושמו בישראל שמעיה, כן כמו שמעיה אנג'ל רק שמעיה אנגל. ערס…באשכנזית.

וככה הם היו, קיווי ושמעיה, שמעיה וקיווי…ואז אחרי שנה…בא רותם. ומאז קיווי ושמעיה ורותם.

כל-כך אהבת אותם, לטייל איתם לקצה רחוב, לשחרר אותם ואז לזרוק להם אבנים, קיווי רץ ומביא אותם ושמעיה רק רודף אחריו לתפוס את שמעיה. והיית פשוט נקרע מצחוק בלי סוף.

בכלל אהבנו לצחוק איתם. היינו משתמשים בזה בפיזיותרפיה נשימתית. היינו ממציאים מילים חלופיות לשירים של דנה ברגר שכללו את קיווי ושמעיה, למשל על "עד הקצה": אם אתה הולך ממני, אתה נשאר עם שמעיה, אם אתה הולך ממני, תעשה טובה תיקח גם את קיווי". הייתי שר לך את השירים ההיתוליים האלו ואתה היית מתגלגל מצחוק.

ועכשיו, מחר אני צריך לקום בבוקר ולשתוק המון ולהתאפק, ואחה"צ להושיב את הילדים על הספה, להסתכל להם בעיניים ולספר להם שקיווי מת. אתמול, בזמן שהם הלכו לישון והתכרבלו מתחת לפוך, ועשר דקות אחרי שאבא אמר להם: "חלומות נעימים" (יופי אבא….) הכלב שלהם מת.

ובטח יהיו להם מלא שאלות. של איך ולמה, אבל בעיקר הרבה דמעות ועצב…ובטח חוסר הבנה…

בדיוק היום חזרתי מהעבודה ונדב ביקש ששמעיה יהיה חיית המחמד שלו, שהוא יקום כל יום מוקדם ויבוא איתי לטיול…אוף על העולם הזה. מילא אני, הלב שלי כבר קווץ' אחד גדול, כמו כרית נודים שכזאת שקונים בחנות טריקים, לוחצים עליו הוא עושה רעש וריח מסריח…ומתנפח קצת בחזרה….אבל הילדים ? באמת ? למה ? למה אני צריך שוב להסביר להם שמישהו מהמשפחה מת ?!

כי הם כל-כך אוהבים אותו גם…

והמחשבה שלא יעבור זמן רב ונעבור שוב את אותו סרט עם שמעיה….

סתם. לא פייר, כן כן דרכו של עולם, 15 שנים זה המון, זה רק לטובתו. מכיר הכל. תחסכו ממני.

אני סתם עצוב, כי מישהו שאני אוהב שוב מת לי בידיים ושוב הייתי שם לידו ברגע האחרון:

וככה לקראת חצות. נפרדנו סופית. "רק זריקה קטנה כן וזה חולף".

ורגע לפני שהלך, אז לחשתי באוזנו, שימסור לך ד"ש. שאתה מחכה לו כבר כמעט 7 שנים ושאתה הכי תשמח בעולם עכשיו לפגוש אותו שוב, ושניכם תעשו חיים ותרוצו בעננים, ותזרוק לו אבנים כמו שהוא אוהב והוא יביא לך אותן בחזרה.

וברגע הראשון חשבתי, רגע, איך תיפגשו עכשיו, כי כמעט חצות ולילה. וקר. ואתה בטח ישן, ומה הוא יגיע לשם ואף אחד לא יחכה לו ? ומייד הבנתי. אתה תחכה לו על ענן מעל ניוזילנד, שם השם שלו נולד, שם הרעיון הזה נולד, וזה מצויין, כי בניו זילנד כבר בוקר, ובניו זילנד מתחיל הקיץ, והוא יגיע לשם, וירוץ אלייך ואת תכרע ברך ותצעק "קיווי" והוא ירוץ ישר אלייך וילקק את פנייך, אז רק שתדע, שחלק מהליקוקים….זה נשיקות מאיתנו, דרך קטנה למסור לך ד"ש ונשיקה.

מכולנו.

לילה טוב קיווי שלי, תודה על כל השנים, תודה על כל הליקוקים, על הנביחות, על הדיסק הלעוס בספריה, על החור במעיל, על מופע הלייזר המדהים שלך שהיית רץ אחרי סמן הלייזר ורץ על החומה, על הבריחות המתוחכמות מהחצר, על הריצה אחרי האבנים ובעיקר על האושר שהבאת לרותם ואלון ונדב ולוטן.

