בחנתי את הפחד שלי משנה שעברה: הפחד לעמוד פה עם דף ריק.
הוא התגבר, כי הנה האזכרה שלך מתחילה ב-11:00, השעה 9:50 ורק עכשיו אני מרים את העט ומנסה לסדר את המחשבות על הדף.

האמת שש=עברה שנה נוראית על כולנו, כעם, כזארחים, כהורים. כל-כך נוראית שחשבתי לבטל את האזכרה ולשים בצד את הצער הפרטי שלי שלפעמים מאז ה-7/10 מרגיש שמתגמד מול הצער הוקלקטיבי של מעל 1300 אנשים, של 134 משפחות, או 574 משפחות של חיילות וחיילים.

ובכל זאת אני, אנחנו, פה. שנה אחרי שנה.

אנחנו עוברים דירה בקרוב אחרי 7 שנים, זה אומר לארוז, זה אומר להיתקל במלא מזכרות ששמרתי לאורך השנים, קצוות משערותייך מהתספורת הראשונה כאשר השיער שלך היה עדיין בלונדיני.
זה אומר 3 ארגזים קטנים אחרונים בעולם עם עותקים של "מכתבים לרותם".
שמתי שני עותקים בצד שהבטחתי לשתי חברות שרוצות לקרוא כדי לכתוב הקדשה ואתמול בערב כשהרמתי אחד כדי לכתוב התחלתי לדפדף, מפה לשם ישבתי לקרוא אותו מההתחלה ועד הסוף.
לא יכולתי להניח אותו, כמו ספר מתח. כאילו אני לא יודע את סופו, כאילו הגיבור של הסיפור לא מת אחרי כמה פרקים.

מותר לקוות לא?

הצצתי מקודם במה שכתבתי לך שנה שעברה במטאפורה על הסידרה LOST על איך האי שעליו ההם נתקעו הוא האבל שלי עלייך ואיך התרסקות המטוס מייצגת את המוות שלך.
ועכשיו אני נזכר שלפני כמה חודשים חשבתי בדיוק ההפך: חשבי על כך שאני חי על אי של אושר, האי מוקף באוקייאנוסים של אפשרויות והרפתקאות שמחכות לכולנו כמשפחה, אבל יש גם צד אחד של האי שגובל עם ים השכול, מדי פעם בעיקר בפברואר ואפריל אני יוצא לשוט או לצלול בים השכול, לחפש אותך בקרקעית הים, או אם הלכת לאיבוד ואתה תקוע על איזה אי אחר ואתה רק צריך שאמצא אותך ואשיב אותך הביתה.
יפע והאחים שלך ואחותך מחכים על חוף המבטחים, חמישה מגדלורים של אור שתמיד יראו לי את הדרך הביתה, מודאגים כל פעם כאשר אני יוצא למסעות הללו, אבל יודעים ימוק בלב שתמיד אחזור לחוץ המבטחים. אולי המסע הזה מוזר למי שמתסכל מהצד, לא מובן, כי הרי אני תמיד חוזר בידיים ריקות, אבל כמו בשיר "אין אמת אחת" של ענת מלמוד והפיל הכחול:

"כמה קל זה לספינה
להיות בתוך נמל
קשורה בחבלים
על מים רגועים
אבל כמוה גם בי
יש זיכרון
לימים של ים פתוח ורוחות
מפרש מתוח וסופות שיעברו
ימים שעוד היה בה כוח
לחצות את העולם"

אבל אני תמיד חוזר לנמל, לחוף המבטחים והמסע ששיאו ב-21/2 ייקח עוד לכל היותר 5 ימים.
כי ב-26/2 יש יום הולדת לאלוני על האי והשנה הוא בן 18 שזה לא נתפס בראש שלי ואם אתה כבר לא פה 17 שנים זה אומר שתכף נדבי יהיה בין 17 ולפני רגע חגגנו ללוטני בר מצווה ובספטמבר רובין תעלה כבר לכיתה א'.
בקיצור המון חגיגות על האי אנגל-יוגב.

ביוני שנה שעברה יצא האלבום האחרון של הפו פייטרס, אלבום פרידה מהמתופף שלהם שמת בפתאומיות ומאימו של דייב הסולן שנפטרה גם היא באותה שנה.
כל שיר הוא חץ ללב, כל שיר שם שאם אתרגם זה יהיה כאילו כתבתי אותו בעצמי (אם רק הייתי מוכשר כמו דייב גרוהל)

למשל השיר BEYOND ME:
כל מה שאנחנו אוהבים
חייב להזדקן
או לפחות כך אומרים לי
אתה חייב לשחרר את מה שיקר לך
או לפחות כך אני חושש.

אבל זה מעבר להבנתי
לנצח צעיר וחופשי.

האם אתה בטוב?
אינני יכול לומר
ספר לי
ספר לי

האלבום מסתיים בשיר קורע לב במיוחד שנקרא REST:

מתעורר
תחתית של ספל ריק
שוכב בערימת בגדים אהובה לייךשנבחרו רק עבברך
להצחיק אותך
אולי אני יכול להצחיק אותך?
ספרים עם תמונות שדהו
רגעים שנדמרו עבורך
אבק של מלאכים
חתכי נייר קטנים
עוצם את עיניי ומרגיש את המגע שלך
מחזיק אותך
נוח
אתה יכול לנוח עכשיו
נוח
אתה תהיה בטוח עכשיו
נוח
אתה תינצל עכשיו.