לילה טוב קיווי שלי. בוקר טוב רותם וקיווי באשר אתם….

רגע לפני שאני עולה על מטוס לסמן עוד V על פריט ב-BUCKET LIST שלי, רגע לפני שאני ממריא לשחקים ולגבהים (פיזית ומנטלית) אני גם חייב להתרסק הכי נמוך שיש.

הימים ימים של קצת טירוף בבית, אנחנו צובעים קצת את הבית, סותמים חורים, סדקים. ניצלנו את ההזדמנות לעשות סדר, להיפטר מהמון דברים ישנים, דברים שכבר לא צריך, צעצועים שהילדים כבר לא משחקים. צעצועים ששרדו ארבעה אינדיאנים. מעטפות ישנות. קשקושים מקומטים. דברים שכבר לא יודעים מה לעשות איתם, שהראש אומר לזרוק והלב צועק שלא.

חלק מהסדר היה במשחקיה, מה שהיה פעם החדר של רותם, שהוא היום קרוי המשחקיה. בתוך החדר נשאר הארון בגדים של רותם, כל הבגדים מזמן יצאו משם, מזמן עברו לילדים, מזמן עברו עוד עשרות או מאות של כביסות ואיבדו את כל הריח. בארון נשארו רק משחקים.

ופתאום כשסידרנו ורוקנתי את הארון מצאתי בעצם את המגירה העליונה בארון, שלא נגענו בה. לא רוקנו אותה מעולם. הורדתי אותה למטה לריצפה ביראה, מתוך ידיעה שאמצא שם כל מיני דברים:

שני זוגות משקפיים שלך. רכבת מעץ עם חיות שמעולם לא שיחקת בה. פומפה קטנה של פיזיוטרפיה נשימתית. קופסת קרון שקיבלת ליום הולדת שנה מדודה דפי עם מסגרת קטנה ותמונה שלך, של רני ושלי. בתוכה עבודות יצירה שלך. ברכות יום הולדת מכל מיני שנים. מחברת שבה כתבנו סיכומים של הטיפולים השונים שלך: אצל קלינאית התקשורת, בביקורים המדהימים עם אלה המדהימה במיח"א, אצל סמדר המקסימה בריפוי בעיסוק. כל ביקור כזה סיפור קטן, תזכורת לחייך, מתנה, אני כל-כך שמח שהחלטנו להתחיל לתעד את המפגשים האלו, כי עכשיו יש לי המון זכרונות וסיפורים עלייך.

מהסיכומים ניתן לקרוא על הקושי, על התסכול, על ההצלחות, על חוש ההומור האין סופי שלך שנשפך מהדפים….

בחרתי אחד:

9.11.2005 – ביקור במיח"א אצל אלה.

"הצעתי לאלה שננסה במפגשים הבאים שאני אשאר בחוץ. אלה אמרה שזה רעיון טוב. רותם מאוד שמח לפגוש אותה, השארתי אותם בחדר ויצאתי, הוא לא שם לב בכלל. ישנה גם סטודנטית בשם הילה.

רותם חוקר את החדר.

אלה הביאה לו כרטיסיות גדולות עם תמונות ששייכות ללוטו ענק. רותם לקח את הננה ושם אותה במקום. אח"כ פרח, הם בנו קצת משפטים של: אני רוצה להריח את הפרח, תן לי גם להריח !

אח"כ עם תמונה של בית. הוא מניח כרטיסיות במקומות לא נכונים אבל מספר מה הוא עושה: בננה על בננה, בית על פרח וכו'. רותם מתלהב מהראי הגדול שבחדר (שאני מאחוריו) הוא שם סירה על דלי ואומר…ואז מתגלגל מצחוק.

הוא שם גם דלי על דלי ואומר גם.

הוא עושה טעויות בכוונה, אומר אותן בקול ומתגלגל מצחוק…"

זה אתה, זה אתה בדיוק, עושה טעויות בכוונה ומתגלגל מצחוק.