יש עוד מלא דוגמאות, אבל לא באנו לערב הקראת שירה של האלבום האחרון של הפו פייטרס (פשוט תאזינו לו)

הכל פה פורח כל-כך יפה, שתלתי את הכל בבוקרו של ה-14/12 ביום בו טמנו את סבתא ליזי שלך כמה מטרים ממך. תמיד השתילות פה מחזיקות מעט מאוד מעמד אבל השנה קרה משהו, אולי סבתא עם הידיים הירוקות והחקלאיות שלה ביחד איתך מטפחת את גינת הג'ירפות שלך.
כמה שהיא התגעגעה אלייך, כשפירקנו וארזנו את הדירה שבה היא חיה מצאתי מכתבים שכתבה לך אחרי לכתך, אני שמח שהיא לא סובלת יותר ושהיא שוב איתך ועם סבא.

אני חושב שאסיים, גלעד שגב כתב בשירו עכשיו טוב:
"הזמן עצר מאז ל-17 שנים,
אני לבד בחוץ מחשיך,
ממש לפני שאני יורד מהפסים
הרגשתי שאנחנו מתקרבים"

שבוע שעבר היינו בהופעה של הפיל הכחול ופתאום כשלירון שר את "סכר" ואני שרתי כל מילה, השתנתה לי שורה בשיר בלי שהתכוונתי.
לריון מאחל שם לעצמו שורה של ברכות חשובות:
"הלוואי יהיו בשורות טובות
הלוואי ולא אפחד מכלום
הלוואי אף פעם לא אהיה עצוב מדי
הלוואי וכל מי שאני מכיר יחייך תמיד
הלוואי והכלבים שלי ימותו אחריי"

ובלי שתכננתי מלמלתי בהופעה "הלוואי והילדים שלי ימותו אחריי"
אז זה קצת התפקשש כבר.
אבל האיחול האחרון בשיר הוא "הלוואי יהיה לי טוב"
אז רציתי שתדע: טוב לי.
וזה שטוב לי, לא אומר ששכחתי אותך, שלא כואב לי כל יום בלעדייך.

זה פשוט גם וגם.
אני אוהב אותך בלי סוף.
אבא

21/2/2023 – יום המשפחה

אני תוהה אם יום אחד אני אחזיק פה דף ביד והוא יהיה ריק, או שאקריא את מה שאני כותב בלי להזיל דמעה.

האמת שאלו יותר פחדים שלי מאשר תהיות, אבל עם מה שעובר עליי בימים האחרונים אני לא בטוח שיש לי ממה לפחד.

16 שנים זה המון זמן, אני יודע שאני בא כל שנה ואומר ש-5 שנים זה המון זמן ועשור ו"בר מצווה של שכול" ו-14 ו-15

אבל תכלס כל שנה שעוברת ההמון גדל.

קרו המון דברים השנה שגרמו לי לחשוב עלייך, אחד מהם היה לצפות שוב מהתחלה ועד הסוף בסדרה LOST שכמו השם שלה קצת הלכה לאיבוד בדרך.

אבל היא פילוסופית וטובה וגרמה לי לחשוב עלייך בייחוד כאשר אחד הגיבורים שבה אומר לאחר: "מה אם אלו לא החיים שהיית אמור לחיות?"

יש שם אירוע אחד שקורה שמסיט את המסלול של החיים של כל הדמויות, חלקן לטובה וחלקן לרעה, אבל אף אחד מהם לא מודע לקושי שהם חוו על האי עליו התרסקו, את כל האובדן וחשבתי פתאום על המוות שלך כמו ההתרסקות של המטוס שלהם על האי, ואני, אני אחד מהנוסעים על המטוס הזה שמתרסק ואני שורד את ההתרסקות ומבלה את ימיי על האי הזה שנקרא אבל מנסה בכל כוחי לרדת מהאי הזה, להינצל, אבל כל הזמן חוזר אליו. ואז. מה אם היה אירוע שהיה משנה את הכל, אחד יחיד שמונע את ההתרסקות.

בסדרה הם לא מתרסקים, אז מה היה אם לא היית מת, איך היו החיים שלנו נראים היום. העניין הוא ששם בסדרה, באלטרנטיבה השנייה, הם כולם מרגישים שמשהו חסר, שהם לא נמצאים במקום שבו הם אמורים להיות, ואז הם כולם חוזרים לשם בדרך כזו או אחרת. האם הייתי מי שאני היום בלי ההתרסקות הזו? כנראה שלא, האם הייתי מוותר עליה? בוודאות! בעיקר אם הייתי יכול הייתי מוותר על הכאב שבלב של האחים שלך ועל ההפסד שלהם על חיים שלמים בלעדייך. אבל כמו בסדרה אני מבין שהיא הייתה בלתי נמנעת, ולא היה דבר שיכולתי לעשות כדי למנוע אותה, ואם להשוות את המוות שלך להתרסקות, אז גם לפני חודשיים חזרתי "לאי" בו התרסקנו, הייתי בבלינסון וכשסיימתי שם, בלי לתכנן הרגליים שלי נשאו אותי לשניידר השכן. הסתובבתי בלובי, הכל מסביבי היה בהילוך איטי, נכנסתי לחנות המזכרות לראות אם יש שם עדיין פילים כמו הפיל האחרון שקניתי לך לפני 16 שנים כמה ימים לפני הסוף, ניסיתי להרגיש אותך, אולי יש שאריות שלך שם, אבל כמובן שלא היית שם ואני נשארתי עם כאב וכעס על המקום הארור הזה.

הצטרפתי השנה לשתי קבוצות סופר משמעותיות עבורי משתי קצוות הקשת, של החיים: האחת קבוצת ריצה שמחברת אנשים ולבבות וסיפורים שעוזרת לי לשמור על השפיות, להשקיע בגוף שלי ובבריאות שלי כדי שאוכל להיות פה עוד הרבה שנים עבור האחים שלך ואחותך, כזאת שמאמצת ומאמנת את הלב שלי עם החור שיהיה חזק כמה שיותר. השנייה "אבות למלאכים" קבוצה של אבות אשר איבדו את המלאכיות והמלאכים שלהם שם אני יכול לאבד את השפיות, קבוצה של אבות כמוני שאיבדו את היקר להם מכל ומבינים את מה שאני מרגיש, שם אני יכול לדבר בלי להישפט, שם אני יכול להראות לאנשים שאפשר לחיות עם הדבר הזה, כל יום, כמו שפול טראנק שרים: "כל יום, זה עוד צעד קדימה, קדימה לאותו מקום" חשבתי על המשפט הזה, אני זז כל הזמן קדימה, אני לא נשאר באותו המקום, אבל אני כן מאפשר לי ושומר לך את המקום שלך ואת האובדן שלך בחיים שלי.

נתקלתי בסרט קצר ומטורף בכיכובו של אדיר מילר שכתב אבא שכול, פרופסור מבית חולים כרמל שבחיפה ששכל את בנו במלחמת לבנון השנייה, הוא נוסע באוטו, הוא עייף ומתוסכל ואומר לחיוג הקולי לחייג לבנו שנפל.

והוא עונה. והוא מנהל איתו שיחה מטורפת בה הם מצליחים לסגור מעגל, הבן מספר לאבא איך זה שם למעלה, האבא מספר לו איך זה פה למטה ואיך ההתמודדות.

כמה שיחות שכאלו ניהלתי איתך בראש שלי, פה על הדף, איזו פנטזיה מרגשת, להיות מסוגל להתקשר אלייך מדי פעם ולשמוע מה איתך.

בכלל חשבתי על זה, אם הייתה לי הזדמנות לפגוש אותך לכמה דקות והייתי יכול לבחור רק דבר אחד לעשות איתך: האינסטינקט הראשוני שלי היה פשוט לחבק אותך, אתה ואני בלי חולצה, להרגיש את חום גופך על גופי, אח"כ עברתי ללשאול אותך פשוט מה שלומך ילד שלי? אתה בטוב שם? אתה אהוב שם? אתה מתגעגע אליי? ופתאום חשבתי שאולי אני צריך לעשות לך את אחת השטויות שהייתי עושה לך פעם רק בשביל לשמוע את הצחוק המתגלגל שלך רק עוד פעם אחת.

לא הצלחתי לבחור למרות שאני חושב שזה החיבוק. כי אני יודע שאתה בטוב, אני יודע שבכל מקום שאתה אוהבים אותך, תראה מה קורה פה על הכדור הזה ולשמוע את הצחוק שלך יש לי לפחות סרטונים עם זה. אבל חיבוק…חיבוק זה, זה הדבר שאני הכי כמה אליו.

ראיתי סידרה לא מזמן בה האמא אמרה לבת הגדולה שלה, את יודעת כשהיית ילדה זה היה בלתי אפשרי לספר לך סיפור לפני השינה, כי תמיד רצית לדעת מה יהיה סוף הסיפור.

ויש בי משהו שרוצה להגיע לסוף הסיפור בו אתה ואני נפגשים שוב, יש לי כל-כך הרבה שאלות אלייך, סיפורים, מבטים, חיבוקים, נשיקות ואהבה, וואו כמה אהבה יש לי אלייך ילד.

אבל סוף הסיפור עדיין רחוק וטוב שכך, אז בינתיים אני אוסף סיפורים וחיבוקים ונשיקות ואת כל האהבה שלי אני נותן כל יום לאחים שלך המדהימים, לאחותך, לכל מי שבחיים שלי.

לפני חמישה ימים יצא האלבום החדש של הפיל הכחול ובו שוב ישב איש מיוחד ושמו לירון וכתב את מה שאני מרגיש על החיים של עצמו.