מצאתי גם בתוך המגירה הזאת מטוס צעצוע בצבעים כחול וצהוב ובתוכו טייס דובון. ומיד נצבט לי הלב. כי את המטוס הזה אני יודע איפה קניתי ומתי בדיוק. טסתי מהעבודה שלי אז P-Cube לחוף המערבי בארה"ב. בערב הטיסה התחלת להעלות חום, היינו בספורטן בזכרון יעקוב, חגגנו יום הולדת 9 לדודה שלך יובל, אני נסעתי מהספורטן ישר לשדה התעופה. היה לנו ברור שזה לא נראה טוב. כשנחתתי בחוף המזרחי כבר קדחת מחום. כשהגעתי לחוף המערבי כבר אישפזו אותך והתחילו כל מיני דיבורים לא טובים, ואני עשיתי פרסה חזרה הביתה. אלה היו ה-48 שעות הכי ארוכות של חיי. בדרך חזרה בשדה התעופה של סאן פרנסיסקו רצתי בשדה בחיפוש אחר חנות צעצועים כי לא הספקתי לקנות לך דבר ומצאתי את המטוס הזה, מין מטוס שתולים מהתיקרה, מפעילים והוא מסתובב במעגלים, כשאני הייתי ילד היה לנו כזה תלוי במסדרון בבית באילת, הוא היה של מטוס פאנטום. כל-כך אהבתי אותו. אני זוכר הכל בבירור, היה פברואר, 2002, רק 5 חודשים אחרי 9/11 והאמריקאים היו עדיין בהיסטריה, השתרכו תורים נוראיים בשדה התעופה, פחדתי שלא אספיק לטיסה חזרה אליך. אני זוכר שכשנכנסתי לחדר שלך בביה"ח היית כל-כך שפוך מהדלקת ריאות, שבקושי הגבת אלי. באותו ערב כתבתי לך את המכתב הראשון, לא ידעתי אז שהוא יהיה הפרק הראשון בספר שלך. התאריך היה ה-20/2/2002 והשעה היתה כמעט ארבע לפנות בוקר…

הסיבה השניה שנזכרתי במטוס הזה היא כשתליתי לך אותו בחדר והפעלתי לך אותו יום אחד אחרי כמה שנים נורא התלהבנו שנינו….ואז הוא הלחיץ אותך ואמרת לי: "אבא אני מפחד!" ואני זוכר כמה הופתעתי וכמה שמחתי על היכולת שלך להביע את עצמך בצורה כל-כך ברורה, להפגין את הרגש הזה של הפחד, לדעת שיש לך גם את זה, שאתה מסוגל להגיד לי, ובעיקר שאני שם בשביל לכבות את המטוס ולחבק אותך ולקחת את הפחד ממך.

ואתה היית כל-כך אמיץ כל חייך הקצרים והמלאים, היית הילד הכי גיבור שבעולם, הכי אמיץ, הכי לא מפחד, הכי לוקח את החיים ראש בראש….

ואז ליד הכל במגירה היה הדובדבן שבקצפת.

סווצ'ר אחד וזוג מכנסיים ארוכים. שלך. אף אחד לא נגע, אף אחד לא כיבס, אף אחד לא ירש. ולאט לאט קירבתי אותם אל פניי ודחפתי את אפי לתוכם ומילאתי את ריאותי מלוא אוויר שנכנס דרך בגדייך….והריח, ילד שלי, הריח שלך היה שם !!! בדיוק כמו שזכרתי אותו, ריח שאזהה אותו מתוך מיליון ריחות, ריח שאם אעמוד בשוק סואן מלא תבלינים ומסריח בהודו…אצליח לזהות אותו מבין כולם.

ואמא באה והריחה גם ונדהמנו שהריח עדיין שם….6.5 שנים אחרי. ולקחתי את הבגדים לחדר שלנו והנחתי אותם על הכרית שלי עד שאלך לישון….וכשהלכתי לישון חשבתי על הפחד שלך ודחפתי את האף שלי לתוך הכרית והרחתי….אבל הריח לא עבר לכרית….ואז אני פחדתי.

פחדתי מהרגע הזה שהריח האחרון שלך ילך מהבית….

וככה אני מסתובב עם זה כבר חמישה ימים בבטן….ועכשיו כשמצאתי כמה דקות….אני מוציא.

אני לוקח את הריח שלך בראשי, את הפחדים, שלך ושלי ארוזים בתוך ג'ירפה שעל צווארי…תכף אשוב ואביא לך ג'ירפה משלך מארץ אחרת.

אני