"אם מישהו לקח לך את הלב ולא החזיר, אם חבר שלך נמצא עכשיו באדמה, הם החושך קורא לך בוא אליי"

אז הלב שלי עדיין פה, יש בו חור בצורת מפתח, וכמו שלירון כתב גם בשיר "מפתח": "זה אותו המפתח שסוגר ופותח" ואני בוחר כל יום מחדש בזכותך, בזכות אלוני, בזכות נדבי, בזכות לוטני, בזכות רובין, בזכות יפעתי לסובב את המפתח לצד שפותח.

זהו, זה מה שהיה לי לספר לך, אה ודרך אגב, אני יודע שבאת לבקר אותי הלילה, הפרטים ברחו לי לגמרי, אבל אני יודע שהיית שם, אז תודה.

כזה שיממון מחשבתי לא היה לי מזמן.

הדחיינות שלי כנראה בשילוב של השנים שחלפו עושים את שלהם. אולי כמו שהחברים של נטאשה אמרו: "נאמר כבר הכל, אין לי מה להוסיף לזה".

אולי הבעיה שלי היא שאני לא מכה בברזל כשהוא חם, או יותר נכון לא חי את הרגע.

זה קרה לי היום לפני חודש בדיוק, יצאתי לריצה ראשונה אחרי תקופה ארוכה שלא עשיתי שום פעילות גופנית ובדיעבד הסתבר לי אחרי שלא רצתי 10 קילומטרים 10 חודשים !

במהלך הריצה (שהיתה מופלאה) המוח שלי היה מוצף במחשבות, מחשבות טובות, שכולן מתחברות אחת לשניה, נטוות כמו קורי עכביש, מתחברות אחת לשניה שוב ושוב עד שנוצרת רשת של קורי מחשבות אלגנטית ויפהפיה.

כשיפעת שאלה אותי על הריצה, אמרתי שהיא הייתה מדהימה. למחרת בערב המוח שלי כבר היה במקום אחר של דאגות וכשהיא אמרה לי "לא אמרת איך הייתה הריצה", עניתי בביטול: היתה ריצה, רצתי זה נגמר, זה בכלל לא חשוב.

אחרי יום או יומיים ניסיתי לכתוב את המחשבות שלי מהריצה, וגם את המחשבות וההבנות שלי לגבי זה שלא כתבתי את מה שעבר עליי בריצה בזמן אמת, ושוב כאילו כדי להוכיח את הנקודה, נכשלתי.

עמוק בתיקיית הטיוטות שלי יש ניסיון נואש לכתוב פוסט מאולץ להיות מרגש מלא תובנות.

הנקודה היחידה שלקחתי מזה היא שאני לא חי את הרגע מספיק. או לפחות כך נדמה לי.

אני מרגיש פתאום שרגל אחת שלי בעבר, לא תמיד משחררת דברים שהיו צריכים להשתחרר מזמן (לא אתה ילד יקר שלי), רגל אחת תמיד תהיה נטועה בעברי, בכמעט שש שנים שהיית פה ובזכרונות שלי איתך, כמו שורשים שאני מסרב לעקור, אבל אני מרגיש שעם השנים הם נחלשים.

ושרגל אחת שלי נטועה יותר מדי בעתיד, במה יהיה אם ? בפחדים של מה שלא קרה או אולי יקרה או אולי לא. כשהיית ילד קטן היה לך ספר שנורא אהבת שקראו לו "דיתה דואגת", על עכברה קטנה ומתוקה שכל הזמן דואגת מדברים שלא בהכרח יקרו, יכולים לקרות או באמת מסוכנים.

נזכרתי השבוע שפעם אחת בחיים שלך אמרת לי "אבא אני מפחד", זה היה מצעצוע של מטוס שתולים מהתקרה, מפעילים לו מנוע, הוא תלוי על חוט והוא מסתובב במעגל, הבאתי לך אותו מסן פרנסיסקו, הוא היה בצבע כחול וצהוב וישב בו טייס דובי.

חשבתי על זה, כל מה שעברת, ורק פעם אחת פחדת ? או רק פעם אחת אמרת לי שאתה פוחד ?

אני לא חי מספיק את ההווה, את היום, את הרגע, למרות המחשבות שלי שאני מנסה, אני נזכר עכשיו שכשהיית בחיים והיו שואלים אותנו אם יש לנו תוכניות לסופ"ש, הייתי אומר: בוא נראה מה יהיה מחר בבוקר קודם ?!

אולי פעם בשנה אני צריך לבוא לפה, להיזכר בדבר אחד מעברנו, לספר לך על הדברים החשובים שקרו השנה ולחשוב דבר או שניים חיוביים לצפות אליהם בשנה הקרובה.

אז הנה, נזכרתי בפחד שלך.

אני יכול לספר לך שחזרנו לראות שוב הופעות, זה קרה בדיוק ביום ההולדת של דובי ב-25/5/21, אחרי 14 חודשים בלי הופעות חיות. גיליתי אומנים חדשים, ומצאתי הרבה כוחות ונחמה בשירים חדשים שהרבה פעמים התחברו אלייך.

אני חושב שיותר משמעותי מכולם היה הגילוי של הפיל הכחול. להקה מופלאה שהכרתי ולא ממש הכרתי מלבד שיר אחד (מודה באשמה) אבל ברגע שגיליתי אי אפשר לעצור את זה. כל-כך הרבה שירים עוצמתיים ומרגשים, אני חושב שאני הכי אוהב את 

"שיר לי" ופתאום כשאני שומע אותו וחושב עלייך, כשאני עומד פה מול המצבה שלך ועליה ג'ירפה חרוטה המשפט "היית סלע מול הרוח" מקבל משמעות חדשה עבורי.

יש שיר חדש לאדי וודר שנקרא Brother the cloud שכששמעתי אותו בפעם הראשונה יכולתי לגמרי לדמיין את אחד האחים שלך כותב אותו (למרות שהאינטרנט חלוק לגבי הדעה האם הוא כתב אותו על אחיו שמת ב-2016 או על כריס קורנל..)

"היה לי אח, אבל עכשיו אחי איננו

אני מחפש בשמיים את עיניו הכחולות המציצות לרגע

ואז אני רואה את דמותו בעננים"

החיבור בינך לבין אחותך בא לידי ביטוי בשני אופנים בעיקר השנה, האחד בשני שירים של ירמי קפלן שהייתי שר לך המון, בעיקר בבדיקות קשות כדי להרגיע אותך, שיר ערש וילד תם. רובין אוהבת אותם כל-כך ויודעת את כל המילים בע"פ.

הדבר השני היה כובע פו הדב. כשהיית קטן היה לנו כובע צמר צהוב של פו הדב שהיתה לך תמונה מפורסמת איתו, אח"כ הכובע עבר לאלוני, לדובי ולתות ולכל אחד מהם יש תמונה איתו, באיזה שהוא שלב נוצר קולאז' של ארבעתכם עם הכובע הזה.

חיפשתי אותו כדי לצלם את רובין בכובע הזה, אבל הוא כבר עזב את חיק המשפחה ואז ביום בהיר אחד התגלה כובע כזה אצל אחות של יפעתי נטע באוסטרליה הרחוקה והנה הוא נחת פה חודש שעבר (קצת קטן למידותיה) ואיך שהוא הצלחתי לצלם אותה גם עם הכובע הזה.

כשבאתי לייצר את הקולאז' החדש עם חמישתכם, מצאתי די בקלות את התמונות של אלוני, דוב ותות בכובע.

את התמונה שלך לא מצאתי, לא הצלחתי להיזכר איפה התמונה צולמה.

ואז יפעתי באה ואמרה: "אני זוכרת שזאת תמונה שלו מחו"ל".

היית פעמיים בחו"ל אז היה קל לחפש…ובאמת היא צדקה.

הלב שלי נשבר, על זה שלא זכרתי, שיפעתי זכרה ואני לא. על אובדן של עוד פיסת זכרון. אבל גם כמה מזל שהיא פה בחיי לזכור את מה שאני שוכח.

ואפרופו פיסות אבודות, קניתי שני פאזלים בחודש האחרון, הרכבנו את כולם ולפתע תאמין או לא, שוב חתיכה אחת חסרה, בדיוק כמו לפני שבע וקצת שנים כשהרכבנו את הפאזל של הפו פייטרס, 1000 חלקים בדיוק, היו 999 והיתה חתיכה חסרה בשמיים.

ואז הבנתי שהפאזל של חיי, הוא יפהפה, הוא יצירת מופת של חלקים שמשתלבים זה בזה ליצור תמונה אחת יפה אבל שתמיד תהיה שם פיסה חסרה והחתיכה הזאת בשמיים.

כשדברים כאלו קורים לי כמו עם השני פאזלים האלו, אני יודע שאתה אי שם, בצורה כזאת או אחרת שולח לי סימנים וחושב עליי.

שתדע שהאחים שלך מדהימים, אחד אחד, צומחים וגדלים ונהפכים לאנשים מול עיניי, כל אחד מהם נושא בתוכו חתיכה ממך, כזאת או אחרת, אם באופי או במראה, אין ספק שהם האחים של רותם. הם ואחותך ממלאים את ליבי באהבה כל יום מחדש ובלעדיהם לא היה בכלל טעם לכל זה.

לפני כמה שבועות ראינו פרק בסדרה שדיבר על פיטר פן ועל המקום בין עירות לשינה, המקום בו עדיין זוכרים את החלומות, זה הוביל לצפיה בהוק, העיבוד של ספילברג לפיטר פן בו טינקר בל שגילמה ג'וליה רוברטס אומרת לפיטר פן שהתבגר:

"אתה מכיר את המקום בין השינה לערות ? המקום בו אנחנו עדיין זוכרים את החלומות ? שם אני תמיד אוהב אותך פיטר פן, שם אני אחכה לך".

המשפט הזה הקסים אותי וריגש אותי וגרם לי לרצות את היצירה המקורית של פיטר פן וכך מצאתי את עצמי קונה את פיטר פן בעברית ובאנגלית תוך שבוע.

מה אני אגיד לך, ספר ילדים זה לא 🙂 פיטר פן מסתבר הוא נרקסיסט לא קטן עם אגו בגודל של ארץ לעולם לא וטינקר בל הפיה….איך לומר את זה היא פשוט כלבה.

לא סיימתי לקרוא את הספר, הוא לא פשוט בכלל אבל הוא מרתק. אתמול בנסיונותיי למצוא את החלק בו מספרים על המקום בין שינה לעירות החלטתי לחפש באינטרנט אולי כתוב את הפרק המדויק.

מה אתה יודע, זה לא לקוח מהספר, זה מעולם לא נאמר ע"י טינקר בל, זה חלק מהתסריט של הסרט ההוליוודי.

לא יודע אם התאכזבתי יותר או שזה הצחיק אותי.

אני כן יכול לומר לך שיש שם המון דברים יפים וציטוטים חכמים, שרובין לבשה את תחפושת פיטר פן שלך שלבשת בגיל שנתיים.

ושהספר נפתח במשפט "כל הילדים גדלים, מלבד אחד"

וזה אתה, ולמרות שאתה לא גדל, עוד שניה תהיה בן 21, זה בלתי נתפס בעיניי.

ובהבטחה שלי אלייך למשהו חיובי לעתיד, אני עומד פה היום ומספר לך שב-5/4/22 ביום הולדתך ה-21 אערוך מירוץ לכבודך (לא לזכרך), לחגוג 21 שנים של רותם, 21 שנים שאתה נוגע בלבבות של אינספור אנשים

אולי זאת הסיבה שיש לי כזה חור גדול בלב, כי יצאת משם והלכת לגעת בלבבות של כל-כך הרבה אנשים מסביב לעולם

ויום אחד עוד הרבה הרבה שנים אני מקווה, שוב תחזור לליבי ואהיה שלם.

בינתיים, למרות הקיצ'יות, אני אחכה לך במקום ההוא בין השינה לערות, שם אוהב אותך תמיד רותם אנגל.

• 

• 

רותמי שלי

עברה עוד שנה ושוב אני, אנחנו פה.הסתכלתי הבוקר מה הקראתי לפני שנה.זה מוזר. העולם השתגע, הכל השתנה, כל התוכניות נעלמו כלא היו.

ובתוך כל הטירוף הזה קרו עוד המון דברים. סבא דודי הצטרף אלייך, אני מקווה שאתם בטוב, משחקים ביחד, שהוא מלמד אותך דברים שאני לא הספקתי, שהוא צוחק שוב בזכותך וששניכם מאושרים ביחד.
קצת לפני שהתעוררתי הבוקר חלמתי על האזכרה היום, לפני האזכרה אני יושב על הדשא איפה שהוא, כל מיני אנשים שאני מכיר יושבים על כסאות נוח, כמו בחתונה. על אחד הכסאות יושבת מישהי בשם אדוה שעבדה איתי באינפינידט, היא שרה שיר לא מוכר, אני מתרגש מהשיר. האזכרה מתקרבת ואני לחוץ שלא הספקתי לכתוב לך מכתב. אני מחזיק קופסא של מצלמה שאותה אלוני יקבל ליום הולדתו ומחפש את מה שכבר כתבתי לך עליה, אני מסובב אותה ומחפש את הפאה של הקופסה עליה כתבתי לך ומוצא רק את מילותיי משנת 2020. לבסוף אני נזכר שמה שכתבתי כתוב על פיסת נייר מקופלת בתוך דופן של משהו. האנשים מתחילים להגיע לבניין שבו כביכול אמורה להתחיל האזכרה, ישנה דלת מסתובבת והיא אינה סימטרית, אני עובר בה בקושי רב, יש מדרגות גדולות שיורדות למטה, ובמדרגות מולי עולה. תאמינו או לא…רוברט דה-נירו, גם לו יש תמיד אזכרה ביום הזה, הוא מהנהן לכיווני כאילו אנחנו נפגשים כל שנה וממשיך למעלה.
אני לחוץ, אני רוצה להיות מרגש כמו השיר שאדוה שרה. אני מוצא את הנייר המקופל ואני מצליח להוציא אותו בקושי רב, הוא מקופל, אני פותח את הקיפולים ומגלה כי הכנסתי אותו לשם כשהדיו על הדף עדיין רטוב וכל האותיות וכל המילים התחברו לכתם דיו אחד גדול ואין לי מה לומר ואני פורץ בבכי גדול. אני יושב וחושב ומנסה לפענח את החלום המוזר ולא כל-כך מצליח. אולי המסר הוא מאוד פשוט, להפסיק לדאוג, להפסיק לנסות לרגש ופשוט להתרגש ממה שיש לי. אתמול ישבנו בארוחת ערב סביב השולחן, אלוני, דוב, תותי, רובין, יפעת ואני. ההמולה היתה רבה, המוזיקה ברקע, הבנים צוחקים, רובין עושה שטויות ומחליטה לחלק נשיקות לכולם, מואה, מואה, מואה, הסתכלתי עליה, משמאלה ישב תותי, הוא הסתפר בדיוק שלשום ודומה לך יותר מתמיד והדמעות פשוט זלגו, השולחן היה מלא וריק בו זמנית, הוא מספיק גדול לעוד כיסא אחד, של ילד שעוד שניה בן 20, לעוד קול אחד צוחק. אלוני שאל אם אני רוצה שהוא יספר בדיחה שתעזור לי להפסיק לבכות ואמרתי לו שלא, פשוט התרגשתי, התרגשתי וכאבתי בו זמנית. 
השנה רצה הגורל ובגלל הטירוף של הקורונה, מרתון ת"א נהפך לוירטואלי, כל אחד רץ מתי שהוא רוצה ואיפה שהוא רוצה, וזאת הזדמנות נדירה בשבילי, כל שנה אני רץ כמה ימים או שבוע אחרי האזכרה שלך והיום, ה-21/2/21 אני יוצא לרוץ 21.1 ק"מ, ביקשתי מכל אחד מהאחים שלך לבחור 4 שירים עבורי, יפי בחרה 4 שירים ממנה וארבעה מרובין ואני בחרתי שירים לעצמי ו-4 שירים ממך. ככה חוץ מהג'ירפה על צווארי, תוכל ללוות אותי גם בריצה.
בטח שמת לב שהמילים שלי מתקצרות משנה לשנה, זה לא כי פחות כואב לי, זה לא כי אני שוכח אותך, אי אפשר לשכוח אותך, אתה זה אני ואני זה אתה ואתה תמיד תהיה חלק ממני, חתיכה מהלב שלי.

רותמי תשמור לי על כולם, על האחים שלך, הם גדולים כל-כך והעולם שמסביבם לא הולך ונהפך למקום טוב יותר, שמור על אחותך הקטנה, כששואלים אותה מי מחכה לה בבית היא אומרת: אמא, אבא, אלוני, דובי, תותי ורותמי בלב. כי ככה לימדנו אותה, שאת רותמי אפשר לפגוש רק בלב כרגע.

תשמור על האמא האהובה שלך.

ותבוא לבקר אותי בחלום אני ממש מתגעגע אלייך.
אני אוהב אותך בלי סוף.

אבא

היו לי המון שמות לרשומה הזאת.

היא אצלי בראש כבר הרבה זמן, אני פוחד מהיום הז כבר הרבה זמן. סופר את הימים. אז היו לה כל מיני שמות: "אביר הג'דיי שלי", "החושך ניצח"….ובסוף יצא 50/50.

היום ה-6 לינואר 2013. עברו 5 שנים, 10 חודשים ו-16 ימים מאז שהלכת רותם שלי.

נולדת ב-5 לאפריל 2001 ונפטרת ב-21 לפברואר 2007 – 5 שנים, 10 חודשים ו-16 ימים היית בחיים

היום זה היום האחרון של המאזן, אתמול היה היום האחרון שהיית יותר חי מאשר מת, היום זה 50-50…..ומחר המוות ניצח.

כאילו אין לי מספיק מספרים ותאריכים בחיים, מספיק נקודות ציון, מספיק מצוקים ליפול מהם כלפי התהום, כבר שנה אני מחכה למצוק הזה…חושש ממנו. לפתע באמצע יום תופסת אותי המחשבה: אני מסתכל על התאריך ומחשב מהר בראש: מה אתה יותר ? חי או מת ?

ומה אני יותר ?

כאילו אין עוד שנייה אזכרה מספר 6. כאילו לא בעוד שבועיים זה יהיה חודש לאזכרה ואז אפסיק לגלח את שערות פניי בחודש האחרון של השנה מה-21 לינואר ועד ה-21 לפברואר כמו כל שנה בשש שנים האחרונות וארגיש בכל יום איך הגירוד מתגבר והדימום שבלב שאני עובד כל-כך קשה יום לעצור אותו ולסתום את הפצעים, איך הדימום הזה הולך ומתפשט ומכלה את גופי ונפשי ומאיים שוב להכריע אותי כילד קטן שאינו רוצה עוד לשאת בעול ואינו יכול עוד ורק רוצה שמישהו יחבק אותו ויגיד לו (אבל באמת) שהכל יהיה בסדר.

אז עכשיו אני עובר את הנקודה הזאת.

ולמה רציתי לקרוא לפוסט הזה "אביר הג'דיי שלי", כי כשהייתי ילד ראיתי כמו הרבה ילדים את מלחמת הכוכבים, גדלתי על לוק סקייווקר, אביר הג'דיי הנצחי שנלחם באויבו המושבע דארת' וויידר רק כדי לגלות בסוף שהוא אביו.

אני זוכר עוד את ההתרגשות שלי כשאבא שלי לקח אותי לקולנוע הישן באילת, קולנוע צייגר, אולם ענקי עם כסאות עץ ישנים ומתפרקים, אבל כשאתה ילד זה לא ממש משנה לך, כל עוד יש סרט ונקניקיה בלחמניה בשני שקלים…

וכשגדלתי הלך ועשה ג'ורג' לוקאס את מה שעשה וסיפר את הסיפור מתחילתו, וכך למדנו מה קרה שם, איך מילד קטן ששמו אניקן סקייווקר, הבטחה להיות אביר הג'דיי הגדול מכולם הוא נהפך לאויב הגדול של אבירי האור.

ולפני שיצא הפרק השלישי של הטרילוגיה, נקמת הסית', שחותם את הטרילוגיה הנ"ל, כבר הייתי ממש סקרן, לא הבנתי איך זה יכול לקרות. ואז מגלים שאניקן נמשך לצד האפל בהמון מניפולציות, אבל בסופו של דבר הסיבה שבגללה הוא עבר  לצד האפל הייתה האהבה, האהבה שלו לאהובתו פאדמה אשר הוא ראה בחלומותיו כיצד היא מתה והוא היה מוכן לעשות הכל כדי להציל אותה, וכך תיכמן אותו אביר האופל הראשי, הקיסר, בטענה כי אם ילמד לשלוט ברזי הצד האפל של ה"כוח", הוא יוכל אפילו לרמות את המוות….

אז חשבתי עלייך, פתאום נזכרתי בך, פתאום נזכרתי בזכרון שקשור אלייך שזה כבר לא קורה לי בכלל, נזכרתי שהיית ילד והיינו יוצאים מהבית כשקר, סירבת בכל תוקף לשים את הקפוצ'ון של הסווצ'ר על ראשך כנגד הקור.

עד שיום אחד הוצאתי אותך מהאמבטיה עטוף במגבת והמגבת על ראשך וגם אותה ניסית להוריד, אבל עמדנו מול המראה, ואחד מהסרטים של הטרילוגיה כיכב בקולנוע בימים ההם ואני הייתי (מתוקף היותי ילד נצחי וחנון לא קטן) נורא בקטע, ופתאום אמרתי לך: "היי רותם, תראה: אתה אביר ג'דיי" וזמזתי מנגינה של מלחמת הכוכבים: טם-טם-טם-דם…(נו תדמיינו את זה), אז לא ידעת מה זה ג'דיי ומיהו לוק סקייווקר, אבל זה נורא מצא חן בעינייך ורצית עוד.

ומאותו יום פשוט היינו אומרים לך: "רותם תהיה ג'דיי", והיית שם בשמחה את הקפוצ'ון על הראש….ואפילו מסרב להוריד אותו.

אביר הג'דיי שלי…..גם אני כמו אניקן הייתי רוצה לרמות את המוות ולהחזיר אותך אליי בכל דרך אפשרית.

אבל המוות רימה אותנו.

ולא סתם היום זה היום, פתאום בשיחה שבוע שעבר בין אמא לסבתא ליזי, הם נזכרו בעובדה ששתי הסבתות רבות שלך: אלה אמא של סבתא יוספה ומניה אמא של סבתא ליזי, נולדו ב-6/1….ושמעתי את העובדה הזאת כבר בעבר, אבל פתאום שבוע שעבר, רגע לפני שהקו נחצה, אני מוצא עוד משהו מוזר במארג המוזר הזה של החיים שלנו שנטווה וכל הזמן אנו מגלים איך חוטים בו ארוגים בחיים של אחרים ומצטלבים עם חיינו בדרך זו או אחרת.

והיום כדי לציין את היום הזה, כדי להרגיש שאני מציין את היום הזה איך שהוא, שאני צריך איזה שהוא נשק סודי שיטה את  כף המאזניים רק עוד פעם אחת לטובתנו, נסעתי בבוקר לגן שלך, "גן השיטה" ולקחתי מאביבה את הקלסר המדובר.

קלסר תכלת טיפה מרופט, עליו יש מדבקה: רותם אנגל 5/4/2001 32301296/3

ושמתי לב שאני זוכר את תעודת הזהות שלך עדיין בעל-פה למרות שאני כבר לא צריך להקריא אותה כל שנייה בטלפון בקביעת תור כל שהוא לאן שהוא…

ופתחתי את הקלסר והיו שם כל מיני סיכומים של הצוות המקצועי ושרבוטים שלך על נייר, ותמונה שלך שהבאנו לגן, והטפסים המקוריים שמילאנו לגבייך….ומעטפה לבנה קטנה ובתוכה כל מה שאפשר לקוות לו:

תמונות שלך שמעולם לא ראינו. תמונות אחרונות.

את המעטפה לא פתחתי בגן, לא העזתי, גם ככה כבר דמעתי בתוך הגן, רק חיבקתי חזק את אביבה וברחתי בגשם השוטף חזרה לאוטו, שם בידיים רועדות פתחתי את המעטפה ובתמונה הראשונה, כשהרעם הרעיד את השמיים נפתחו ארובות עיניי והכל יצא החוצה….וישבתי כמה דקות ורק בכיתי ושיחררתי.

ועכשיו כשאני מסתכל על התמונה אני רואה שרק אתמול קיפלתי את החליפה הזאת שנדב לבש רק השבוע.

וזהו. וכך העברתי את היום בשתיקה אין סופית ופנים חתומות ורצון שהיום הזה ייגמר ואוכל לבוא ולכתוב לך שהפסדנו בקרב הזה גם.

זהו רותם אנגל, אתה יותר מת מחי וזה אומר המון. יותר ממה שאני יודע להכיל, יותר ממה שאני מסוגל להבין.

ועצוב לי, וחרא לי שזה הפוסט הראשון שלי כאן בבלוג החדש שלי…אבל זה מה יש…וכנראה שזה תמיד מה שיהיה….

לילה טוב אביר ג'דיי קטן שלי….בשבילי תמיד תהיה אביר של אור ולא של חושך